ווסטוורלד, עונה 1, פרק 3: דולורס בארץ הפלאות

ווסטוורלד עונה 1

כמה מחשבות תועות על הפרק "The Stray" בסדרה "ווסטוורלד"

באחת משיחותיהם הסודיות מציע ברנרד לדולורס לקרוא מעט מהספר "אליס בארץ הפלאות", ושואל אותה לדעתה עליו. למרות שהדיון באליס התרחש בקצרה בתחילת הפרק בלבד, הדבר גרם לי לרצות לחקור עוד את החיבור בין "אליס בארץ הפלאות" ובין "ווסטוורלד", שכן היה בו משהו מאוד טבעי ונכון בעיניי.  שהרי ממש כמו ב"אליס בארץ הפלאות", המבקרים בפארק בווסטוורלד עוברים לעולם שאינו אמיתי, וכמו נכנסים לעולם אגדות חלומי (או סיוטי, תלוי את מי שואלים), ושם הופכים להיות חלק מהסיפור. וממש כפי שאליס המגיעה לעולם החלומי שברא עבורה לואיס קרול תוהה מי היא בדיוק בסיפור הזה, כך יוצרי הפארק אמרו בפרקים הקודמים, שהפארק מיועד לאנשים שרוצים לגלות מי הם, או מי הם היו יכולים להיות.

הערבוב בין הדמיון למציאות

וויליאם: את אמיתית?
מארחת: אם אתה לא יודע להבדיל, האם זה משנה?

(ווסטוורלד, עונה 1, פרק 2)

ניתן לומר בהכללה שלכל יצירה בדיונית שקיימת בעולמנו מחוברות שתי צלעות ריאליסטיות, האחת מורכבת מהיוצרים (כל ציור, ספר או סרט הם פרי יצירתו של מישהו), והשנייה הוא הקהל של  היצירה.

העולם הבדיוני של ווסטוורלד עוסק במידה רבה ביחסי הגומלין בין הצלעות הללו. את הצלע של היוצרים מרכיבות הדמויות הריאליסטיות של פורד, ברנרד והעוסקים במלאכת בניית הבובות ועדכונן ובהשגחה על הפארק, את הצלע של הקהל מרכיבות דמויותיהם הריאליסטיות של האיש בשחור, וויליאם, גיסו לעתיד לוגאן ויתר האנשים שבאים לבלות בפארק, ובין שתי הצלעות הללו נמצא כמובן גוף היצירה הדמיוני: הפארק על כל תכולתו. הפארק המשחזר את המערב הפרוע (באופן חופשי למדי), הוא יצירה פנטסטית לחלוטין מבחינת העולם שלנו כיום, כיוון שעדיין לא הצליחו ליצור בובות כל כך מתוחכמות, אולם באופן מעניין למדי, בתוך העלילה הבדיונית של "ווסטוורלד", עבור יוצרי הפארק מדובר ביצירה ריאליסטית, כיוון שחשוב להם שהבובות דולורס, טדי, קלמנטיין, מייב וכל השאר יתפסו כאמיתיות ככל האפשר למבקרי הפארק.  

ווסטוורלד עונה 1
רכבת המעבר לווסטוורלד. צילום: John P. Johnson באדיבות yes

היוצרים בעולם הסדרה מעוניינים שהקהל יתקשה להבדיל בין הבובות לבין אנשים אמיתיים אך מכיוון שהם סבורים שאנשים מגיעים לפארק כי הם רוצים לחוש תחושה של כוח שאינם יכולים להשיג בעולם האמיתי (כפי שאומר פורד במהלך הפרק), חשוב להם לספק לקהל מרחב בטוח שבו הוא יוכל להתמודד עם מציאות הבדויה והמסוכנת הזו. לכן כלי הנשק שהם נותנים לאורחים להכניס לפארק הם כאלה שלא יכולים לפגוע במי שהם אינם אמורים לפגוע בו (על פי הנאמר לוויליאם בפרק השני), והבובות המארחות לא רק שאינן יכולות לפגוע בכלי הנשק שלהן באנשים אמיתיים, אלא שישנה גם מדיניות על פיה לא כל הבובות המארחות זוכות לפריבילגיה של יכולות שימוש בכלי נשק, ובכלים מסוכנים דוגמת גרזן. 

הרצון לספק לקהל חוויה שבה יוכל לחוש סכנה אך להיות בטוח לחלוטין מלווה באופן תדיר על ידי היוצרים בחשש המוכר לנו מיצירות פנטסיות רבות אחרות, החשש שהגולם יקום על יוצרו.

לכן צוות הQA  של הפארק בודק כל חריגה בהתנהגות של הבובות, והפרק הזה מובע החשש הזה דרך דמויותיהם של אלסי ואשלי. אלסי, שחקרה על דעת עצמה את הבובות שהפגינו התנהגות חריגה וגילתה שהן שומעות את קולו של מישהו בשם ארנולד שמפעיל אותן ואשלי, שיוצא איתה למסע חיפוש בפארק אחרי בובה שסטתה מדרכה, ולא ברור מה השיבוש שגרם לכך. אשלי אומר לאלסי בתחילת המסע שהוא תמיד ישן עם אקדח כי הוא לא סומך על אותה שורת קוד יחידה שמונעת מהמארחים לתקוף את בני האדם האמיתיים. כאשר הם מוצאים לבסוף את אותה בובה תועה מסתבר שיש בחשש שלהם משהו כיוון שאותה בובה אכן מאיימת עליהם במידה מספקת כדי לגרום להם לרצות לנוס על נפשם, גם אם בסופו של דבר הבובה פוגעת רק בעצמה, ובאותה הזדמנות גם מחבלת ביכולת שלהם לחקור את הנעשה בראשה אחר כך .

אולם הסכנה בבריאת יצורים פנטסטיים אינה נעוצה רק בכך שהגולם יקום על יוצרו. לדעת פורד, בעל החזון הראשי, הסכנה נעוצה גם בבלבול אפשרי של היוצרים בין הבובות לבין אנשים אמיתיים. לדבריו, היה לו פעם שותף ליצירת הפארק בשם ארנולד שרצה לברוא תהליך שבסופו הבובות יצליחו להפוך ליצורים בעלי תודעה משלהם. לנפרדים מהבורא שלהם, והדבר לא עלה יפה וגרם למותו (אם כי פורד לא מסביר כיצד בדיוק האובססיה הזו שלו הביאה למותו). מכיוון שהערבוב בין המציאות לדמיון הוא מסוכן ומוביל לאסון לדעתו של פורד, פורד מתעקש שהעובדים עם הבובות לא יראו בהם דבר חוץ מבובות שאינן מרגישות דבר למעט מה שהן תוכנתו להרגיש. כשהוא למשל מנהל את השיחה שלו עם טדי הבובה, הוא לא עושה זאת כשיחה בה הוא מנסה לשמוע גילויים חדשים מפי הבובה (כמו ברנרד בשיחותיו עם דולורס למשל), אלא כאדם הבודק האם פרי התכנון שלו אכן עובד כמתוכנן. יחד עם זאת פורד מודע לכך שמה שגורם לסיפור בדיוני לעבוד הוא העובדה שהוא מבוסס על האמת. כשהוא אומר זאת לטדי בשעה שהוא שותל בראשו את זיכרון עברו עם אויבו המר ווייאט, ומספר על ווייאט שהיו לו רעיונות משונים, קשה שלא להתרשם כשהוא מספר אחר כך לברנרד על ארנולד, שדמותו של וויאט מבוססת בעצם על ארנולד ולתהות בעקבות הקרב שהוא מייעד לטדי ולווייאט האם דמותו של טדי מבוססת במידת מה על פורד עצמו, והאם בקרב שהוא בורא הוא מנסה לשחזר איזה קרב בינו לבין ארנולד.

בכל מקרה יהיו מטרותיו של פורד אשר יהיו, מהאזהרה שלו לברנרד "אל תשכח, המארחים אינם אמיתיים. אין להם תודעה. אסור לך לחזור על שגיאתו של ארנולד", משתמע בבירור שבעיניו כאשר מפסיקים להבחין בין המציאות לדמיון נמצאים בסכנה.

ווסטוורלד עונה 1
ברנרד ופורד במקום העבודה. צילום: John P. Johnson באדיבות yes

למרות שברנרד ופורד שניהם שייכים לעולם היוצרים בסדרה הם רואים את העולם בצורה די שונה, בעוד שברנרד חושב ששינוי הוא הדבר שהכי חסר לאנשים בחייהם וזה מה שהם מחפשים בפנטזיה, פורד חושב שהצורך של הקהל הוא בתחושת הכוח שלהם, ובעוד שברנרד חושב שהזיכרון, גם של דברים עצובים ונוראיים כמו המוות של בנו, הוא דבר להיאחז בו, פורד מאמין שיש חסד בלשכוח ובלהשכיח. האזהרה של פורד לגבי הערבוב בין המציאות לדמיון קונה מהלכים בליבו של ברנרד רק כאשר הוא מקבל את העובדה שייתכן שהוא פוגע בדולורוס כשהוא לא מוחק לחלוטין את כל הזיכרונות הלא רלוונטיים שלה ומאתחל אותה מחדש, אולם גם במחשבה הזו יש בעצם האנשה של דולורס.

האם פורד מזהיר את ברנרד מאוחר מדי? מהשיחה של ברנרד עם אם בנו המנוח אפשר להבין שכבר שם הוא מתקשה לפעמים להבדיל בין המציאות לדמיון: "לפעמים זה מרגיש לא מציאותי עבורי, ישנם בקרים שבהם אני מתעורר ושוכח לשבריר שנייה איפה אני, כשאני…, ואני מושיט יד, חצי מצפה למצוא אותו שם, בינינו" הוא אומר לה. גם מהשיחה שהוא מנהל מאוחר יותר בפרק עם דולורס ומחליט לתת לה להמשיך לפתח את התודעה שלה, נראה שהוא ממשיך לבלבל בין מציאות לדמיון בקשר לבובות גם אחרי שהוזהר, שכן הוא בוחר להתייעץ עם הבובה לגבי רצונה, דבר שלו הוא היה מקבל את אזהרתו של פורד ברצינות, הוא היה מבין שכבר בהתייעצות הזו עצמה יש טעם לפגם. אם כי ייתכן מאד שלא משנה מתי הוא היה מקבל את האזהרה הזו הוא לא היה נשמע לה, הסקרנות שלו גדולה מדי.  

אפשר לומר שניתן למצוא גם בסיפור של אליס בארץ הפלאות את ההיגיון הטמון בדברי האזהרה של פורד. הספר שמביא את סיפורה של אליס שנכנסת אל מחילת הארנב ומגיעה לעולם מלא ביצורים פנטסטיים והתרחשויות לא מציאותיות, מלא בערבובים בין מציאות לדמיון ובטשטוש ביניהם. אליס נראית במהלך הקריאה בספר לעתים קרובות כשרויה בסכנה, שלא הייתה אפשרית לה בכלל בעולם האמיתי, ולמרות שאליס בסך הכול ילדה אמיצה וסקרנית שלא תמיד מפחדת מהסכנות בדרכה, הרי שעדיין קיימת בספר ההבנה שההימלטות המוחלטת מהסכנה היא ההתעוררות או ההבחנה בין הדמיון למציאות. כך למשל לקראת סוף הספר אליס נשפטת למוות על ידי מלכת הלבבות, אולם האיום של המלכה מאבד מכוחו ברגע שאליס אומרת לקלפים שהם לא יכולים לשפוט אותה כי הם בסה"כ חפיסת קלפים. ברגע שאליס עושה את האבחנה הזו בין הדמיון למציאות, המלכה וכל אנשיה הופכים לקלפים של ממש והיא מתעוררת מחלומה. כאשר לא מאמינים בדמיון אין בכוחו לפגוע.

אליס וחפיסת הקלפים. איורו המקורי של ג'ון טניאל מהספר

על זהות, שינויי ותעייה

תעייה באופן כללי היא הליכה ללא רועה או מטרה, הכבשים בסיפור הרקע של דולורס תמיד תועות וגורמות לה לחזור בבהלה כדי לבדוק מה שלום אביה, אולם בעצם הכבשים הללו אינן תועות כלל, כיוון שהיוצרים של הפארק תכננו כך את מסלולן.  באופן דומה גם הבובה התועה שאלסי ואשלי חיפשו אחריה אינה בדיוק תועה אם היא עוקבת אחרי קולו המסתורי של ארנולד המנחה את מעשיה וכך גם דולורוס שלא נשארת בלולאת הסיפור שלה, ויורה בתוקפיה, למרות שלא תוכנתה לירות, בעצם רק החליפה את המוביל שלה, ועתה היא נשמעת לקול בראשה שנותן לה פקודות.

אך אין הדבר אומר שאין באמת תועים בפרק. על פי פורד, אפשר למשל לראות בארנולד תועה, מי שסטה ממסלול היצירה הנורמטיבי, והפך אובססיבי לגבי יצירת תודעה אצל הבובות, וזה עלה לו בחייו. ויליאם ולוגאן, הדמויות שמייצגות את הקהל הפרק, אף בהן אפשר לראות דמויות תועות,  שכן לוגאן שמגיע לפארק לשם הבידור ו-ויליאם שמגיע לפארק בעיקר בגלל לוגאן, אך מחליט שאם הוא כבר שם הוא רוצה לחוות את החוויה כמו שצריך, יוצאים הפרק למסע שהם אינם יודעים לאן יוביל אותם, והם נותנים צ'אנס ללא נודע להיקרות על דרכם. ברנרד הוא התועה המשמעותי מכל התועים שהוזכרו, שכן במחקרו את דולורס הוא תועה במסלול שאין איש יודע את סופו (שלא כמו במסלול הפארק של האחים, שסביר להניח שיוצרי הפארק בנו עם תכנית וכוונה מסוימת).

ברנרד כאמור חושב שהשינוי הוא הדבר שהאנשים רוצים בו הכי הרבה וחווים הכי פחות, כי כך הוא מסביר לדולורס את העובדה שהוא מרבה לתת לה לקרוא ספרים שעוסקים בשינוי. הוא מניח שאנשים אוהבים לקרוא ספרים שכאלה, כי הם אוהבים לקרוא על מה שהם היו רוצים לחוות ולא כל כך יכולים.

השיחה הזו מתנהלת כזכור בזמן שבו דולורס מקריאה מתוך "אליס בארץ הפלאות" את הקטע הבא:

"כמה הכול מוזר היום, אתמול הכול היה כרגיל, אני תוהה האם השתניתי בלילה, האם כך הייתי גם כשהתעוררתי הבוקר? אני כמעט חושבת שאני יכולה לזכור שהייתי קצת אחרת, אך אם אני שונה, השאלה הבאה היא מי אני?"

(אליס בארץ הפלאות, פרק 2 -ברכת הדמעות)

שני דברים בולטים בשעה שדולורס מקריאה את הקטע על רקע רוטינת ההתעוררות שלה בווסטוורלד, האחד שבאופן כללי דולורס מתוכנתת להתעורר אותו אדם בכל בוקר גם אם הסביבה שלה משתנה לחלוטין, והשני הוא השאלה – האם השתנות בהכרח משנה זהות? האם למשל דולורס, שתוכנתה כך שלא תוכל לירות ברובה, כבר אינה דולורס אם היא יורה ברובה?

 

דולורס וטדי בשגרת הנרטיב שלהם. צילום John P. Johnson באדיבות yes

במקרה של אליס, למרות השינויים התכופים בגודלה ובזיכרונה (במהלך הספר היא מנסה לקבוע את זהותה דרך דקלום שירים שהיא אמורה להכיר ולזכור וטועה בכל ניסיונותיה), זהותה אינה מוטלת בספק לרגע בעיניי הקוראים. נראה שזה גם הכיוון שאליו הולכים יוצרי הסדרה בעניין דולורס.

כשברנרד מחליט להתייעץ עם דולורוס לגבי הזהות העדיפה בעיניה, הזהות הבטוחה או זו המרגישה והחוקרת, והיא אינה מבינה את שאלתו, הוא כמעט ומתאכזב לרגע כמי שהבין שטעה כשניסה לדבר עם גולם שלא יכול לדבר בשפתו, אולם כשמגיעה התשובה שלה על כך שאין שתי גרסאות שלה, אלא רק אחת, ושברגע שהיא תדע מי היא, היא תהיה חופשיה לדעתה, האמון שלו בתהליך ההתפתחות שלה שב וחוזר. במיוחד מכיוון שבניגוד לרוב הדברים שהיא מתוכנתת לעשות, בניתוח התשובה שהוא מבצע בה היא אינה יודעת להסביר למה ענתה דווקא כך לשאלה שלו.

כך, ברנרד שכנראה כמה לשינוי מוצא את השינויים שעוברים על דולורס מרתקים דיים כדי לגרום לו להתעלם מהעצה של פורד, ולהמשיך בשיחות עם דולורס, בחקירות שלה ובניסיונות לראות לאן התעייה המשותפת תיקח אותם, הוא רק מבקש ממנה להישאר בתוך לולאת הנרטיב שלה.

אך דולורס לא נשארת בלולאת הנרטיב שלה, שכן קולות אחרים נכנסו לראשה ומפעילים אותה.

אנו יודעים שסיפורי הרקע של הדמויות מוחלפים מדי פעם בפעם, אנו יודעים גם מדבריה של אלסי שסיפורי הרקע נועדו לא רק לשעשע את האורחים אלא גם להוות עוגן למארחים, זה הבסיס שעליו נוצרת הזהות שלהם שכבה אחר שכבה. ממה מורכבת עכשיו בדיוק הזהות של דולורס? כיצד תשפיע החריגה שלה מהלולאה על ברנרד? ולאן ייקח אותה המפגש עם וויליאם ולוגאן בסוף הפרק? התשובה לשאלה האחרונה לפחות היא כמובן לאן שהדמיון של היוצרים האמיתיים  של 'ווסטוורלד' ירצה.

 

הסדרה "ווסטוורלד" משודרת בימי שני בשעות 04:00 ו-22:00 ב-yesOh וב-yesVOD

ובימי שני בשעות 05:00 ו-22:00 ב- HOT Plus וב- +HOT Plus

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *