דיון על פרקים 5-10 בסדרה הילר

בא לכם לדבר קצת על רומנטיקה?

איכשהו עם כל הכבוד לעלילת האקשן והתעלומה המרחפת מעל ראשי שלושת הגיבורים הראשיים בסדרה, נדמה לי שמה שמחזיק את הסדרה הזו חזק יותר מכל כבל מעלית זו הרומנטיקה. מי שמתחבר למערכת היחסים בין הילר ליונג-שין יאהב את הסדרה מאוד, בעוד שמי שפחות מתחבר למערכת היחסים הזו ימצא עצמו מן הסתם צופה בעוד סדרה עם הרבה אקשן וקצת פוליטיקה ותקשורת.

התבוננות במערכת היחסים הנרקמת בין הילר ויונג-שין מגלה שימוש בכמה נוסחאות רומנטיות המוכרות מסיפורים אחרים: מצד אחד יש לנו את הנערה המאוהבת בגיבור העל המציל את חייה לא פעם ולא פעמיים ולא יודעת שהבחור הנחמד והדי חנון שעובד לצדה הוא אותו גיבור שהיא כל כך סקרנית לגביו, וזה לחלוטין מזכיר את סופרמן ולואיס ליין והם אפילו צוחקים על כך במודע בסדרה. בנוסף יש לנו את הבחור שמקנא בכך שהבחורה מאוהבת באני ה"מוצלח" יותר שלו, וגם את זה ראינו בסדרות על גיבורים עם פיצולי אישיות למיניהם שלא נזכיר עכשיו בשמן.

אם כל זה לא מספיק לדעתכם לבניית מערכת יחסים רומנטית, הרי שכמה פרקים לתוך הסדרה, אנו מגלים שהסדרה הולכת גם למחוזות שסדרות רבות וטובות הלכו בה עוד קודם לכן: סיפור על האוהבים שנועדו האחד לשני עוד מילדותם, אך איבדו קשר במהלך השנים והם צריכים כעת לגלות מחדש האחד את השני.

אני מודה שברגע הראשון בו הסדרה הציגה אותם כחברי ילדות התאכזבתי קצת. אמנם אהבתי את האופן הרומנטי שבו הם הצליחו להירדם יחד ממש כמו בילדותם כשיונג-שין אוחזת בידו, בניגוד לכך שבדרך כלל היא לא מסוגלת להירדם בנוכחות זרים, כיוון שזו סצנה שמשתלבת היטב עם דעתי על האופן שבו הגוף זוכר, אפילו כאשר האנשים שוכחים. אבל חשבתי שגם בלי להפוך אותם לחברי ילדות יש מספיק חומר לבנות ממנו את מערכת היחסים שלהם, וחברות הילדות הזו היא קצת מיותרת.

שיניתי את דעתי לאחר כמה פרקים כשהבנתי את הערך שיש לעובדה שהם מגיעים בעצם מאותו מקום. וכשאני אומרת "ערך" אני לא מתכוונת לתעלומת האירוע המכונן בעברם שהפריד ביניהם, אם כי גם כבודו במקומו מונח כמובן, אלא להתעסקות של היוצרים בערך "אמון".

הילר, להבדיל מסופרמן, אינו גיבור על שמטרתו להציל את האנושות, ויחסיו עם בני האדם נגזרים מכך. הילר הוא אדם שאומן כל חייו כדי להפוך לזאב הבודד שהוא, במובנים רבים הילר הוא ילד שננטש על ידי חברת בני האדם, והוא אומן כל חייו כדי להצליח לתפקד בג'ונגל של אינטרסים זרים. כשהדבר החשוב ביותר מבחינתו זה פשוט לשרוד.

בסדרות הקוריאניות אפשר למצוא גיבורים רבים שהוריהם נלקחים מהם, והם מאומנים במשך חייהם לשרוד כשמחשבות נקמה ממלאות את לבם. אך לא כזה הוא המקרה של הילר, ג'ונג-הו אמנם הופרד מבני משפחתו וגודל בבדידות מזהרת,  אולם בניגוד לדמויות שהזכרנו, החינוך המבודד של ג'ונג-הו הסתכם בהפיכתו להילר, שליח לילה שמטרתו היחידה הייתה להרוויח מספיק כסף כדי לגור על אי בודד, ולהימנע מחברת אנשים לנצח ואם למאסטר שלו הייתה תכנית כלשהי הקשורה לאביו, הוא לא נתן לכך שום סימן חוץ מאשר אולי בדקות הסיום של הפרק העשירי, שממילא לא יכלו להשפיע על חייו של הילר קודם לכן.

העובדה שהילר גדל בתנאים בהם הוא נאלץ להילחם על כל פסת יחס, הפכה אותו מן הסתם לאדם הבודד שהוא, ובכל זאת הסצנה בה הצופים זוכים לשמוע את הרהוריו על היחס שלו לבני האדם ככלל וליונג-שין בפרט בפרק החמישי הצליחה לשפוך אור נוסף על דמותו הבודדה.

 

בהסבר שלו הוא אומר שהוא רואה את בני האדם דומים, כמו שאנשים מסתכלים על קופים או נמרים, וכל החיות הללו נראות להם אותו הדבר ולכן גם לא יעלה בדעתם נניח להבדיל בין שימפנזה אחת לרעותה על פי דרגת היופי שלה: "כל האנשים זהים מבחינתי, כמו שכל החיות זהות מבחינת בני האדם, אך בין כל האנשים שנראים אותו דבר, היא (יונג-שין) קצת שונה, היא כמו נמר שראיתי פעם בסרט תיעודי, הנמר היה פצוע ברגלו כשהוא נתקל בלהקת צבועים, הוא ידע שזה חסר סיכוי מבחינתו, אך הוא עדיין תקף ראשון וסרב לסגת, גם היא כזו … כמה בכיתי כשסיימתי לראות את הסרט הזה, הוא עדיין מביא דמעות לעיניי כשאני נזכר בו"

יש בציטוט הזה כדי לספק עדות לאופן שבו הילר מצליח להתחבר לתכונות, ולא לחיצוניות, וגם ליכולת ההזדהות הגדולה שלו עם הסובלים והבודדים שאין לו עם מי לחלוק בעצם. הצירוף של הציטוט הזה עם האמירה של המפעילה של הילר למאסטר שלו שהילר מעולם לא נטש אף אחד, כולם תמיד עזבו אותו, עשו את העבודה מבחינתי. לא יכולתי שלא לחמול על הילד הקטן והנטוש שהוא עדיין, שלא למד לתת אמון באיש, כיוון שאיש לא לימד אותו כיצד עושים זאת, ואיש לא היה ראוי לאמונו.

קל להבין מה מייחד את יונג-שין מבחינתו, כמי שהתרגל לראות בעצמו את האדם החזק ביותר בסביבה, ולמד לסמוך רק על עצמו, העובדה שהיא אינה נוטשת אותו במצבים של סכנה, אף על פי שהיא סה"כ מבחינתו במצב של נמר פצוע חסר סיכוי מול עדת צבועים טורפים, מייחדת אותה. במיוחד שהוא יודע שהיא סובלת מפחדים רבים, ולמרות זאת היא לא נרתעת ברגעי הסכנה,ובמיוחד היא אינה נרתעת מניסיונות ההגנה עליו. זה מצחיק אגב לראות כיצד כשהוא בעמדת הכתב הוא משתמש בפחדנות שלו כביכול כדי להגן עליה, וזה עובד.

אם מדברים על אספקטים שעובדים בסיפורי רומן רומנטי אז הנוסחה הזו שכל גבר טוב בבסיסו שאיבד את האמון במין האנושי, צריך רק בחורה תמימה ואופטימית לצדו כדי "להחזירו למוטב" היא אחת שעובדת כמו קסם מבחינתי. ויונג-שין, מחליקה בטבעיות ובקלות לתפקיד הבחורה שאמורה לפתוח את לבו של הילר לעולם, וללמד אותו אמון מהו.

אך מה שמונע מהסיפור של הילר ויונג-שין להפוך לסתם עוד רומן רומנטי שגרתי (שאני האחרונה לזלזל בשכמותו) על בחור שאיבד את אמונו במין האנושי עד שהוא פוגש בבחורה שמצליחה להראות לו שלא כל בני האדם זאבים זה לזה, היא דווקא העובדה שלא כל כך אהבתי בהתחלה, אבל בהקשר הזה היא בעלת משמעות, והיא שיונג-שין והוא היו חברי ילדות, כלומר שליונג שין ולו הייתה אותה נקודת מוצא.

אותו אירוע שקרע אותו ממשפחתו היה מן הסתם חלק מהאירועים שקרעו אותה ממשפחתה שלה, כמו שהוא הושאר בודד ומיותם בעולם, אף היא הושארה כך. רק שלה היה המזל לפגוש את אביה המאמץ.

אפקט הפרפר או אפקט הדומינו (אני מודעת לכך שאלה שני אפקטים בעלי משמעות קצת שונה, אני מעדיפה לא להיכנס לדקויות עכשיו) מדברים על כך שפעולה פשוטה אחת יכולה לשנות מסלול חיים שלם. יוצרי הסדרה אוהבים להתעסק עם הנקודה הזו בכל מיני אופנים, ונראה שחשוב להם לומר שהסדרה אינה סתם חיבור בין אנשים בודדים שכל אחד מהם הוא אי, אלא חיבור הטוען שאין איים בכלל, כי כל פעולה קטנה של אנשים משפיעה על שרשרת של אירועים שמי יכול לנחש מה סופם. עדיין לא גילינו מהו האירוע המכונן בעברם של הילר ויונג-שין ומון-הו שהפריד אותם ממשפחתם ושינה את מסלול חייהם, אך קיומו הוא עובדה ידועה, וכבר דיברנו על השתיקה כפעולה שמאפשרת לרוע לנצח וקובעת גורלות. דוגמה בולטת נוספת של אפקט הדומינו אפשר למצוא גם בסצנת אקשן מסוף הפרק החמישי, כשהילר ויונג-שין מגיעים לדירתו המאובטחת של הוואנג, והוא מאיים עליהם, ומכה על ידם אשה החתומה בסוכנות שלו. הילר שאינו יכול להגן עליהם בפומבי ובכך להסתכן בחשיפת זהותו, מסתכל בסביבה ומאתר את הנקודה שבעיטה כמעט בלתי מורגשת בה, גורמת למעין רעידת אדמה ובכך מצליח ליצור הסחת דעת ולברוח.

ולכן אני מאמינה שהבחירה של היוצרים לבנות את יונג-שין והילר כחברי ילדות נעשתה כדי לאפשר להם להראות את חשיבות המפגש הנכון להתפתחות החיים. שהרי המפגש של יונג-שין עם אביה המאמץ הוא הפעולה שעושה את ההבדל הגדול בין מהלכי החיים שלהם. אביה המאמץ הוא ההבדל בין חיים באי בודד או ב"ג'ונגל", לבין החיים בחברת בני האדם. וכמו שהיא אמרה בפרק העשירי, מספיק שיש לך אדם אחד שאתה יכול לתת בו אמון כדי להתמודד טוב יותר עם הניסיונות לדקור את גבך.

כשרואים את הסדרה, ואת כל מעשי הבגידה המוצגים בה, אי אפשר שלא לתהות לרגע, האם לא עדיף באמת לחיות בלי לתת אמון באיש? קחו למשל את מיונג-הי הנותנת אמון מלא בבעלה, אחיו של מון-הו, ולא יודעת שהוא האדם שאחראי, ככל הידוע לנו, לפחות על הסתרת העובדה שבתה נותרה בחיים. או את השחקנית שבטחה באנשי הסוכנות שלה, ומצאה את עצמה נאלצת לספק שרותי מין לזרים. שלא לדבר על כל המקרים שבהם יונג-שין לא העלתה בדעתה להטיל ספק, וזה כמעט עלה לה בחייה. והרי ברור שבלי החשדנות של הילר בכולם, הוא לא היה מצליח לאתר את יונג-שין בזמן ולהציל את חייה מאסון המעלית. אלא שבסופו של יום או בסופו של הפרק העשירי אם יש משהו שברור זה, שאולי מסתכנים יותר בחיים שבהם נותנים אמון, אבל חיים שבהם לא נותנים אמון באיש, הם חיים שקשה למצוא בהם סיבה לחיות. כך שבעיניי, הילר אולי יכול לעזור ליונג-שין ולהציל את חייה אינספור פעמים, אך אם היא תצליח לפתוח את לבו לחברת בני האדם, היא תצליח לעשות עמו חסד הרבה יותר גדול.

יש עוד הרבה מקומות מעניינים שהסדרה יכולה לקחת אליהם את שאלת האמון במיוחד מכיוון שיש כבר עכשיו כל כך הרבה סודות וכל כך הרבה גילוי לב במערכות היחסים של יונג-שין והילר, ובשתיהן יונג-שין סומכת על הדמות שהילר לובש בעיניים עצומות. ויש גם מקום רב לעסוק בשאלת האמון בשאר העלילות והתעלומות המלוות את הסדרה. כעת לא נותר לי אלא להאמין ביוצרים שהם אכן יידעו לקחת את העלילה למקומות המעניינים הללו בהמשך.

———————————————————

אהבתם את הכתבה? שתפו אותנו! אוהבים את החזון שלנו? הצטרפו  לדף הפייסבוק או הטוויטר