דמיונות

שטיסל עונה 2

שטיסל, עונה 2, פרק 7

קיווע מתעורר משנתו לקול קידוח. הוא מופתע לגלות שאביו וארוסתו, מנוחה קניסברג, החליטו לשפץ את המטבח בבית של שולם ולא שיתפו אותו בהחלטתם. האם פעולת השיפוץ הזו תהיה קריאה להתעוררות עבור קיווע?

נראה שיותר מכל דבר אחר זה מה ששולם חפץ להשיג, את ההתעוררות של קיווע, שלא ישגה בחלומות, שלא ילך בטל כל היום ויעסוק בדברים חסרי שחר כמו אמנות. במקום זה שישקיע במציאת כלה, ויקים לו כבר בית כשר בישראל.

אומרים שבחינוך אין דרך טובה יותר מדוגמה אישית, והאספקט הזה בהחלט מנהל את שולם בהחלטתו להינשא למנוחה. הוא רוצה שכמו שהוא בחר להינשא ולהסתכל קדימה, גם קיווע יניח לעבר ויחשוב על בניית ההווה והעתיד. הוא אפילו אומר זאת במפורש לקיווע כשהם מתעמתים על כך שהוא "הורס את המטבח של אימא".

כשמנוחה תוהה אם זו לא הייתה שגיאה שלא לשתף את קיווע בתכניות שלהם לשיפוצים, שולם מציג ביטחון בצדקת הדרך. נראה לו שזה טוב עבור קיווע להתעמת עם המציאות. הוא מצפה שכל ההסתכלות קדימה והפרקטיות החדשה שהוא אימץ לעצמו בזכות מנוחה, תעשה על קיווע את הרושם הרצוי, אולם אם היחס הנוקשה של שולם לקיווע היה אמור לגרום לו להתעורר, הרי שבמובנים רבים היחס הזה רק דוחף את קיווע עמוק יותר אל עבר מחוזות הדמיון. אולי בגלל שגם הבחירה של שולם עצמו במציאות על פני החלומות איננה אמיתית, והפתאומיות שבה הבחירה הזו נעשתה אף גרמה לקיווע לפקפק במציאותיות שלה מלכתחילה.

המאבק בין המציאות לדמיון הוא מאבק עתיק יומין. אחת הדרכים שבהן הוא בא לידי ביטוי הוא במתח הקיים בין האנשים החולמים לאלה הפרקטיים שאינם מבינים את החולמים. חולמי החלומות מצטיירים להם כמי שמסרבים להשלים עם המציאות, והסביבה בדרך כלל לא אוהבת את החלומות שלהם. קשה גם לדעת לפעמים האם הסביבה יותר חוששת מכך שהחולמים יתאכזבו כשהם לא יצליחו להגשים את חלומותיהם, או דווקא מכך שהם כן יצליחו להגשים אותם.

החברה החרדית שהסדרה שטיסל מציירת וציירה גם בעונה הקודמת היא חברה החוששות מיצר הרע של הדמיון ומציגה את הפרקטיות כאידיאל דווקא. טוב להיות עם שתי רגליים על הקרקע. שולם, שתמיד היה אי שם באמצע, איש שמבין מה זה לחלום ולכן אולי גם מפחד מזה, חושב שהוא מצא במנוחה את האישה האידאלית מהבחינה הזו. אצל מנוחה הכול נורא פרקטי, ולכן לבנות עתיד עם מנוחה נראה לו כמו הדבר הנכון לעשות, ואם כבר עושים את הדבר הנכון אז לעשות אותו עד הסוף, ולעשות בדיוק את מה שמנוחה אומרת לו לעשות.

מנוחה אומרת לו לשפץ את המטבח, משפצים את המטבח. מנוחה אומרת לו להתחתן באולם, אז הוא יתחתן באולם, אפילו שהוא מעדיף בבית כנסת. מנוחה אומרת לו שהיא לא מוכנה שהוא ידבר איתה על אשתו המנוחה דבורה, אז הוא לא ידבר איתה, הוא ילך לדבר עם אימא שלו על אשתו המנוחה. ועוד יותר מזה, הוא פתאום ימצא מפלט בדמיונות גם בעצמו כשחזיונות של דבורה יצוצו לפניו.

כששולם הולך לדבר עם אמו על אשתו המנוחה דבורה, ועל האופן שבו הם נהגו לחגוג את ימי הולדתה, אנו מגלים שהסבתא שוב דמנטית. שלא כמו שולם או קיווע שטוענים נגדם שהם נאחזים בעבר ומסרבים לשחרר ולהתקדם, אצלה בראש העבר הוא ההווה. היא שומעת שדבורה ושטיסל נהגו ללכת לכותל ולהתפלל בימי ההולדת של דבורה ומצהירה על געגועיה לכותל המערבי, שהיא מפחדת לבקר בו כי לדבריה הירדנים יורים. דווקא בהתמודדות איתה שולם מצליח להפעיל את שריר הגמישות ומוצא פתרון שאינו מכריח אותה להתעמת עם המציאות ולהכיר בעובדה שהזיכרון שלה בוגד בה. במקום זאת הוא אומר לה שהוא מצא עמדה בטוחה ממנה אפשר לראות את הכותל מבלי להסתכן, ולוקח אותה לשם.

כששולם חוזר הביתה הוא מגלה שמנוחה החליטה לתרום את בגדיה של אשתו המנוחה לצדקה, ומבלי לבקש את רשותו ערמה את בגדיה לערמות שיהיו מוכנות לגמ"ח שהיא דברה אתם. מה שמביא את שולם לסרב למנוחה, לראשונה מאז שהוא הכריז על נישואיהם. הוא אומר לה שהם צריכים לעצור את עניין השיפוצים לבינתיים. שיפוץ הבית זה עניינים חיצוניים הוא אומר לה, אנו צריכים עוד לעבוד על הדברים הפנימיים, והוא מבטא נכון, גם אם לא בטוח שהוא כבר מודע לזה עדיין, את העובדה שהקשר שלהם כולו נוצר בגלל סיבות חיצוניות, של מראית העין, והרצון שלו להפוך לבן אדם מעשי. אך הבחירה שלו בפתרון הנישואין היא חיצונית, והיא אינה באמת יכולה למחוק את החולם הקטן שקיים בו בפנים. מעניין לכן יהיה לבדוק כיצד ההחלטה הזו תשפיע על מערכת היחסים שלהם, האם באמת יהיה שם ניסיון לקחת את הזמן כדי להתקרב באופן יותר אמיתי או שזו תחילת הסוף?

בעוד שבעלילות של שולם ושל אמו הקווים בין הדמיון למציאות ברורים לצופים, שכן ברור להם ששולם הוזה את שיחותיו עם דבורה אשתו המנוחה ושהירדנים לא יורים על הכותל בימים אלה, העלילות של רוחמי ושל קיווע מוצגות באופן טיפה פחות ברור.

שטיסל עונה 2

רוחמי בימים נטולי כיסוי ראש. צילום באדיבות yes

רוחמי חוזרת לבית הוריה לאחר שחנינא עזב לישיבה בצפת. מבחינות רבות זו החלטה חכמה ביותר, רק שהמגורים בבית ההורים והמרחק מהבעל גורמים לנישואים שלה להרגיש פחות אמיתיים. לגיטי, שהייתה רוצה לבטל את הנישואים לחלוטין, קשה לראות את רוחמי בכיסוי ראש, כיסוי שהוא בעצם הסממן העיקרי לנישואיה כרגע, אולם רוחמי, שמתעקשת שנישואיה אמיתיים מאוד, מסרבת להסיר את כיסוי הראש. אם זה היה תלוי רק בגיטי היא הייתה מתעקשת איתה עד הסוף, ולא ברור אם הייתה משיגה בכך משהו, אך ליפא כאדם שיודע דבר או שניים על חלומות מייצג את הצד הגמיש בבית, שמפשר בין החולמים ובין המעשיים, ומציע לרוחמי שתסיר את הכיסוי רק בתוך הבית, כי זה כנראה בסדר על פי ההלכה, וכך היא גם תרצה את אמה וגם תהיה נאמנה לעצמה. רוחמי מסכימה. ההסכמה הזו גורמת לכך שבשלב כלשהו במהלך הפרק רוחמי מגיעה לחנות וקולטת רק שם שהיא שכחה את כיסוי הראש בבית.

מה שגורם לה לחזור הביתה במהירות ולהתקשר לישיבה. הפעם היא מתעקשת לשוחח עם חנינא ממש, ולא להסתפק בקבלת דיווחים עליו, כשתחושת המציאות חומקת ממך, הצורך במוחשי גדל.

רוחמי וחנינא קובעים ביניהם שמעתה ואילך חנינא יגיע לשבתות משותפות ויתרכז בלימודיו במשך שאר ימי השבוע, מה שגורם לגיטי, ששמעה את שיחתם, לדרוש מליפא ללכת לישיבה ולמנוע מחנינא לפגוש את רוחמי אי פעם בעתיד. כשליפא מוחה וטוען שהוא לא רוצה להתערב באהבה של הילדים, גיטי אומרת לו שזו לא אהבה, אלו דמיונות שווא, ולצופים באמת אין כלים לדעת האם בין רוחמי לחנינא יש אהבה אמיתית או מדומיינת, מה שמחזיר אותנו לקיווע מי שחצי מהפרק מנהל שיחות עם ילד עם דג זהב, שמסתבר רק בסוף הפרק שהוא הזיה.

קיווע, שמבין שאביו החליט לפצוח בחיים חדשים בהם הוא לא מרגיש שיש לו מקום, מחליט לעבור לישון בסטודיו בינתיים. הוא מוצא מזרן בחמישים שקלים באנשין כך שמהבחינה הפיזית והמעשית הוא מסודר, אך למעשה קיווע, ממש כמו דמות הילד שהוא הוזה הממתין לכאורה להוריו ממש מול הסטודיו, מרגיש בודד ולא שייך. מהשיחות שלו עם הילד היה אפשר בעיקר להבין עד כמה קיווע זקוק לאהבה, ורוצה כבר להציע את האהבה שבו לילדיו העתידיים והדבר העיקרי שהיה מוזר בהן הייתה העובדה שכשקיווע מתחיל לצייר, וכולו שוקע בציור  הוא לא שם לב לכך שהילד מדבר אליו, ויוצא מהחדר לשירותים לבלי שוב. זה היה כמעט נראה לרגע כאילו החולמנות של קיווע היא חסרת אחריות, ולא בטוח שכדאי לתת לו עדיין סמכות הורית, למרות שנראה שיש בו כמיהה לכך, עד שמסתבר כמובן שהילד מעולם לא היה שם, ושקיווע סוף סוף לראשונה מאז שליבי עזבה ואביו החליט להתחתן, הצליח לצייר.

כל זאת הביא אותי לחשוב על כך שלאנשים נדמה לפעמים שאם מישהו מתעסק בדמיונות זה מונע ממנו לפתור את בעיותיו האמיתיות, אך לפעמים המצב הוא הפוך דווקא, אלו הבעיות הבלתי פתירות שבמציאות שיוצרות את הצורך שבהסחת הדעת של הדמיון, וזה רק הדמיון שיכול לספק את הנחמה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.