סיכום הסדרה "היא הייתה יפיפייה" – לא מיועד למי שממש אהב את מערכת היחסים של הזוג הראשי

שין-היוק, אחד מגיבורי הסדרה "היא הייתה יפיפייה", חזר במהלכה רבות על המנטרה: "זה לא נגמר עד שזה נגמר". יוצרי הסדרה לעומת זאת סיימו את הסדרה כבר בפרק הראשון – אהבת הנעורים תהפוך לאהבת הנצח, לא משנה כמה קילוגרמים יעלה ויוריד סונג-ג'ון וכמה קרזולי שיער והחלקות תעבור אה-ג'ין. על דרכם של יוצרי הסדרה להפיח בנו תקוות או חששות (תלוי בנקודת המבט) שיקרה משהו שונה, יש לי כמה דברים לומר, רובם לא ממש טובים.

נתחיל בשם הסדרה "היא הייתה יפיפייה". נכון אמנם שהרבה פעמים נותנים לסדרות קוריאניות שמות שהקשר ביניהם לבין המתרחש בסדרה הוא מקרי לחלוטין, אך במקרה הזה היה נראה שהם רוצים לומר משהו בקשר למדד היופי החיצוני, איך החברה שופטת אותנו בהתאם למראנו, ואיך הגיבורה שמאבדת את היופי שלה בגיל ההתבגרות מוצאת את עצמה בעמדת נחיתות בחברה ובמשחק החיזורים, אבל אז הסדרה באה וטוענת בפנינו שתי טענות שדי סותרות זו את זו בעיניי. האחת – הגיבורה, שסובלת משיער מקורזל ומבעיית עור קלה הייתה יכולה בכל רגע נתון לשנות את שני הפגמים האלו בקלות רבה יחסית, אם בעזרת מייק-אפ ואם בביקור אצל ספר, זה לא סיפור ששווה להתייחס אליו ליותר מכמה דקות. השנייה – היא בעצם יפה כמו שהיא, והיא לא צריכה את המהפך הזה, וזה רק היה נדמה לה שהיא כן.

בפרק האחרון (אולי טיפה באיחור), הם מנסים ליישב את הסתירה הזו בטענה שאלה היו רגשי הנחיתות שלה שגרמו לה לחשוב על עצמה כעל דמות משנית, ומנעו ממנה להשקיע בעצמה, או להעריך את עצמה, ועכשיו כשהיא מרגישה אהובה ומוערכת מבחינה אישית ומקצועית היא יכולה לקבל את עצמה כמו שהיא על מגוון תלתליה ואודם לחייה, גם כשהמראה שלה אינו בסגנון של Most. אלא שבגלל כל הפלשבקים שהם הכניסו בפרק האחרון שמתי לב לכך שהשיער המקורזל שהיה לה בפרקים הראשונים אינו דומה לשיער המקורזל שלה בפרק האחרון. השיער בפרק האחרון נראה צעיר ואופנתי הרבה יותר, כך שגם אם אני רוצה לקנות את המסר של השפעת רגשי הנחיתות, וזה מסר שאני מאמינה בו, אפשר בהחלט להאשים את האופן שבו איפרו וסידרו את שערה בפרק הראשון בכך שהוא השפיע על המראה החיצוני הפחות מרשים שלה באותו הזמן הרבה יותר מאשר תחושת האושר והביטחון העצמי שלה ולשאול את יוצרי הסדרה, אם לא באמת הייתה בעיה עם האופן שבו היא נראתה בפרק הראשון, למה היא לא חוזרת לאותו המראה?

אפשר כמובן גם לטעון שאדם שמח ומאושר, יש בו יותר מוכנות להשקיע בעצמו מבחינה חיצונית,  והיא כעת היא הטבעית יחד עם כל מה שהיא למדה בזמן שהותה במגזין, ואין שום רע בלהשקיע ביופי החיצוני, אבל כל עוד תסריטאי הסדרה הולכים עם הטענה שהיא רק חזרה למראה הטבעי שלה, והחליטה להשאיר את זה כך, ורואים ברור שהמראה הטבעי הקודם שלה היה שונה, כל המסרים שלהם בענייני יופי הולכים לאיבוד.

המסר העיקרי השני שהסדרה עסקה בו ועליו דיברתי בהרחבה בפעם הקודמת היה סינדרום הדמות המשנית. אני תהיתי באותה כתבה האם התסריטאים של הסדרה לא יורים לעצמם ברגל, בכך שנראה שהם באים למחות נגד העובדה שאנחנו מתמקדים בדמויות מסוימות שמוגדרות כדמויות הראשיות, אך בסופו של דבר לא יהיה להם את האומץ ללכת עם המחאה שלהם עד הסוף, והם יספקו את הסוף הטוב והאגדתי לדמויות הראשיות דווקא.

מכיוון שכידוע הם אכן סיפקו את הסוף הטוב הצפוי לדמויות הראשיות, הייתי אומרת שהדרך של התסריטאים להתחמק ברגע האחרון מהירייה ברגלם, הייתה לסגור את העניין באמירה של אה-ג'ין, שהיא הבינה שזה היה חוסר הביטחון שלה שגרם לה להסתכל על עצמה כדמות משנית בחייה, היא תמיד הייתה הדמות הראשית, רק שלא היה לה את האומץ להאמין בזה. סוג של תאמינו בעצמכם ובחלומות שלכם ואז תראו שגם אתם דמויות ראשיות. יופי של מסר נכון? רק שבמילים אחרות התסריטאים אומרים לנו שהם מעולם לא עסקו באמת בדמויות המשניות. אלא רק בדמויות הראשיות שלא ממש ידעו שהן כאלה, ולהן כמובן הם סיפקו את הסוף הטוב, בסתירה לעובדה שבפרקים הראשונים בהחלט הראו שהיחס הרע של חלק מהסביבה כלפי אה-ג'ין אינו רק תוצאה של ההתנהגות שלה, אלא של המראה שלה, ושההעמדה שלה בעמדת דמות משנית, לא נובעת רק מחוסר הביטחון שלה.

אני מניחה שזה בסדר, מותר לסדרה להטעות ולתת לנו לחשוב שהם עוסקים במסר אחד, כשהם בכלל נמצאים בסיפור אחר.

הבעיה העיקרית שלי עם התסריטאים, היא שסיפורן של הדמויות הראשיות, הסיפור העיקרי שהם החליטו ללכת אתו עד הסוף בניגוד לכל ההטעיות שדווקא היה להן פוטנציאל. הוא סיפור לא טוב, שאין בו שום התפתחות, ושום דילמה אמיתית.

והסיבה לכך שזה סיפור לא טוב בעיניי, הוא כיוון שבסופו של דבר זה אינו סיפור של אהבה ראשונה שמנצחת כנגד כל הסיכויים, ואפילו לא סיפור שבו הדמויות הראשיות הן סתם לא לטעמי, זה סיפור אהבה של ילד מגודל ומטרייה.

זה לא סיפור של אהבה ראשונה שמנצחת כנגד כל הסיכויים, כי בעצם הסדרה אומרת לנו, שלא הייתה שום בעיה, אם היא הייתה מזדהה מראש, המראה החיצוני שלה לא היה משנה לו. אבל הסדרה לא נותנת לו להתאהב בה, ולגלות את מעלותיה למרות איך שהיא נראית. הסדרה נותנת לו להתאהב בה עכשיו כיוון שהוא עדיין נזקק, והיא עדיין מטרייה.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את דמותה של אה-ג'ין, היא בחורה נהדרת בעיניי, טובת לב, וכנראה גם כישרונית. אבל במערכת היחסים שלה עם סונג ג'ו היא הייתה יותר מדי תחליף אם בשבילו. בילדותם היא הבטיחה להיות המטרייה המגוננת שלו, והיא אכן סיפקה לו הגנה מפני הגשם, והפחדים שלו, והילדים האחרים. הוא חזר לקוריאה חדור כוונות טובות להיות עבורה המטרייה המגוננת, אך בפועל גם לפני שהוא גילה מי היא וגם אחרי שהוא גילה מי היא, היא הייתה הרבה יותר המטרייה שלו, ממה שהוא היה עבורה. היא תמכה בו כנגד שאר העובדים, גם כשהוא בפירוש היה זה שטועה, היא עזרה לו בכל פעם שגופו בגד בו, והיא תמיד תמיד הייתה עסוקה בדאגה לו (למה המקרר שלו ריק? מה הוא אוכל? איך הוא ישן וכו').

חוץ מהעובדה שהיא הסתירה ממנו את זהותה מלכתחילה, בגלל רגשי הנחיתות שלה, היחס שלה כלפיו לאורך כל הדרך היה טוב עשרות מונים מזה שלו כלפיה והאם השגנו איזושהי התנצלות, והבנה כנה שלו על כך שהוא נהג כלפיה שלא כדין? – לא ממש. היא אומנם חשבה בזמנו כמה רע הוא ירגיש כשהוא יידע מי היא באמת וכמה גרוע הוא התייחס אליה, אבל כשהוא מגלה מי היא, לא רואים אותו מקדיש אפילו חצי שנייה למחשבה על כמה רע הוא התנהג כלפיה כשהוא חשב שהיא מישהי אחרת. היא בכל מקרה הייתה מוכנה מיידית לסלוח לו על הכול ממש כמו שאם תסלח לבנה, ברגע שהוא חוזר להיות נחמד כלפיה.

מהבחינה הזו, הקטעים הקשים ביותר לצפייה עבורי היה הקטע שבו היא יושבת לגזור את ציפורניו, ומתלהבת מכמה שידיו יפות. הלו, הוא כבר אדם מבוגר, ויש שלבים שבהם יחס אימהי, שמגיע רק מצד אחד בין בני זוג, מפסיק להיות חמוד, ומתחיל להרגיש קצת כמו גילוי עריות. ואם סצנת גזירת הציפורניים לא הייתה נוראית מספיק, היא לוותה בפרק בסצנת הקריוקי שבה אה-ג'ין היא היחידה שמתלהבת מזיופיו הנוראיים של סונג-ג'ו, מה שאומר שהיא לא סתם מתייחסת אליו כמו אימא לילד קטן, אלא שהסוג של האימא שהיא הופכת להיות זו האימא מהשיר "חיימקה שלי".

http://https://www.youtube.com/watch?v=4w82W1eRBug

את הצעת הנישואים החפוזה שלה כלפיו, שבה היא מבקשת גם שייתן לה שנה להגשים את חלומה, כבר ממש ראיתי כאילו היא אימא שמנסה לפייס את הבן שלה שיישאר בגן בלי לבכות כשהיא הולכת לעבודה. כמו שאת העובדה שסונג ג'ו החליט לא להציע לה נישואים בהתחלה בגלל שהוא לא יכול לזקוף את ההצלחה של מוסט לגמרי לעצמו והוא היה רוצה שהיא תתגאה בו, ראיתי לגמרי כמו הצהרה של ילד קטן שרוצה להרשים את אימא שלו.

לכן בקרב בין סונג-ג'ו לשין היוק על לבה של אה-ג'ין, הייתי מעוניינת הרבה יותר ששין-היוק ינצח. לא רק בגלל שחשבתי שהדמות של שין-היוק טובה ומגניבה יותר, ולא רק בגלל שחשבתי שהוא ראה בה את הדמות הראשית שבה, עוד לפני שהיא וסונג-ג'ו שמו לב, אלא בעיקר בגלל שהדמות הראשית ששין-היוק ראה בה, היה לה פוטנציאל בעיניו שהיה גדול יותר מאשר להיות המטרייה שלו. הוא העריך את יכולותיה ולכן דאג שתגיע לצוות של מוסט. כשהעורכת הציעה לה לכתוב מאמר, הוא הסכים בשמה וניסה לאתגר אותה, עוד לפני שהיא האמינה שהיא מסוגלת וגם עזר לה אחר כך עם הכתיבה, בעוד שסונג-ג'ו, חוץ מלהמשיל לה איזה משל טיפשי שמשום מה דווקא הוא השפיע עליה, רוב הזמן רק השלים ברוח טובה (או טובה פחות) עם הצעות ההתפתחות האישית שהעולם הציע לה. סונג-ג'ו מעולם לא היה הראשון לראות את הפוטנציאל הטמון ברעיונותיה ולפעמים הוא אפילו היה גורם מפריע. וזו הסיבה שמפריע לי שהסדרה מציירת דווקא את מערכת היחסים בין סונג-ג'ו לאה-ג'ין כמערכת היחסים האידיאלית, ונותנת לו קרדיט על כך שהמראה החיצוני שלה לא משנה לו. כשבעיניי כל עוד היא נכנסת למשבצת האימהית עבורו, זו לא חכמה שהמראה שלה לא משנה לו. הרי איזה ילד קטן לא חושב שאימא שלו היא הכי יפה בעולם?

בסופו של דבר, עד לפרק האחרון כמעט, אנחנו רואים מערכת יחסים שלא הייתה בה שום גדילה ושום צמיחה. היא הייתה המטרייה שלו, והיא נותרה המטרייה שלו. נכון שבפרק האחרון אנחנו רואים שאחרי שיש לה את הביטחון שבנישואים היא פתאום מסוגלת לשמוע שסונג-ג'ו זייפן נוראי, וגם לסרב להצעתו המפתה לגזור שוב את ציפורניו, אבל זה רק הופך אותה לאימא מעט פחות עיוורת לחסרונות בנה, וקצת יותר טרודה בעסקיה. אבל עדיין מערכת היחסים ביניהם לא יוצאת מהתבנית של "הוא צריך את התמיכה ותשומת הלב שלה".

מכיוון שהחודש הזה ב"עובר מסך" עוסק בנושא "פחד בריונות וחמלה", חשבתי לעצמי שיש משהו ביחס אימהי שהוא מאוד חומל בבסיסו, ואה-ג'ין, היא אדם מאוד חומל מטבעה, כך שבאמת הדמויות שמצליחות להתקרב אליה נראות אלה שיותר זקוקות לה. שין-היוק למשל הצליח להתקרב אליה דווקא ברגעים שהוא עורר את חמלתה עם סיפור אחותו המתה, ומכיוון שהוא הכיר את הפן הזה באופייה, כשהוא ביקש לעזור לה ולשאת אותה על גבו הוא הסווה זאת כבקשת עזרה עבורו, כדי שיוכל להסתיר באמצעותה את הקרע במכנסיו. אפשר לטעון שבסופו של דבר בגלל האופי החומל של אה-ג'ין, זכה בה זה שעורר את חמלתה יותר והיה יותר זקוק לה. אך בגלל האופי שלי, מבין השניים זו דמותו של שין-היוק שמעוררת בי חמלה רבה יותר. כי לא רק שהוא זקוק לה ואוהב אותה, המוכנות שלו להסתיר את סבלו מפניה וההתרכזות שלו בהעצמתה (שבלטה במיוחד בהסתרת תאונת האופנוע שלו), הופכים אותו גם ליותר ראוי לה בעיניי, אבל גם לדמות יותר טרגית. אה-ג'ין שצריכה את ההזדקקות הזו כלפיה כדי לאהוב, לאורך כל הדרך כמעט, עד שזה מאוחר מדי, מפספסת את ההזדקקות של שין היוק כלפיה ולא רואה אותו באמת. הוא רק דמות משנית בסיפור שלה.