ששת הצוותים שנותרו במרוץ למיליון ממשיכים את מסעם בדרום קוריאה. ואנחנו ממשיכים לבדוק עד כמה דומה הייתה החוויה שלהם לדרמה קוריאנית טיפוסית?
בעונה הקודמת של המרוץ למיליון, כשהזוגות הגיעו לארגנטינה, ניכר שהייתה לחלקם היכרות עם השפה והלך הרוח של המקום בזכות הטלנובלות אליהן נחשפו בילדותם. עולם הדרמות הקוריאניות לעומת זאת הגיע לארץ ב-2007 ושודר מאז רק בערוצי ויוה הנישתיים, כך שזה לא בדיוק פלא שניכר על מתמודדי העונה שעינם מעולם לא שזפה דרמה קוריאנית. נכון שאין ספק שצפייה בדרמות קוריאניות לא הייתה משפרת את טעמן של המנות שהמתמודדים נאלצו לאכול באחת המשימות, אך היא בהחלט הייתה יכולה לעזור להם לתקשר עם נהגי המוניות. יעל הייתה יודעת שאם היא רוצה שהנהג יזדרז, המילים "פאלי, פאלי" יהיו יעילות יותר מהמילים האנגליות "פאסט, פאסט", המתולתלות היו יודעות עד כמה נדיר התלתול הטבעי בקוריאה, ואיך בקרב המבוגרים (והמבוגרות במיוחד) זה נחשב שדרוג לשיער לעשות פרמננט, ובאופן כללי לכולם היה ברור, שרוב הקוריאנים יתביישו לתקשר עם זרים, שכן הם יודעים שהאנגלית שבפיהם גרועה עד לא קיימת.
יחד עם זאת אין ספק שלחלק מהמתמודדים היו אבחנות מעניינות ביותר על סיאול ודרום קוריאה, שצפייה בדרמות שלהן רק מחזקת. ציון ואביב למשל העירו על כך שרוב המכוניות על הכביש חדשות, ואם מצרפים זאת לעובדה שבכל דרמה קוריאנית שמכבדת את עצמה הורסים מכונית אחת לפחות, אפשר להניח שהדבר נובע מכך שכארץ יצרנית מכוניות, מחירי המכוניות בקוריאה אינם בשמיים. לעומת זאת על האבחנה שלהם על כך שהם לא ראו הומלסים בסיאול, ושאם מישהו היה הומלס בסיאול כבר היה עדיף לו לקפוץ מהגג, חשבתי לי שבאמת בסדרות השונות בהן צפיתי, היו הרבה יותר מתאבדים (או ניסיונות התאבדות) בקפיצה מאשר הומלסים (למרות שעוני היה גם היה), ותהיתי האם הם עלו כאן על משהו.
שעשועון הדגל הקוריאני
המשימה הראשונה של הצוותים בפרק כללה השתתפות בשעשועון קוריאני, ז'אנר אליו התייחסו בפרק כפופולרי מאוד, ואל משימותיו כהזויות. המשימה של הצוותים בפרק כללה משתתף אחד שהופך לחסקה פצפצים בבריכה בה מפוזרים חלקי פאזל של דגל קוריאה, ומשתתף שני החותר על גבו כדי לאסוף את החלקים ולהרכיב את הפאזל. זוהי משימה שהחלק הפיזי הקשה ביותר בה הוא היציאה והכניסה מהבריכה בלבוש הפצפצים, ושהכישרון שהיא בעיקר דורשת מהמתמודדים זה תשומת לב לפרטים וזיכרון לשם הרכבת הפאזל. אולם אני מודה שלמרות שעניין הפצפצים היה אכן הזוי, ולמרות שלא ממש יצא לי לצפות בקטעי שעשועונים הזויים בקוריאה, גם צפייה בדרמות קוריאניות סיפקה לי לא מעט קטעי התעמלות הזויים משהו של הגיבורים, החל באימון המוזר של התובע ומה הארי ב"נסיכה התובעת", המשך בעונש הקפיצות החרגוליות של השף לעובדיו בפסטה, וכלה בתרגול המוזר שניתן למתמחים הרפואיים ב"יונג פאל" (שהיה מוזר במיוחד, כי למה צריך להוריד מתמחים רפואיים בזמן תשאול לשכיבות שמיכה?).
משימת מאה המנות
אוכל הוא תחום שמאוד בולט בדרמות הקוריאניות, יש המון סדרות שסובבות סביב המטבח ומתרחשות במסעדות, וגם בסדרות שאינן עוסקות בעולם הבישול והמסעדנות, הגיבורים הקוריאנים אינם נוהגים לדלג על ארוחות. מכיוון שקל לראות מצפייה בדרמות שדרום קוריאה מאוד מתגאה במטבח שלה, זה לא היה מפתיע במיוחד שתהיה משימת אוכל בה ייחשפו המתמודדים לאוכל הקוריאני המסורתי ולצורת אכילתו המסורתית (שולחנות נמוכים, אכילה בישיבה בעזרת מקלות אכילה ממתכת וכו'), אולם נראה היה כי בשל קוצר הזמן של הביקור בקוריאה, היה על המתמודדים לאכול בשעה אחת, ארוחות שהיו מספיקות לדרמה של ששה עשר פרקים…
למען האמת המשימה, בה היה על המתמודדים לזהות מנת פלסטיק כלשהי (ראינו שהכדורגלנים בחרו בשתי מנות פלסטיק בפוקס באחד הסיבובים) המסתתרת בין מאה מנות אוכל, או לאכול את המנות האמיתיות שבחרו, הזכירה לי בתחילה דווקא את משל "שלמה המלך והדבורה", ובו מלכת שבא דרשה משלמה המלך לפתור את חידתה ולזהות איזה פרח מבין פרחי הפלסטיק הרבים שהראתה לו היה פרח אמיתי, ודבורה אחת שחס על חייה בעבר לאחר שעקצה אותו, גילתה לו את התשובה. כאן לצערם של המתמודדים אף דבורה לא באה לסייע להם (לא הצלחתי להבחין אפילו לא בזבוב אחד באוויר), וחוסר המזל של חלק מהם הביא אותם לאכול יותר מעשרים מנות לפני שעלו על מנת פלסטיק, בעוד שחוסר המזל של רז ועמית התבטא דווקא בכך שהם הצליחו למצוא את מנת הפלסטיק כבר בפעם הראשונה, ולצאת מהמשימה רעבים.
לבד מהערך הקלורי של המשימה הזו, אני מודה שלא מצאתי בה ערך רב מבחינה תחרותית שכן איני מעריכה במיוחד משימות שתפקידן להשוות בין מערכות העיכול של המתמודדים, או המזל שלהם (אף אחד, למעט רז אולי, לא באמת גילה שם טביעת עין מרשימה), אבל אם יש משהו שכן ראוי להערכה זה דווקא האופן שבו אלה שהתקשו במשימה ידעו לתמוך האחד בשני. יוסיאל הצליח להוכיח, ולא בפעם הראשונה, שלמרות שהוא תחרותי, הוא יודע היטב לשמור על פרופורציות, וידע להיות משענת ליעל ולהרגיע אותה כשנלחצה עד דמעות כשהרגישה שהאכילה היא למעלה מכוחותיה, ציון ואביב ידעו אף הם לתמוך האחד בשני ברגעים קשים, גם אם בדרך פחות ורבלית מיוסיאל, וגם הדאגה שהפגינו המתולתלות לבן ואורי כשבן נפל, ובן אורי למתולתלות כשהן התקשו באכילה הייתה מרגשת. אני מסכימה עם אביב וציון שאנשים נמדדים בתחרות דווקא באופן שבו הם מתמודדים עם הקושי ולא כשטוב להם, אבל אני חושבת שאם מגיעה משימה שבה עיקר הנאתי ממנה היא אחוות המתקשים, הרי שהמדובר במשימה קצת חסרת טעם, ובמקרה הזה אולי הרבה חסרת טעם אם תשאלו חלק מהמתמודדים. אין ספק שאם המשימה נועדה גם ליצירת יחסי ציבור טובים לאוכל הקוריאני, אז היא פוספסה בגדול. נכון שמראש זה לא קל לקלוע עם מנות שזרות לחיך הישראלי הרגיש, ובנוסף על כך כשמדובר באנשים עם רגישויות נוספות לאוכל, אבל כאשר נותנים למנות לשהות בחוץ שעות ולהתקרר, קשה להאמין שהן יערבו לחיכם של המתמודדים, והייתה לי תחושה שגם המלכים בסדרות ההיסטוריות המורגלים בטעמים הללו היו שולחים את הטבחים לגלות…
מה שכן, המתולתלות שהתקשו במשימה ידעו להעריך אחת אצל השנייה את הנחישות שהן הפגינו, ושגרמה להן לרגע לא להפסיק ולהיכנע גם כשקשה, וחשבתי לי שהנחישות היא התכונה שהקוריאנים הכי מאדירים בדרמות שלהן, דמויות שממשיכות בדרכן ולא מוכנות לסגת לא משנה כמה קשה היא הדרך, ואיכשהו מכל הדמויות בלטה לי במיוחד הנחישות של גו-מי-נאם מהסדרה "הלהקה" (You're Beautiful) שחיפשה כל הלילה את הטבעת שלה באגם בלא להתייאש, וחשבתי שהיא הייתה יכולה להשתלב היטב במשימות העונה של המרוץ למיליון המבוססות על חיפוש המחט בערמות השחת.
משימת האותיות הקוריאניות
את כתב ההאנגול הקוריאני המציא המלך סג'ונג במאה החמש עשרה לספירה, ועשה בכך מהפכה של ממש, שכן עד אז הקוריאנים השתמשו בשפת הסימניות הסינית, שחוץ מהעובדה שלא התאימה בדיוק לשפה הקוריאנית, גם היה צריך לדעת לפחות 2000 תווים שלה כדי להיחשב יודע קרוא וכתוב, וכמובן שכדי לדעת קרוא וכתוב קודם כל עלייך להוולד למשפחה בעלת יכולת כלכלית, כי רק לבני עשירים היה את הפנאי והכסף הדרושים לכך.
המשימה שניתנה לזוגות הפעם הייתה להצליח לזהות חמש אותיות האנגול מבין 90 אותיות בשפות אסייתיות שונות, כשההמלצה שניתנה לזוגות הייתה לנסות לברר את מוצא האותיות אצל העוברים ושבים, כשכל פעם שניגשים לעובר אורח אפשר לקחת רק 5 אותיות לבדיקה. משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שלקוריאנים והישראלים לא ממש הייתה שפה משותפת. אבל דווקא כשהצוותים התייאשו מלקחת אות אות לעוברים ושבים, וניסו דרכי חשיבה שונות, הפכה המשימה הזו למשימה הרבה יותר מעניינת, כיוון שהיא הראתה בכמה דרכי חשיבה שונות אפשר להגיע לתוצאה הנכונה. יעל ויוסיאל גילו את האותיות הקוריאניות על פי הרמזים שהם קיבלו לאורך כל היום וכללו מילים קוריאניות. אביב וציון החליטו לבקש את רשימת האותיות הקוריאניות כולן מהעוברים ושבים במקום לשאול על כל אות ואות, הצרפתים נעזרו באותיות שראו על שלטי החוצות שמעטרים את ביניני סיאול, ואילו האחים השפלנים ידעו לבקש מהעוברים ושבים לתאר להם את מה שמייחד את האותיות הקוריאניות לעומת שאר השפות וקלטו מהתשובה (קווים ועיגולים) שלאותיות הקוריאניות יש וייב חייזרי. אני מודה שמאוד נהניתי לצפות בכל גילוי מקוריות של אחד הזוגות, שהוכיחו עד כמה המשימה הזו בעלת ערך מבחינה תחרותית לעומת המשימה הקודמת.
אגב, אם לזוגות היה קשה למצוא את האותיות הקוריאניות מבין כל האותיות והם ידעו את מה הם מחפשים, תארו לכם כמה קשה היה למלומדים בסדרת המופת "עץ עמוק שורשים" (Deep Rooted Tree), שבה הובא סיפור המצאת ההאנגול של המלך סג'ונג, לזהות את אותיות ההאנגול כשהם אפילו לא ידעו שיש דבר כזה…
הפרק הסתיים כשכל הצוותים נשלחו למועדון קריוקי, שהוא כידוע לכל חובב סדרות קוריאני אחת מצורות הבילוי הפופולריות ביותר בקוריאה, כאשר מכונות קריוקי אפשר למצוא כאופציית בילוי גם בבתים פרטיים. ועד הפעם הבאה, אני נפרדת מכם על רקע קטע הקריוקי הקורע מתוך הסדרה "סאם סון המתוקה".
