שטיסל, עונה 2, פרק 9: ואולי תבוא איזו נחמה

שטיסל עונה 2

סקירת הפרק התשיעי בעונה השנייה של שטיסל בו נחשפות מספר שיטות התמודדות עם חוסר שביעות רצון מהמציאות ומהאנשים בסביבה, את חלקן לא ממש כדאי לנסות בבית

נוחעם ושולם יושבים שבעה על אמם שנפטרה בפרק הקודם ומקבלים מנחמים. ישנם הרבה איסורים ומנהגים שנוהגים האבלים בימי השבעה, וכל עדה נוהגת בהתאם למסורתה. למשל, בקרב בני עדות המזרח המנהג המקובל הוא שמוצע אוכל למנחמים, והם מברכים עליו לעילוי נשמת הנפטרים, בעוד שבקרב בני עדות אשכנז, עליהם משתייכים בני משפחת שטיסל, לא נהוג שמוגש מזון למנחמים בשבעה, וכך גם ראו בפרק שבחדר שבו שולם ונוחעם ישבו לא היה כיבוד כלל. מנהג אבלות אחר שהוזכר בפרק היה שלא לקנות בגד חדש בזמן השבעה. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לעניין, שאולי אפשר לראות בעובדה שהזכירו שרוחמי לוקחת לביתו של שולם את סיר המרק של גיטי התייחסות עקיפה אליו, והוא שהשבעה הוא זמן שבו האבלים אסורים  בעשיית מלאכה, ועל כל צורכיהם וצרכי אורחיהם לוקחים אחריות בני משפחה וקרובים. אני לא אכנס כאן לסיבות או למקורות ההלכתיים של המנהג הזה, רק אומר שתמיד נטיתי לראות במגבלה הזו אמירה המתייחסת לוויתור על השליטה. המוות הוא תזכורת לכך ששום דבר אינו באמת בשליטתנו – הכול בידי שמיים, וטוב לאבלים שיחושו הלכה למעשה שהם אינם יכולים לעשות כלום, כדי לשחרר אותם, בין היתר, מתחושת האשמה המתלווה כמעט תמיד למותו של אדם קרוב. אם ממילא שום דבר אינו בשליטתך, לא היית יכול לשנות את עובדת המוות של הנפטר.

 

העניין הוא כמובן, שאנשים מתקשים להשתחרר מהצורך בשליטה, ואם חלות מגבלות על יכולת התנועה והעשייה שלהם, הרי שבשביל כך קיימים שליחים. וכך, באופן פרדוקסלי, הפרק, המתרחש בימי השבעה, עוסק בעיקר בדמויות הרוצות לשנות את המציאות שסביבן, או את האנשים שסביבן, מרחוק. אך האם זה באמת אפשרי לשלוט בגורלם של אנשים אחרים ולשנות את אופיים?

 

בניגוד לשני הפרקים הקודמים שהתחילו בסצנת התעוררות של קיווע, הפרק הנוכחי מתחיל בסצנת ההתעוררות של ליבי דווקא. מסתבר שליבי ישנה בבית האבות בחדרה של הבובע מלכה, והמנקה של בית האבות מוצאת אותה ישנה בחדר ומעירה אותה. לא פעם סצנות של התעוררות מאוחרת משינה באות להעיד על חוסר רצון של הישן להתעורר אל המציאות, למרות שייתכן שמדובר באמת בסתם מחסור בשעות שינה, אולם למרות שאיני יודעת מהו הגורם המשפיע ביותר על ההתעוררות המאוחרת של ליבי, מה שבלט בעיניי בסצנה הזו היה הגילוי, שגם העובדה שאדם משכים לקום, אינה בהכרח מעידה על שביעות רצון מהמציאות, רק שאלה שאינם משתייכים לזן החולמים, מבטאים את חוסר שביעות הרצון מהמציאות בגילויי כעס והתמרמרות על סביבתם. כך, המנקה שמעירה את ליבי בטענה שכבר מאוחר, לא חוסכת ממנה את חוסר שביעות רצונה מהעובדה שבחורה צעירה ישנה במקום של זקנים, ועוד ישנה עד שעה כל כך מאוחרת.

 

גם בסצנה שאליה הפרק עובר מיד אחר כך של נוחעם ושולם היושבים שבעה, אנו נתקלים בשתי צורות ההתמודדות הללו של הקושי עם המציאות. שולם שטיסל, שמתקשה להחזיק את עיניו פקוחות, ובורח לחלומות בהם אמו ואשתו עדיין בחיים, ואחיו, שנשאר ער אך מביע את כעסו על כך שאחיו מתנמנם, ומעיר כמה פעמים על כך שמפריע לו שאחיינו קיווע מצייר.

 

וכשקשה עם המציאות, הרי שגם אם השבעה מגבילה אותם, זה לא גורם לנוחעם ולשולם להניח לדברים פשוט לקרות בזמן הזה, וכל אחד מהם עסוק בניסיון לדאוג לכך שהמציאות שאותה הם יפגשו כשהשבעה תסתיים תהיה כמה שיותר לטובתם, ואם הם אינם יכולים לעשות זאת במו רגליהם, הרי שיש להם שליחים. קיווי וליבי נשלחים על ידם לספק את רשימת חפציה של הסבתא בבית האבות וכך גם נוצר ביניהם המפגש המחודש.

שטיסל עונה 2
ליבי וקיווע. תמונה באדיבות yes

אחד הדברים שהכי אהבתי בליבי מתחילת העונה הייתה העובדה שהיא עודדה את קיווע להיות הוא עצמו, ותמכה ברצונו לצייר. והנה, ליבי שאנחנו פוגשים הפרק היא ליבי שהמציאות שבה קיווע הוא צייר מפחידה אותה. היא שומעת על העובדה שהוא שכח בגלל הציור להניח תפילין וזה מדאיג אותה, היא שומעת על כך שהוא הוזמן לנסיעה לארה"ב להשתתף בתערוכה ולמפגש עם אנשים בתחום, והיא מביעה את חששה מכך שהוא לא יידע להתמודד עם שמירת המצוות במרחק. כשהיא רואה אותו בפגישה עם קאופמן בעל הגלריה, חוסר שביעות הרצון שלה ממראה עיניה ניכר היטב על פניה, מה שמביא אותה לחזור ולדבר בדחיפות עם אביה, שיחה שאותה, ממש כמו את זו שניהלה עם אביה לפני שהם חזרו לאנטוורפן, לא מראים לצופים, אולם תוצאותיה מרעישות לא פחות. כיוון שנוחעם בעקבות אותה השיחה מסכים לשידוך של ליבי עם קיווע בתנאי שקיווע יסכים לקבל על עצמו שלושה תנאים, להפסיק לחלוטין לצייר, לעבוד אצל נוחעם, ולעולם לא לשכוח שוב שום תפילה.

 

אני מודה שהסיטואציה הזו כולה מאוד צרמה לי. צרם לי שאנחנו לא יודעים איזה חלק מהתנאים הללו מגיע מליבי, ואיזה מגיע מאביה. צרם לי שנראה שהיא לגמרי יישרה קו עם אביה כנגד העיסוק באמנות של קיווע, צרם לי שהיא מציגה את עצמה כמי שכבוד התפילה כל כך חשוב לה (שכן את העובדה שקיווע שכח להניח תפילין רק היא הייתה יכולה לספר לאביה), אולם כשהיא רוצה לדבר עם אביה, היא מעזה להפריע לו באמצע תפילה, ולא מסוגלת לחכות לסופה. אך בעיקר צרם לי שמדמות שעוזרת לאדם להיות יותר הוא עצמו, ואוהבת אותו בשל כך, היא הפכה לדמות שמנסה ליישר את האדם על פי ערכים, שאני אפילו לא בטוחה עד כמה היא באמת מאמינה בהם.

 

בצפייה ראשונה הרגשתי שהיוצרים כפו על דמותה שינוי שאינו מתיישב עם האופן שבו הם ציירו אותה בפרקים הקודמים, צפייה נוספת גרמה לי לחשוב על כך שאולי, באופן אירוני, אחד הדברים שהכי גורמים לנו לרצות לשנות אנשים אחרים, זה דווקא הפחד מכך שהם ישתנו לנו מדי. אולי ליבי חוששת שהציור יש בכוחו לפתוח בפני קיווע עולמות שירחיקו אותה ממנו, וכמי שכבר גם כך בלתה זמן רב מדי רחוקה ממנו, הרי שכדי לא לתת לו להשתנות ולהתרחק, היא מנסה לכפות עליו שינוי שישאיר אותו קרוב אליה. אבל אם כאשר קיווע מועמד בפני הבחירה בין ליבי לציור הוא בוחר בליבי, אני לא בטוחה כלל שהבחירה שלו יכולה להחזיק מעמד, שכן בעיניי הבחירה שהם העמידו בפניו היא זו שבה עליו להחליט האם לוותר עליה או על עצמו. ולוויתור עצמי יש מחירים.

 

גיטי אף היא עסוקה הפרק בניסיון לשנות את המציאות מרחוק באמצעות שליחים. היא שולחת את ליפא לצפת לישיבה של חנינא, כדי שיוציא ממנו הסכמה לתת גט לבתה. אולם, שלא כמו ליבי שנוחעם היה כביכול השליח שלה לניהול המשא ומתן על התנאים לאירוסיה עם קיווע, והיה נראה שבאופן כללי דעתו של השליח מאוד נוחה מהשליחות, הרי שבשליחות של גיטי לליפא יש פגיעה גם בשליח, שכן רואים בבירור שדעתו של ליפא אינה נוחה מהמעשה. הוא אינו ממהר לעשותו, הוא מנסה לשכנע אותה לשנות את החלטתה כמיטב יכולתו, מקווה שהיא תחזור בה עד הדקה האחרונה. ואפילו בעת הביצוע קשה לו לדבר בשמו, הוא שם בשליחות.

 

אני מודה שכאב לי לראות הפעם את ליפא נעתר לגיטי, למרות שהבנתי היטב שהוא לא באמת נמצא בעמדה שהוא יכול לסרב לה, כיוון שהוא פגע בה במידה רבה מדי בעבר מכדי שסירוב שלו לא יתפרש גם הפעם כפגיעה. שכן, הוא רוצה להראות לה שהוא ראוי להזדמנות השנייה שהיא העניקה לו. ייתכן שגיטי גם צודקת בכך שהיא חושבת שגט הוא הפתרון הטוב ביותר לרוחמי וחנינא, אולם לדעתי, היא טעתה לחלוטין בדרך שבה היא החליטה להשיג אותו. לכפות על אדם להתנהג באופן המנוגד לאופיו ולהבנתו זה אכזרי בעיניי. אבל המעשיות שבגיטי יודעת להשלים עם אכזריות שכזו. מה שקשה לה להשלים אתו זה עם חוסר המעשה.

 

אם דיברנו עד עכשיו על קושי בהתמודדות עם מהמציאות שבא לידי ביטוי בשלושה אופנים: ניסיון לשנות את המציאות מרחוק, הבעת כעס והתמרמרות במקום, ובריחה אל החלומות והדמיונות, הרי שהמרחק בין רוחמי וחנינא היה בו כדי להדגים דרך יפה אחרת: ההתכוננות לעתיד הטוב יותר.  שניהם מדברים על כך שהמרחק ביניהם קשה להם, ושניהם מודעים לכך שאלה החיים שהם בחרו, וזו המציאות שהם רוצים, ולכן בזמן שגעגועיו אליה מתחזקים כשהוא בישיבה, הוא כותב לה בפנקסו רשימות של תכנים שהוא יודע שידברו אליה כשהם ייפגשו, ואילו היא בביתה משקיעה בהתכוננות לביקורו ובהתייפות למענו למרות שהיא חושבת שהיופי החיצוני לא משמעותי בעיניו. ההתכוננות לבואו משמעותית בעיניה, והיה בזה משהו שובר לב לראות את כל התקוות שלהם מתנפצות בגלל התערבות מבחוץ: אותה מחכה בשמלתה היפה שעות לבואו בתחנת האוטובוס, ואותו מתקשה להאמין לידיעה על כך שרוחמי לא רוצה בו, אך מבין שבכל מקרה הוא לא רצוי בביתה.

 

כשמסתיימת השבעה מקריאים את הצוואה של הסבתא. כשחושבים על זה, צוואה אף היא דרך להשפיע על המציאות מרחוק. אולם למשמע הדרישה של הסבתא להוריש את בית מגוריה לבן הזקונים נוחעם, קשה שלא לחשוב על כך שהמרחק לפעמים גדול מדי, וכמה זה לא הוגן כלפי שולם שהיה לצד אמו כל השנים. נוחעם הוא זה שמפתיע הפעם באומרו שהוא בטוח שהצוואה הזו נכתבה מזמן כשהיה שקוע בצרות כלכליות והסבתא רצתה לעזור לו, ובטוח שהיא שנתה את דעתה מאז. אולם רק כשהוא מצהיר על כוונתו לתת את הבית לזוג הצעיר קיווע וליבי לכשיתחתנו, נחה דעתו של שולם באמת ומתגברת גם בו התחושה שהצדק נעשה.

 

הגם שלאורך חלקים ארוכים מהפרק קיננה בי תחושת חוסר שביעות רצון מהמתרחש על המסך, הסצנה הזו הצליחה לפייס במקצת גם את דעתי, אם כי למראה סצנת הסיום המרגשת בה שולם הוזה את אמו השולחת את ידה לנחמו, אולם נמוגה ממנו והוא נשאר לבדו במיטה לבכות את לכתה, לא יכולתי שלא לחשוב, שלפעמים פשוט אין נחמה, והדרך היחידה היא לבכות את הכאב והקושי.

כמה פעמים ספרת עד עשר?

עשר דקות

אומרים שהרושם הראשוני מאוד משפיע בחיים, אז מה לגבי סדרות טלוויזיה? "יומן השומן", "יומני הערפד", "שטיסל", "גן סודי", "UnReal", "iZombie", ו"ג'סיקה ג'ונס" – מה אפשר ללמוד על הסדרות הללו מעשר הדקות הראשונות שלהן? חברי המערכת חזרו עם רשמים

המשך לקרוא

נפלת חזק

שטיסל עונה 2

שטיסל, עונה 2 פרק 6

 

 

אתה כבר גדול

מספיק להבין
היא איננה עוד
אתה תתבגר

ותכיר בעובדות
שאין אהבת אמת

 

נפלת חזק
ותודה שאתה בכלל

לא שולט בחיים שלך
משותק
רגשני מנותק

תודה שנפלת חזק

(נפלת חזק, מילים ולחן: חמי רודנר, איפה הילד)

 

ליבי עזבה, אך קיווע עדיין כרוך אחריה, ולא יודע אם ללכת אחרי ליבו או לוותר עליה ולחפש את גורלו במקום אחר. הפסיחה שלו על שני הסעיפים מטרידה את אביו שנופל חזק גם הוא בנסיבות אחרות, אולם מכמיר הלב מכולם בעיניי הפרק היה דווקא צבי אריה, הבן שכביכול הוא המוצלח במשפחה, והצימאון הגדול שלו לקצת יחס חם ולתרומת כליה. אז הנה לפניכם סיפור אהבתם ונפילתם של שלושה מהגברים לבית שטיסל.

שולם שטיסל

בתחילת הפרק אנו מבינים משיחתו של שולם עם הרבנית מנוחה קניסברג, איתה הוא נפגש כמה פעמים, כי הוא רואה בהישג של בנו קיווע, הזכייה במלגה על ציוריו, מיני אסון הנותן לקיווע תעודת הכשר לבזבוז חייו. אם קיווע לא לומד תורה, אז לפחות שישקיע במציאת בת זוג, כי לבנות משפחה זה מה שחשוב בחיים. זה מסביר קצת את התנהגותו הפוגענית של שולם בסוף הפרק הקודם, אך הרבנית מעמתת אתו עם העובדה שהוא אינו טוב יותר מבנו, גם הוא מבזבז את הזמן. גם הוא כבר היה יכול להתחיל פרק ב' ולהקים משפחה חדשה, אבל הוא מתמהמה. במובנים מסוימים, העובדה שהוא מבלה איתה, אך טוען שהוא עדיין לא התגבר על אהבתו לאשתו הראשונה (טענה שאני די מפקפקת בה לאור העובדה שבעונה הקודמת ההתמהמהות אפיינה את יחסיו עם נשים בנות גילו אך לבחורה הצעירה הוא היה מוכן להציע הצעות די מהר), גרועה יותר בעיניי מכך שקיווע לא משקיע ביציאה לשידוכים. שולם מבזבז לא רק את זמנו שלו.

כאשר הוא מתייעץ עם עליזה מזכירתו, היא אומרת לו שצודקת הרבנית ושהוא צריך להתחתן שנית, הוא כבר לא צעיר, ולא טוב היות האדם לבדו, וכאילו כדי לחדד את דבריה, מגיעה הנפילה בביתו בשעה שהוא מנסה להחליף את הנורה, ומעמתת אותו עם סכנות הבדידות. אין מי שיראה את נפילתו, אין מי שיעזור לו לקום או להגיע לטלפון ולקרוא לעזרה. הערת אגב – אהבתי מאוד את הסצנה הזו המתארת חוסר אונים של אנשים מבוגרים, ושנראה לי שהיא שכיחה במציאות הרבה יותר מזו הנפוצה בטלוויזיה של אנשים שירו בהם, דרסו אותם, הם נפלו מאיזה הר, אבל הם מצליחים לקום בכוחות עצמם ועוד לפעמים גם לרדוף אחר מי שפגע בהם.

השיחה עם אשתו המנוחה אותה הוא הוזה בשכבו על הרצפה רק מחזקת את הטענה של עליזה, שהוא צריך לחשוב על העתיד ולא על העבר, לא משנה עד כמה הוא כרוך אחרי אשתו המתה, מי שמת לא יכול לעזור לו לקום. והנה בצירוף מקרים מדהים מי שמגיעה לביתו באותו הזמן זו מנוחה החיה, היא עוזרת לו לקום, מכינה לו משהו לאכול, ובכלל נראית כאילו היא האישה שתביא אותו אל המנוחה והנחלה.

כמובן שהעובדה שהיא עזרה לו לקום לא בהכרח אומרת שאם הוא היה נשוי לה, הוא לא היה נאלץ לשכב זמן ארוך על הרצפה במקרה של נפילה דומה. שולם הרי לא גר לבדו אלא עם בנו, וכמו שקיווע לא היה בבית באותה שעה, ניתן להכליל ולומר שגם כשגרים עם עוד אנשים, לא תמיד הם נמצאים אתנו בבית כדי להציל אותנו מעצמנו, כך שלא בטוח שהפחד מתאונות ביתיות הוא סיבה טובה כל כך להינשא. ליפא יאמר אחר כך, בסעודת האירוסים של שולם ומנוחה, שבטח הוא נישא לה כיוון שהיא מבשלת את המאכלים שהוא אוהב, אבל בתחילת הפרק אפשר לראות את שולם מחמיא לבישולים של קיווע, כך שלא הפחד מנפילות בדד ולא הצורך במאכלים טובים אמורים להוות עבורו סיבות להתחתן.

האם הוא אוהב אותה? האם הוא אסיר תודה לה? איכשהו הפרק יצר את הרושם ששולם מכריז על נישואיו (בלי לבקש במפורש את ידה אפילו קודם) בעיקר בשל מה שנקרא "מראית העין". כשבניו נכנסו וראו את מנוחה שעוזרת לו, במצב שנראה כקרבת יתר. במקום לספר את האמת, שהיא עזרה לו, ואולי גם מהפחד להכיר בעצמו בחוסר האונים שהוא הרגיש באותה שעה, שולם העדיף לקחת את המושכות לידיו, ולהפוך את הסיטואציה של איש ואישה לבדם בבית לפחות מעוררת סימני שאלה על ידי כך שהוא הכריז בזאת על אירוסיהם.

https://www.youtube.com/watch?amp;v=vn_TtuCwXLM


אין ספק שברקע הדהדו לו כמובן גם דבריה של מנוחה על כך שהדוגמה שהוא נותן לבן שלו היא בעייתית, וגם דבריה של המזכירה שלו על כך שזו הייתה ההחלטה הכי חכמה שלה עצמה להפנות גב לעבר, ולבחור שהיא הייתה מאוהבת בו על כל הראש (ואנחנו יודעים שזה הוא עצמו, למרות שלא ברור אם הוא עושה עצמו כאילו אינו יודע שזה הוא, או שהוא באמת לא ממש מודע) ולהתחתן.

בכלל, כמי שתמיד ניסה להתכחש לצד הרך והחולמני שבו, זה בטח נראה לו כרעיון די טוב לשאת לאישה את מנוחה, שנראית כמי שיכולה להוות עזר מעשי מצוין כנגדו. אלא שכאשר מנוחה המעשית, מביאה אותו לפטר את מזכירתו הנאמנה, שוב מסיבות של מראית עין, אין לי אלא לתהות האם בסופו של דבר הנפילה החזקה ביותר שלו הפרק  אינה זו מהכיסא אלא דווקא החלטתו להינשא למנוחה. פרקים יגידו.

קיווע שטיסל

קיווע מחפש אהבה, ואין ספק שהוא עונה לתיאור בתי השיר המצוטטים לעיל. המרחק שנוצר בינו ובין ליבי משתק אותו ואפילו עבודת האמנות שלו והסטודיו החדש לא מושכים את ליבו כפי שהיו אמורים. האם הוא צריך להתגבר ולהבין שאין אהבת אמת? האם, כמו עבור המזכירה עליזה בשעתה גם עבורו יהיה עדיף להפנות את הגב לזו שבה הוא מאוהב ולצאת לשידוכים? או שעליו ללכת אחרי לבו, ולשמור לליבי אמונים?

קיווע דווקא עושה הפרק את הדבר הנכון ביותר. הוא עושה את כל המאמצים כדי לברר עם ליבי האם מבחינתה יש למערכת היחסים שלהם סיכוי כדי שיוכל לדעת באיזו דרך עליו להמשיך.

ליבי בחרה להישמע לקול אביה שאוסר עליה להינשא לקיווע שטיסל. האם זה אומר שהיא לא אוהבת אותו מספיק, כמו שקיווע אומר בתחילת הפרק, או רק שהיא מודעת לכך שאין רק בחירה אפשרית אחת ולכן, גם אם היא אוהבת את עקיבא מאוד, היא תוכל למצוא אושר גם עם מישהו אחר, כל עוד קיווע לא יהיה שם להזכיר לה כל הזמן על מה היא מוותרת כמובן.

מהפרק נראה ששתי התשובות נכונות. ליבי כנראה אינה אדם רומנטי, כך שבעוד שאדם רומנטי היה נלחם למען אהבתו, לא משנה מה היו אומרים לו, אנשים שאינם רומנטיים, גם אם הם אוהבים מאוד, מאמינים שיש יותר מאדם אחד בעולם שיכול להתאים להם. ולפיכך, למרות שהבחירה שהיא עשתה כואבת לה כיוון שהיא כן אוהבת אותו, היא אומרת לקיווע (ששלח אליה שליח שמסר לה את אהבתו וכך הוא זכה סוף סוף לדבר אתה בטלפון), שהיא לא רוצה שהוא יחפש אחריה יותר ושהיא ממשיכה לצאת לשידוכים.

האם אפשר לומר שכמו שהמרחק בינו ובין אלישבע הצליח לגרום לו להתגבר עליה די לחלוטין לאחר שהוא פגש בליבי, ייתכן שעכשיו דבריה הקשים של ליבי אליו הם בדיוק מה שהוא צריך לשמוע כדי להצליח לקום ולפתוח את לבו למישהי אחרת? פרקים יגידו.

צבי אריה שטיסל

העובדה שצבי אריה לא מחפש אישה כיוון שהוא כבר נשוי, לא אומרת שהוא לא מחפש אהבה, מאשתו. במובנים רבים החיפוש שלו אחר אהבה בתוך הזוגיות הוא החיפוש הקשה ביותר, כיוון שלא בטוח שיש לו כל כך ברירות במקרה שהוא לא מוצא את מה שהוא מחפש. להתגרש – יפגע בשידוכי הילדים, לחפש במקום אחר – נוגד את ההלכה, אז הוא מחפש דרכים שיגרמו לו להרגיש שאשתו אוהבת אותו, אולם ככול שהוא מחפש יותר כך הוא מתאכזב יותר.

כשהוא חוזר הביתה מהכולל להפסקת צהריים, הוא מתאכזב לגלות שאשתו לא חושבת עליו כלל, היא לא בישלה לו, ולא שהוא דורש את זה ממנה כתנאי או משהו, אבל כבר ראינו איך שאר הנשים בסדרה דואגות כל הזמן להפגין את אהבתן בבישול ובהאכלת הגברים שהן אוהבות, וזה די נראה מהסדרה (וגם מהפרק בפרט, על פי דברי ליפא למשל שטען שמנוחה בטח בישלה לשולם את המאכלים שהוא אוהב) כאחת הדרכים המקובלות בחברה החרדית להפגין עניין בבן הזוג. אך לא רק שאין אשתו חושבת על קיבתו של בעלה, נראה שאינה נותנת את דעתה עליו בכלל. לצבי אריה אין בעיה להכין לעצמו את ארוחתו, כל מה שהוא רוצה זה רק קצת לדבר עם אשתו, אך נראה שלדבר איתו זה ממש לא מה שמעניין אותה. למען האמת, דיבוריו מפריעים לה להאזין לתכנית הרדיו שלה, שאותה היא ממאנת להפסיק לשמוע אפילו לכמה דקות, וכך לא שומעת כשהוא אומר לה שהוא הולך לבקר חולים בערב.

הביקור בבית החולים מעמת אותו עם התחושה של חוסר האהבה שהוא חש בבית משום שהחולה כל כך מהלל את היחס החם של אשתו כלפיו בשעה זו של מצוקה, עד כדי כך שנראה שצבי אריה ממש רוצה להיות חולה בעצמו, ולו רק כדי לזכות באותו היחס.

כשהוא חוזר ומסביר לאשתו (שמיד מאשימה אותו בחוסר התחשבות בה בגלל האיחור שלו), שהוא היה בבית החולים, הוא מנצל את העובדה שהיא לא מודעת לכך שהוא כבר אמר לה שזה היה לצורך ביקור בלבד, ומתחלה. בהתחלה הוא זוכה לאותו יחס חם שאליו הוא שואף, אשתו מיד לוקחת את ידו בידה, ומושיבה אותו לשולחן ואומרת לו שהוא לא לבד, ושהוא לא צריך להסתיר מהמשפחה בעיות כדי לא להדאיג אותם. אבל הצימאון שלו לאהבה כל כך חזק, עד שאותן שניות של יחס לא מצליחות להרוות את צימאונו, והוא מחליט להעביר את אשתו את המבחן האולטימטיבי של הקרבה למען האהבה, כפי שהוא למד אותו בביקורו בבית החולים שעה קלה קודם לכן: האם היא הייתה מוכנה לתרום לו כליה? אך היא חושבת שזה לא רעיון טוב. הרי אם כבר אחד ההורים חולה, למה להפוך את שניהם לחולים? מישהו צריך הרי לטפל בילדים.

 

האם העובדה שהיא מסרבת לתרום לו כליה כי היא חושבת על הילדים אומרת שהיא לא אוהבת אותו? העניין הוא שברגע שהוא מתחיל למדוד הוא מראש מפסיד, והוא כל כך שרוי בתחושת האפסיות הזו, עד שבמסיבת האירוסין של שולם ומנוחה, זה הפעם תורו לעשות פדיחות, ולבדוק מי היה מוכן לתרום לו כליה אם הוא היה באמת צריך. העובדה שהוא מגלה שאפילו זרים גמורים היו מוכנים לתת לו כליה ואשתו לא, רק מעצימה מבחינתו את תחושת הנפילה.

צבי אריה צריך את האהבה של אשתו והוא לא מרגיש שהוא מקבל אותה. כשהוא יוצא מסעודת האירוסים בסערה, אשתו יוצאת אחריו לנחם אותו, אבל את המילים שהוא רוצה לשמוע ממנה היא לא יכולה לומר לו עדיין. האם היא תצליח להרים אותו מהצער שהוא חש בשל כך? פרקים יגידו, זאת כמובן בתנאי שהתסריטאים לא יחליטו להחזיר אותו למקום השולי השמור לו בסדרה בדרך כלל. אם אשתו לא אוהבת אותו מספיק, לפחות שיקבל קצת TLC מהתסריטאים