שנהיה לראש ולא לזנב – על הכלה מאיסטנבול ואליס בארץ הפלאות 1


כיצד הסדרה "הכלה מאיסטנבול" והספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" הביאו אותי להבין משמעות שלא הכרתי לברכה המסורתית "שנהיה לראש ולא לזנב"

לאחר שהיו רצים כמחצית השעה בקירוב, ושוב היו יבשים תכלית היובש, הכריז הדודו פתאום "המירוץ נגמר!", וכולם נקהלו סביבו, נושמים בכבדות, ושאלו "אבל מי זכה?". על השאלה הזאת לא יכול הדודו לענות מבלי הרבות מחשבה ושעה ארוכה ישב כשאצבעו הדוקה על מצחו (כשם שרואים ברגיל את שייקספיר, למשל, בתמונותיו), בעוד השאר מחכים בשתיקה. לבסוף אמר הדודו "הכל זכו! והכל מקבלים פרסים!"     

("עליזה בארץ הפלאות", פרק 3, מאת לואיס קרול, בתרגומו של אהרן אמיר)

 

מנהג היהודים בערב ראש השנה הוא לאכול מאכלים סמליים, הנקראים גם "סימנים" ולבקש עם אכילת כל סימן שתתקיים בנו, במהלך השנה החדשה, ברכה המתאימה לאותו המאכל הסמלי.

"שנהיה לראש ולא לזנב" היא הבקשה הנלווית לאכילת ראש כבש או ראש דג. ברכה זו מבוססת על הפסוק "ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות ה' אלקיך אשר אנכי מצוך היום לשמר ולעשות" (דברים כח, יג), הלקוח מפרשת "כי תבוא", שזמנה תמיד שתי שבתות לפני ראש השנה.

הרמב"ן מפרש את הפסוק כאיחול לעם היהודי, שלא יהיה משועבד לעם אחר אם יקיים את המצוות, אבל כפשוטו נראה שהפסוק פונה לאדם הפרטי ומבטיח לו שאם ישמור מצוות יזכה להיות לראש, והפנייה האישית מעוררת תהייה כיוון שכשאנו שומעים את המילים "לראש" ו"למעלה" אנו מניחים שמשמעותן היא באופן יחסי לאחר כלשהו שאותו נקדים. האם באמת יש איחול הקושר בין קיום מצוות לעליונות? האם  קיום המצוות הוא אמצעי להשגת עליונות חברתית? ומה יקרה אם כולם יקיימו מצוות, האם כולם יכולים להיות בראש, כמו בתחרות אצל הדודו בארץ הפלאות?

כשצופים בתחרויות לא פעם שומעים את המתחרים אומרים: "שהטוב ינצח", ואין ספק כי אפשר לפרש את האיחול שנהיה לראש ולא לזנב באופן הפשוט שאנחנו נהיה הטובים שינצחו, אבל צפייה בסדרה "הכלה מאיסטנבול" והיזכרות בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" (או "עליזה בארץ הפלאות" על פי תרגומו של אהרן אמיר שהציטוטים כאן לקוחים ממנו)  גרמה לי לחשוב על פרשנות מעט שונה, שמאוד התחברתי אליה.

מימין אליס על פי איורו של ג'ון טניאל, משמאל פארוק וסורייה מ"הכלה מאיסטנבול". STAR TV

 בליבה אמרה עליזה: "הלוואי ולא היו היצורים נוחים להיעלב כל כך"

(עליזה בארץ הפלאות, פרק 5, לואיס קרול)

למי שאינו מכיר (יש כאלה?), הסדרה "הכלה מאיסטנבול" מביאה את סיפור אהבתם של סורייה זמרת טובת לב, המתקשה לפרוץ, ושל פארוק בוראן, איש עסקים אמיד מהעיר בורסה, הנושא אותה לאישה ומביא אותה לאחוזת המשפחה, למורת רוחה של אימו אסמה, השולטת במשפחה ביד רמה.

כבר בימיה הראשונים הראתה הסדרה גם את המורכבות באופיין של הדמויות ה"רעות" והתככניות, דוגמת איפק, בת השכנים, שנישאת לפיקרט, אחיו של פארוק, וזוממת לסלק את סורייה מהאחוזה, או אדם, אחיו למחצה של פארוק, שזומם לנשל את בני המשפחה מאחוזתם.

ואולם, עם חזרתם הסופית למוטב של איפק ואדם בשבועות האחרונים, פתאום שמתי לב לכך שממש כמו שדמותה של המשרתת אסייה, שקראה בקפה על ה"נחשה" שתחדור לאחוזה, התאיידה מהסדרה ללא זכר, כך גם נעלמה מהסדרה ההתייחסות אל העולם כזירת מאבק בין אנשים תמימים וישרים לבין אנשים רעים וזוממי רע, וסיפורם של האנשים הרעים כביכול, דוגמת אדם, אולפט ואיפק, הפך לסיפור של אנשים שנאבקים במצפונם שלהם, בשל האופן שבו חונכו, והתפיסות המוטעות שהניעו אותם להגיע לאן שהגיעו.

כששמתי לב לכך שעכשיו הדרמה של הסדרה לא מבוססת על קיומם של "נחשים", שמתי לב גם לכך שעיקר הדרמה בסדרה בתקופה הנוכחית מגיע מהעיסוק בתחושת העלבון. הינה דוגמאות לכמה עלבונות רק מהשבועות האחרונים: אקיף, פיקרט, אסמה וסורייה נעלבים מכך שפארוק החליט לפרוש מניהול החברה בלי לדבר איתם על כך קודם לכן. דרגת העלבון של כל אחד מהם שונה כמובן בהתאם למערכת היחסים שלו עם פארוק. אימה של איפק מרגישה עלבון שבתה לא שיתפה אותה בהחלטתה לחזור לפיקרט במקום להתגרש ממנו, ומתקשה לסלוח לה על כך. דילארה, חברתה הטובה של סורייה, נעלבה כשאדם הצליח כל כך מהר לאחר פרידתם למצוא לו מישהי אחרת. היא נעלבה גם מסורייה ומדודתה סנאם, שלא סיפרו לה בזמן על הקשר החדש שלו.

יש אמירה שאני לא כל כך אוהבת, ש"עלבון הוא בחירה". איני אוהבת את האמירה הזו כיוון שהיא תמיד נראית לי כדרך של אנשים להעליב במכוון אנשים אחרים, ואז כשהאחר אכן נעלב להתנער מאחריותם לעלבון. אבל בדוגמאות הללו מהסדרה רואים שאנשים נעלבים בגלל העובדה שאחרים מחליטים החלטות לגבי עצמם, ללא כל כוונה לפגוע בהם, והם אפילו נפגעים כאשר הכוונה המפורשת של האחר היא לטובתם. המקרים הללו נראים כמו מקרים שבהם זו כביכול "בחירה" להיעלב, אבל ישנה סיבה לכך שהעלבון מגיע, והוא לא ממש קשור לבחירה בו. דילארה היטיבה מכולם לנסח זאת לאחר שגילתה על הגרוש שלה ובת זוגו. וזה מה שהיא אומרת לסורייה שבאה לפייס אותה ולהתנצל בפניה על כך שלא סיפרה לה קודם את מה שידעה:

"זו הפעם הראשונה שהבנתי משהו לגביי. כל מי שאני אוחזת בו אני שולית בחיים שלו. זה לא קשור אלייך… אני מעריכה את עצמי כשאני קורעת את עצמי למען האחר. אני מנסה להיות אור למישהו אחר, אולי בגלל זה נשארתי בחשיכה. איפה הסיפור שלי? אני חושבת וחושבת ואני לא במרכז של אף סיפור. הדבר שאני יודעת הכי טוב זה לוותר על עצמי, אני צריכה להיזכר מה הסיפור שלי" 

(הכלה מאיסטנבול, פרק 234)

מה שדילארה בעצם אומרת הוא שהיא חווה עלבון, כי העובדה שאחרים ממשיכים בחייהם, או לא משתפים אותה במידע רלוונטי, גורמת לה להרגיש חסרת חשיבות, והסיבה שהיא כל כך נעלבת מזה, היא שאין לה סיפור משלה שיגרום לה לתחושת החשיבות העצמית הנחוצה לה. היא מבינה שהיא נותנת למעשים של אחרים להגדיר אותה. היא לא הדמות הראשית בשום סיפור בחיים שלה.

המילים של דילארה היו מבחינתי יריית הפתיחה של הסדרה לשלב שבו היא עוברת להמליץ לכל אדם, במפורש, לבחור להיות הדמות הראשית בחיים שלו.   

קל להבין איך להיות הדמות הראשית בסיפור החיים שלך מונע ממך להיעלב ולהיפגע ממעשיהם של אחרים, אפשר לראות דוגמה לכך גם באליס מארץ הפלאות, שהיא הגיבורה הראשית בכל הסיפורים שלה, ובאופן מעניין היא מרגישה שהיצורים סביבה נעלבים מאוד בקלות, אך למרות שהמציאות של הספר יכולה להיחוות כמאיימת או מסויטת, היחס של היצורים כלפיה אינו חודר את עורה של אליס, היא אינה נפגעת מהיצורים האחרים, כי הם לא חשובים בעיניה יותר מעצמה.

פחות קל להבין שהבחירה להיות הדמות הראשית בחייך אינה שקולה לאנוכיות, כיוון שמי שדואג לעצמו נתפס לא פעם כמי שלא אכפת לו לפגוע באחרים. אולם גם כאן הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"  והסדרה "הכלה מאיסטנבול" שולחים מסר מאוד ברור שאין הדבר כך. לאליס אכפת מהיצורים האחרים, והיא מזהירה אחרים מסכנות במקרה הצורך, אלא שהיא לא נותנת להם להגדיר אותה לעצמה.

 הסדרה "הכלה מאיסטנבול" אף היא מדגישה שלהיות הדמות הראשית בחיים שלך, זה ההפך מלהיות אנוכי. כשסורייה פוגשת את אוזגור בבית החולים, ואוזגור מתנצלת בפניה על כך שהיא התחילה עם פארוק שלא באשמתו, לאחר שפירשה לא נכון את דבריו ומעשיו, סורייה אומרת לה:

"אני אתן לך עצה צנועה, מעכשיו תמצאי את הסיפור שתהיי הכוכבת הראשית בו. אני רואה שאת מכבדת את עצמך, אני רואה שלא תהיי מאושרת כל עוד תשתלבי בסיפורים של אחרים. כשתמצאי את האדם הנכון, לא תצטרכי לפרש את ההודעות שלו, כשתמצאי את האדם הנכון לא תקרסי בגלל כל דבר קטן". 

(פרק 262)

איפק היא אחת הדוגמאות הבולטות בסדרה למי שלקח לה זמן להפנים את המשמעות של פירוש הרעיון של להיות הדמות הראשית בסיפור שלה, בפרק 264 היא מודה בפני סורייה שבתחילה היא הרגישה שסורייה מגיעה לאחוזה כדי להשתלט עליה ולקחת את הכוח שלה, והיא עשתה הכול כדי לסלק את סורייה מהאחוזה, כי היא חשבה שהכוח הוא משהו שבא מבחוץ, אבל סורייה, בסבלנותה הרבה, הראתה לה שהכוח נמצא במקום אחר, ועכשיו במקום להשקיע את האנרגיות שלה בהשגת סטטוס נחשב כביכול, היא משקיעה את מרצה בהגשמה עצמית.

 

 

כך, כשהתחברו לי כל הדברים, פתאום הבנתי שניתן לפרש את המשמעות של להיות "לראש ולא לזנב" כבחירה להיות הגיבור הראשי של הסיפור שלך, שזה אומר גם להיות הגיבור הראשי במערכות היחסים שלך, לא לתת לאחרים להגדיר אותך ולא להתבטל בפניהם, אבל גם להתרכז בסיפור שלך; לראות את האחר כדי לעזור לו, אך לא כדי לחמוד את מה שיש לו. לחמוד את מה שיש לאחר ולפעול להשגתו זה להיכנס לסיפור שבו מישהו אחר הוא הדמות הראשית.

למצוא את האיזון הזה שבו אנחנו פועלים על פי רצוננו, ולא כדי לרצות אנשים אחרים, ומגשימים את עצמנו, אך גם נזהרים שלא לפגוע באחר במכוון, זה לא פשוט בכלל ובגלל זה אפשר לומר שזו אכן ברכה משמעותית לאחל לעצמנו להיות לראש ולא לזנב. לא רבים הם הזוכים לכך בפועל, אבל העניין הטוב הוא שלהבדיל מתחרויות שבהן מטבע הדברים לא כולם יכולים לנצח, בחיים, ככל שיותר אנשים יבחרו להיות הגיבורים הראשיים של הסיפורים שלהם, כך הם יקלו גם על האחרים לזכות בכך, משום שהם לא יכבלו אף אחד אחר בכבלי אשמה על כך שהוא חי את חייו אחרת ממה שהם היו רוצים בשבילו, וכך באמת הטוב ינצח.     

 שנה טובה!

תודה לרמונה אסול ולסיגל שלמה על תרומתן הרעיונית למאמר😊

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

מימין ג'ון "מסיפורה של שפחה", קרדיט Hulu באדיבות yes, משמאל סורייה "הכלה מאיסטנבול", ערוץ ויוה פלוס

סיפורה של כלה

"סיפורה של שפחה" נחשבת לאחת מהסדרות החשובות של תקופתנו, "הכלה מאיסטנבול" נחשבת לטלנובלה טורקית, שהפופולריות הרבה לה היא זוכה מפתיעה את המיינסטרים ומיוחסת בדרך כלל לעובדה שהסדרה יודעת לספק בידור טוב להמונים. לכאורה אין לשתי הסדרות הרבה מהמשותף, האומנם?


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מחשבה אחת על “שנהיה לראש ולא לזנב – על הכלה מאיסטנבול ואליס בארץ הפלאות

  • זלפה

    אני מאלה שלא מכירות את "הכלה מאיסטנבול", אבל עלית פה לדעתי על דבר משמעותי. שאנשים יתייחסו לעצמם כראש- הם יהיו יפעלו מהראש. מעניין שבפרקי אבות נאמר שמוטב להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים…כך שגם בהתיחסות לראש ולזנב, לעתים עדיף להיות זנב