החיים הם חלשים

שטיסל עונה 2

שטיסל, עונה 2, פרק 8 

אִמרה ידועה טוענת כי "החיים חזקים מהכול", אולם האמירה הזו תמיד נראתה לי אינטרסנטית משהו, כזו שאומרים אותה אנשים שלא רוצים לעצור ולהרגיש עצב או הזדהות עם החלשים, אז יש להם את הצידוק הזה להמשיך בשגרת חייהם כי "החיים חזקים מהכול".

 

בפרק האמירה הזו מושמת בפיה של מנוחה, ארוסתו של שולם, כמשפט השגור בפיה תמיד, בעוד שאמו של שולם, סבתא מלכה, מתווכחת אתה ואומרת לה שזה שקר, החיים הם חלשים. והחיים החלשים שלה, הם, לצערי הגדול, אלו שמסתיימים הפרק.

 

המפגש בין הסבתא לבין הארוסה מנוחה הוא מפגש שבו בולט המתח בין שתי זוויות התבוננות על העולם: הזווית של הסבתא שרואה את היופי שבטבע, שנהנית מהנוף, שיודעת ליהנות מהחלום ולתת ערך רגשי לדברים, והזווית הפרקטית של מנוחה, שלא מבינה מה אנשים מוצאים בים, שפרחים מפלסטיק טובים בעיניה לא פחות מפרחים אמיתיים, ושמבינה את ערך הכסף, אבל פחות את ערך הגעגועים. המאבק בין שני הצדדים הללו, הרגשי והמעשי, בא לידי ביטוי גם הפעם בכל קווי העלילה בפרק.

 

כמו בפרק הקודם, גם הפרק הזה מתחיל בכך שמעירים את קיווע משנתו. הפעם זהו קאופמן, שמוצא את קיווע ישן בסטודיו ואומר לו שהוא צריך למצוא לו מקום אחר לישון בו. הציור, האמנות, העיסוק בחלומות כביכול, גם הוא סוג של עשייה, וקיווע צריך להתעורר לפחות אליה. אז קיווע מוצא לעצמו מקום אחר לישון בו, בעין כרם, ביחידת הדיור הנפרדת של הדסה, הציירת מהסטודיו שליד, והוא אומר לה, להדסה, שביחידת הדיור הזו הוא מצא שקט, כאילו היה בו איזה רעש של מזגן מטרטר כל הזמן שפתאום נדם. שם, בעין כרם, הכול שקט. הוא יכול לחלום ולצייר בלא הפרעה, ואם נשמע פתאום ממרחק רעש של תנים, אז יש להדסה גם פטנט שלמדה מאביה להשתקתם, להושיט את הידיים ישר קדימה, ולהמתין מספר שניות. לא ברור איך זה עובד או למה זה עובד, אבל גם אם התנים ממשיכים ליילל במרחק, אחרי הושטת הידיים הם כבר אינם נשמעים.

 

העניין הוא שהשקט הזה, שמאפשר לקיווע לגלוש לעולם החלומות בלי הפרעה, הוא גם מה שמבליט את הצורך שבאיזון בין עולם החלומות לעולם המעשה. מחוץ לעולמו הרגיל קיווע שוכח את עצמו, והוא שוכח את עצמו עד כדי כך שהוא קולט די באיחור שהוא לא הניח תפילין כל היום. הנחת תפילין חוץ ממחויבות האדם לפני האל יש בה גם התחייבות של האדם כלפי עצמו, ועקיבא של החלומות, הוא עקיבא ששוכח לא רק ממחויבויותיו לאחרים, אלא אדם השוכח גם את מחויבויותיו לעצמו. לכן, כשעקיבא קולט שהוא פספס את הנחת התפילין שלו, יש משהו בהתעוררות הזו שלו ששונה משתי ההתעוררויות האחרונות שלו הפרק ובפרק הקודם, ההתעוררות הפעם מגיעה מרעש בתוכו ולא ממקור חיצוני.

 

כרגיל לאדם שמתעורר מחלום טוב למציאות, לא פעם המציאות שאליה מתעוררים היא סיוט, ועקיבא מגלה כשהוא חוזר מבוהל מעצמו לבית אביו, שבינתיים סבתו נפטרה, והרעש שחודר אליו עכשיו, ושהוא מנסה להרחיק ממנו על ידי הושטת ידיו קדימה, ממש כמו שמרחיקים את רעש התנים, הוא קול ההכרזה על זמן הלוויה של סבתו. החיים הם חלשים והם שבירים, ולפעמים כשמתעוררים זה יכול להיות מאוחר מדי.

 

הצופים אגב כבר יודעים את מה שקיווע עדיין לא יודע, שהמצב החדש טומן בחובו גם אפשרויות אופטימיות יותר עבורו, כיוון שליבי ואביה חזרו להלוויה ולשבעה, ומי יודע מה יכול להתפתח שם. אבל בשביל שנדע מה בדיוק יתפתח, אם בכלל, צריך כמובן לחכות לפרקים הבאים.

אם קיווע הוא הדוגמה שהפרק נותן לנזקים שיש בהיסחפות גדולה מדי לצד של החולמנות, אביו שולם מהווה דוגמה לנזקים שיש בהיסחפות לצד השני, הפרקטי כביכול.

 

שולם הרי הכריז בפרק הקודם שהוא מתקדם בחייו, והוא בחר במנוחה להיות זו שאתה הוא יתקדם, והוא נשמע לעצותיה על כל צעד ושעל, גם אם הוא חושב אחרת. הוא טורח לפייס אותה כשהיא נעלבת מאמו שקראה לה קלפטע, ולשם כך אף מוכן להשמיץ בפניה את אמו, על כך שהיא כביכול אישה קשה, שמכנה את כולם קלפטע . הוא פיטר את מזכירתו עליזה בפרקים הקודמים בגלל מנוחה, ורואים מהעובדה שכשאמו מתה הוא שכח שהוא פיטר אותה ופנה אליה בבקשה לטפל בענייני החיידר, שהפיטורים נעשו בניגוד למה שהוא באמת האמין בו. השיא כמובן היה בזמן שהוא נשמע למנוחה במשא ומתן שלו עם חיליק ארונופסקי, אותו אדם המתפרנס מהקלטת קשישים בבתי אבות, ומכירת דיסקים ערוכים של הקטעים המוקלטים אתם לבני משפחתם לאחר מותם תמורת 990 דולר או קצת פחות (הוא מוכן לדבר על זה). שולם נשמע למנוחה כשהיא אומרת לו שלא יעז להציע לחיליק (הנוכל לדבריה), יותר מ-100 דולר עבור הדיסקים שברצונו לערוך משעתיים של הקלטות של סבתו השמורות אצלו, ועומדת בתוקף על דעתה, גם כאשר חיליק אומר לו שאם לא ישלם לו את המחיר שהוא מבקש, הוא פשוט ימחק את החומרים (שולם אמנם מציע 150 דולר, כי לא נעים לו להוריד כל כך במחיר, אבל לא מעלה יותר מכך את המחיר בנוכחותה של מנוחה). בסופו של דבר, כשהוא מנסה לקנות את הדיסקים מאוחר יותר, ומוכן לשלם כל מחיר, הוא מגלה שזה כבר מאוחר מדי, כי חיליק אכן עמד באיומו ומחק את כל הקטעים שבהם הקליט את אמו.

 

האובדן הזה הוא זה שמעיר את שולם מהליכה עיוורת אחר ה"פרקטיות" של מנוחה. הוא לא מצפה ממנה שתהיה עזר כנגדו כשהוא לומד גמרא (ונשלח למרפסת כי היא עושה שיחות טלפון והוא מפריע לה), או כשהוא רוצה לפרוק את הכאב שבלבו (הוא מעדיף שבנו יתקשר אליה למשל כדי להודיע לה שאמו נפטרה, בעוד שלעליזה הוא בוחר להתקשר בעצמו), אבל הוא כן ציפה ממנה שתהיה עזר כנגדו בהתמודדות עם העולם המעשי שסביבו, וכשהוא מבין שהיא לא באמת מבינה יותר ממנו במקח וממכר, וששמיעה לעצותיה גורמת לו להפסדים רגשיים ומעשיים כאחד, הוא מתעשת ומבטל את אירוסיו. אני מודה שלמרות שמנוחה נראתה אבודה במקצת כשהיא קבלה את הידיעה, ולא הבינה מנין זה נחת עליה, לא דאגתי לה יותר מדי, אחרי הכול, עבורה החיים חזקים מהכול, אני בטוחה שהיא תתגבר.

 

אפשר לומר על שתי העלילות הללו שהסבתא במותה יצרה הזדמנות לתיקון ולאיזון גם אצל קיווע וגם אצל אביו, אבל עוד לפני כן בחייה, היא טמנה גם זרעים לתיקון ולאיזון בחייה של גיטי.

שטיסל עונה 2, גיטי

גיטי. צילום: אוהד רומנו, אדיבות yes

 

גיטי של תחילת הפרק טרודה בכך שבנה לא התקבל לישיבת "תפארת התורה", למרות שכולם מסכימים שראיון הקבלה שלו היה מוצלח. היא בטוחה שהוא לא התקבל בגלל נישואיה הנמהרים של רוחמי, וזה מפריע לה כי הישיבה הזו נחשבת לישיבה הכי טובה וכל בני משפחתה למדו שם. ליפא, שהיא מבקשת ממנו שיפעיל קשרים כדי ללחוץ על ראש הישיבה, מסרב בטענה שלדעתו עדיף שהילד שלהם, שהוא גם כך נער עדין החושב שהוא לא התקבל כי הוא לא התפלל מספיק טוב, לא בנוי לעמידה בלחצים של תחרות בלימודים, ועוד בישיבה שכוללת מגורים מחוץ לבית. הוא סובר שעדיף יהיה לו ללמוד בישיבה של גרוסברג, שבה יש יחס יותר אישי, והוא יוכל לחזור כל יום לבית.

 

גיטי מבקרת את סבתה לאחר שביקרה בישיבה ונזפה ברב הישיבה על כך שאי קבלתו של בנם אינה מוצדקת. הסבתא ששומעת ממנה על רצונה בטוב ביותר לבנה ועל דאגותיה, מייעצת לה לשחרר ומספרת לה שהאח של סבא שלה היה תלמידו של האלטער מנובוהרדוק, והאלטער היה מלמד את תלמידיו איך לשבור את הגאווה שכן הוא נהג לומר ש"הבן אדם תמיד צריך לדעת לשלוט על הגאווה שלו, ואם לא, הגאווה תשלוט בו" (אגב, האופן שבו מנוחה התבצרה בעלבונה על כך שהסבתא קראה לה קלפטע, הוא דוגמה למישהי המתהדרת בפרקטיות ובמעשיות אבל חלק גדול ממנה נשלט על ידי האגו והגאווה). השיטה של האלטער לשבירת הגאווה הייתה ללמד את התלמידים לעשות שטויות בכוונה. פעם למשל, הסבתא הלכה עם האח של סבה לבית המרקחת וראתה כיצד כולם צוחקים עליו כשהוא מבקש לראות את האחראי במקום, ומבקש ממנו לקנות מסמרים. "כולם חשבו שהוא לא בסדר", היא אומרת לגיטי.

 

מה גיטי מאמצת מהמסר באותו רגע לא ברור, רואים שהיא מתרשמת ונרגעת קצת, אך היא גם בדרכה להוציא את אחד מילדיה מהצהרון, וזו גם הסיבה שהיא מסרבת לבקשתה של הסבתא ללכת אתה לים. אולם אחרי שהיא שומעת על מותה של סבתה, מגיעה בעיניי הסצנה הכי יפה ומרגשת בפרק, שבה גיטי, שמן הסתם גם מרגישה אשמה קצת על כך שלא נענתה לבקשתה האחרונה של סבתה, הולכת לבית המרקחת ושואלת את הרוקח כמה פעמים לפליאת כולם אם יש להם שם מסמרים, ואני מודה שלא זכורות לי מחוות רבות של כבוד למת בסדרות אחרות שמשתוות לעצמה של הסצנה הזו.

 

כשגיטי חוזרת מבית המרקחת לביתה וליפא מעדכן אותה שבישיבת "תפארת התורה"  שינו את דעתם והחליטו לקבל את בנם, היא אומרת לו שהיא חשבה על זה ושהוא צדק, ושעדיף לבנם ללמוד בישיבת גרוסברג ולחזור כל יום הביתה. היא שחררה.

 

ועכשיו, אחרי שדיברנו על כל שאר גיבורי הפרק, הגיע הזמן להתמקד בגיבורה האמיתית שלו – בסבתא. לראשונה אנו צופים בה בפרק כשהיא מתבוננת בציור של הים, במוסד הסיעודי בו היא נמצאת, והגעגועים לים, שהיא לא ביקרה בו שנים, מתעוררים בה. כשהיא מבקשת משולם שייקח אותה לים, שולם מסכים לקחת אותה בהזדמנות, בעוד מנוחה טורחת לציין שהיא לא מבינה מה אנשים מוצאים בים, שהוא "סתם מים מסריחים עם קצף". שלא כמו שולם, הסבתא רחוקה מלהתלהב ממנוחה, והיא לא נשארת חייבת כשמתייחסים אליה ולרצונותיה בשיפוטיות ובהתנשאות. היא מרשה לעצמה לשפוט חזרה ולקרוא למנוחה קלפטע. וכשמנוחה קמה ללכת בעלבון, ושולם בעקבותיה, היא מבינה שאתם היא בטח לא תגיע לים בקרוב.

 

גם מגיטי כאמור היא מבקשת שתלווה אותה לים, וגם את הסירוב שלה היא מקבלת בהבנה, וכיאה לדמות המגניבה שהיא, היא לא מתבצרת באיזה עלבון מדומה על כך שלאיש אין זמן עבורה או שאיש לא רוצה לקחת אותה לים. אבל היא גם לא מבטלת את רצונה. היא מתקשרת לתחנת מוניות ונוסעת לבדה אל חוף הים בתל אביב. ושם, בשלווה על ספסל מול הים, היא מוצאת את מותה. האם היא הרגישה את קצה הקרב, ולכן לקחה את היזמה לידיה ונסעה לבדה כדי להספיק לראות את הים לפני המוות? או שבלי שום קשר יש באופייה השילוב הנכון בין החלום למעשה, בין היכולת להעריך את הטבע, ואת הנוף, ובין הידיעה המעשית כיצד לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, ולא לפספס הזדמנויות? בין כה ובין כה, הבובע מסיימת את חייה באופן שבהחלט אפשר להתגאות בו.

 

יש למישהו מסמרים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.