סינדרום הדמות המשנית 1


כמה מילים על פרקים 1-8 בסדרה “היא הייתה יפיפייה”

“יום אחד הכתה בי המחשבה, שלא רק בדרמות או בסרטים קיימות דמויות ראשיות. כמו שהפופקורן נדחק הצדה על ידי המנה העיקרית בבר, כך במציאות, חלק מהאנשים זוכים ליחס של דמויות ראשיות בעוד שהאחרים חיים כדמויות משניות. אני הייתי כנראה הידידה מס’ 3 של הגיבורה הראשית, או ניצבת ללא נוכחות ממשית שלעולם לא זוכה לקבל עליה את אור הזרקורים”.

(אה-ג’ין, “היא הייתה יפיפייה”, פרק ראשון)

אחד המוטיבים הבולטים בסדרה “היא הייתה יפיפייה” הוא מוטיב הדמויות שמתבוננות מהצד על הדמויות הראשיות. בפרק הראשון הסדרה דואגת להציג לנו את דמותה של אה-ג’ין כמי שחיה בצל יופייה של חברתה ובצל מי שהיא הייתה פעם. דמות הרגילה להתבונן מבחוץ פנימה.

כל החברות שלה עם חבר ילדותה סונג-ג’ון, התבססה על העובדה שהיא הצליחה לראות אותו כדמות ראשית על אף שמבחינת רוב האנשים בחברה שלה הוא היה דמות משנית מאוד. אחד הזיכרונות היקרים והמשותפים לשניהם היה אותו הפאזל של ציורו של רנואר “ריקוד בכפר” כשהחתיכה המשמעותית בפאזל מבחינתם, זו שנותרה ברשותה של אה-ג’ין, היא זו של הנערה המתבוננת מהצד על זוג הרוקדים במרכז התמונה.

ריקוד בכפר

ריקוד בכפר – רנואר

כמי שאהבה את העיסוק הזה בסוגיית הדמויות הראשיות והמשניות שלא נותנים להן במה מספקת בפרק הראשון של הסדרה, שמחתי שהסדרה חזרה לתמה הזו בפרק השמיני של הסדרה עם נושא החודש המוצע לגיליון הבא של מגזין “מוסט”. הדבר הביא אותי לחשוב על המשחק של הסדרה עצמה עם הדמויות הראשיות והמשניות שלה, וכיצד חלק מהמשחק הזה יכול גם לשחק נגדה.

שתי הדמויות הראשיות של הסדרה, מוצגות לנו כדמויות שהמציאות העמידה אותן בשני העולמות הן בעולם הדמויות הראשיות והן בעולם הדמויות המשניות. אה-ג’ין כילדה הייתה הדמות הראשית: הילדה הכי יפה בכיתה, תלמידה מצטיינת, ילדה עשירה מבית טוב, בעוד שדמות הילד של סונג-ג’ון הוצגה מבחינה חברתית כסייד-קיק שמן ושולי (אגב, האמפתיה של אה-ג’ין לסונג ג’ון כילדים מאוד לא מובנת מאליה כי אנו נוטים לקבל את מעמדנו בעולם כמובן מאליו, וכאמור, אה-ג’ין לא התייחסה לסונג-ג’ון כאל מושא לצדקה, כפי שהיה אולי מצופה מילדה מקובלת כפי שהייתה, אלא כחבר).

SHE WAS PRETTY

אה-ג’ין וסונג-ג’ו כילדים

כמבוגרים מעמדן החברתי של הדמויות הללו התהפך. אה-ג’ין המבוגרת, שמבחינת הצופים היא הדמות הראשית, אינה עוד יפה ועשירה. היא נדחקה לשוליים והפכה בעצמה לסייד קיק של החברה היפה והמוצלחת שלה בעוד שאת דמותו הבוגרת של סונג-ג’ון הסדרה מציגה כדמות ראשית שהייתה נהיית ראשית גם במציאות. הוא חתיך והוא מצליח וזה מספיק כדי למקם אותו בקדמת הבמה מבחינה חברתית. אין ספק שגם בסדרה קיומו מניע את העלילה, והוא דמות שלא ניתן להתעלם ממנה.

SHE WAS PRETTY POSTER

פוסטר הסדרה

וכאן נכנסת לתמונה הדמות המעניינת ביותר מבחינת המיקום שלה ברצף של הדמויות הראשיות והמשניות: דמותו של שין-היוק. הוא מלוהק כדמות המשנית. בחלק מהפוסטרים שמציגים את הסדרה למשל, אין לו זכר, ודי ברור מהם שהזוג הראשי שאמור לסיים את הסדרה ביחד הם אה-ג’ין וסונג-ג’ון, חברי הילדות שיצליחו לשחזר את אהבת נעוריהם על אף כל המכשולים העומדים בדרכם. אך הסדרה מעניקה לשין-היוק מעמד של דמות משנית מאוד מאוד ראשית. כסדרה שמתמקדת בהסבת תשומת הלב לדמויות המשניות, התפקיד שלו הוא אחד המשמעותיים בסדרה, כי הוא זה, שממש כמו החתיכה החסרה בפאזל, עומד מהצד וצופה בריקוד של הזוג הראשי כשהם מתקרבים ומתרחקים זה מזה, וכמי שמתבונן מהצד הוא יודע טוב יותר מכולם, מי הם ומה קורה אתם. אך למרות שהסדרה מגדילה עד מאוד את הנפח שתופסת הדמות המתבוננת מהצד, היא אינה מאירה עליה באותו האופן שבו היא מאירה על הדמויות הראשיות, וכך השאלות מיהו בדיוק שין-היוק, ומה הרקע שלו נותרות עדיין בגדר תעלומה.

בדרמות קוריאניות רומנטיות קורה לא פעם שהדמות המשנית הנלחמת על לבה של הגיבורה הראשית נראית בעינינו כעדיפה על דמותו של הגיבור המיועד לה. הרופא פיל-ג’ו ב”אהבה גדולה”, ג’ון-סה הנדיב ב”יופי של ירושה” וג’י-הו האבירי מ”Boys over Flowers” הן רק דוגמאות אחדות לדמויות שכאלה שהגיבורה משום מה לא בוחרת בהם, למרות שעל הנייר ועל פי ההתנהגות שלהם כלפיה הם היו יכולים להיחשב כראויים לה יותר. גם אם אני מעדיפה את הגיבורה עם הגיבור הראשי באותן סדרות, זה בדרך כלל בשל העובדה שהגיבור הראשי נראה כזקוק לגיבורה יותר מאשר מתחריו, ולא בשל העובדה שהוא טוב מהם.

דמויות משניות

מימין לשמאל: פיל-ג’ו (Yoon Kye-Sang), ג’י-הו (Kim Hyun-Joong) וג’ון-סה (Bae Soo-Bin)

דמותו של שין-היוק עונה מבחינתי כרגע על שני הקריטריונים. היא גם מתייחסת לגיבורה הראשית טוב יותר מסונג-ג’ון והיא גם נראית כזקוקה לה. לפעמים יש רגעים שבהם היחס שלו כלפיה הוא די דבילי, וההנאה שלו מ”לעבוד עליה” הייתה יכולה להיחשב מעצבנת, אבל איכשהו אותם רגעים רק הופכים אותו ליותר חמוד לצפייה בעיניי ומבליטים את הצורך שלו בה. בנוסף לכך, בניגוד להרבה דמויות משניות מושלמות של בחורים שלא זוכים בנערה כיוון שהם מפספסים את ההזדמנויות שלהם ונזכרים לחזר רק כשמאוחר מדי, הוא גם יוזם לא מעט חתירות למגע (חיבוק אחורי, שק קמח באחד הקטעים החמודים ביותר) וברור שהוא אינו מהסוג שמפספס הזדמנויות.

SHE WAS PRETTY EPISODE 8

שין-היוק גורר את אה-ג’ין לשק קמח

כל הסיבות הללו הביאו אותי לחשוב בסוף הפרק השמיני שהעובדה שיוצריה של הסדרה נראים כבאים למחות נגד הדמויות שאנחנו מתמקדים בהן והופכים אותן לדמויות הראשיות, לא תעבוד כל כך טוב אם ליוצרים הללו לא יהיה את האומץ ללכת עם המחאה שלהם עד הסוף, לשכוח מאהבת הילדות המיתולוגית ולתת לדמותו המשנית המקסימה של שין-היוק לזכות בנערה בניגוד לכל חוקי הז’אנר הצפויים. האם אנחנו עתידים לקבל גרסה נוספת, מתוחכמת אולי מעט יותר, אך עדיין רגילה שבה הגיבור הראשי מבין פתאום את מה שנעלם מעיניו בכל הפרקים הראשונים וזוכה באהבתה של הגיבורה הראשית, שתמיד הייתה מובטחת לו, והשניים חיים באושר ובעושר כעוד זוג ראשי שגרתי, או גרסה שבה סוף סוף המשני זוכה בנערה? פרקים יגידו.

* תודה לרמונה אסול שעזרה רבות בהכנת הכתבה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מחשבה אחת על “סינדרום הדמות המשנית