בליבה אמרה עליזה: "הלוואי ולא היו היצורים נוחים להיעלב כל כך"

(עליזה בארץ הפלאות, פרק 5, לואיס קרול)

למי שאינו מכיר (יש כאלה?), הסדרה "הכלה מאיסטנבול" מביאה את סיפור אהבתם של סורייה זמרת טובת לב, המתקשה לפרוץ, ושל פארוק בוראן, איש עסקים אמיד מהעיר בורסה, הנושא אותה לאישה ומביא אותה לאחוזת המשפחה, למורת רוחה של אימו אסמה, השולטת במשפחה ביד רמה.

כבר בימיה הראשונים הראתה הסדרה גם את המורכבות באופיין של הדמויות ה"רעות" והתככניות, דוגמת איפק, בת השכנים, שנישאת לפיקרט, אחיו של פארוק, וזוממת לסלק את סורייה מהאחוזה, או אדם, אחיו למחצה של פארוק, שזומם לנשל את בני המשפחה מאחוזתם.

ואולם, עם חזרתם הסופית למוטב של איפק ואדם בשבועות האחרונים, פתאום שמתי לב לכך שממש כמו שדמותה של המשרתת אסייה, שקראה בקפה על ה"נחשה" שתחדור לאחוזה, התאיידה מהסדרה ללא זכר, כך גם נעלמה מהסדרה ההתייחסות אל העולם כזירת מאבק בין אנשים תמימים וישרים לבין אנשים רעים וזוממי רע, וסיפורם של האנשים הרעים כביכול, דוגמת אדם, אולפט ואיפק, הפך לסיפור של אנשים שנאבקים במצפונם שלהם, בשל האופן שבו חונכו, והתפיסות המוטעות שהניעו אותם להגיע לאן שהגיעו.

כששמתי לב לכך שעכשיו הדרמה של הסדרה לא מבוססת על קיומם של "נחשים", שמתי לב גם לכך שעיקר הדרמה בסדרה בתקופה הנוכחית מגיע מהעיסוק בתחושת העלבון. הינה דוגמאות לכמה עלבונות רק מהשבועות האחרונים: אקיף, פיקרט, אסמה וסורייה נעלבים מכך שפארוק החליט לפרוש מניהול החברה בלי לדבר איתם על כך קודם לכן. דרגת העלבון של כל אחד מהם שונה כמובן בהתאם למערכת היחסים שלו עם פארוק. אימה של איפק מרגישה עלבון שבתה לא שיתפה אותה בהחלטתה לחזור לפיקרט במקום להתגרש ממנו, ומתקשה לסלוח לה על כך. דילארה, חברתה הטובה של סורייה, נעלבה כשאדם הצליח כל כך מהר לאחר פרידתם למצוא לו מישהי אחרת. היא נעלבה גם מסורייה ומדודתה סנאם, שלא סיפרו לה בזמן על הקשר החדש שלו.

יש אמירה שאני לא כל כך אוהבת, ש"עלבון הוא בחירה". איני אוהבת את האמירה הזו כיוון שהיא תמיד נראית לי כדרך של אנשים להעליב במכוון אנשים אחרים, ואז כשהאחר אכן נעלב להתנער מאחריותם לעלבון. אבל בדוגמאות הללו מהסדרה רואים שאנשים נעלבים בגלל העובדה שאחרים מחליטים החלטות לגבי עצמם, ללא כל כוונה לפגוע בהם, והם אפילו נפגעים כאשר הכוונה המפורשת של האחר היא לטובתם. המקרים הללו נראים כמו מקרים שבהם זו כביכול "בחירה" להיעלב, אבל ישנה סיבה לכך שהעלבון מגיע, והוא לא ממש קשור לבחירה בו. דילארה היטיבה מכולם לנסח זאת לאחר שגילתה על הגרוש שלה ובת זוגו. וזה מה שהיא אומרת לסורייה שבאה לפייס אותה ולהתנצל בפניה על כך שלא סיפרה לה קודם את מה שידעה:

"זו הפעם הראשונה שהבנתי משהו לגביי. כל מי שאני אוחזת בו אני שולית בחיים שלו. זה לא קשור אלייך… אני מעריכה את עצמי כשאני קורעת את עצמי למען האחר. אני מנסה להיות אור למישהו אחר, אולי בגלל זה נשארתי בחשיכה. איפה הסיפור שלי? אני חושבת וחושבת ואני לא במרכז של אף סיפור. הדבר שאני יודעת הכי טוב זה לוותר על עצמי, אני צריכה להיזכר מה הסיפור שלי" 

(הכלה מאיסטנבול, פרק 234)

מה שדילארה בעצם אומרת הוא שהיא חווה עלבון, כי העובדה שאחרים ממשיכים בחייהם, או לא משתפים אותה במידע רלוונטי, גורמת לה להרגיש חסרת חשיבות, והסיבה שהיא כל כך נעלבת מזה, היא שאין לה סיפור משלה שיגרום לה לתחושת החשיבות העצמית הנחוצה לה. היא מבינה שהיא נותנת למעשים של אחרים להגדיר אותה. היא לא הדמות הראשית בשום סיפור בחיים שלה.