תרבות האשמת הקורבן של האח הגדול 2


 איזה צחוקים בבית האח הגדול, ממש עכשיו מתעללים פיזית באנשים. כנסו! כנסו!

יש הטוענים שצפייה בבית האח הגדול יכולה להסביר את מנגנוני ההתנהגות של נשים מוכות, נשים שמתעללים בהן והן בטוחות שאוהבים אותן והופכות לסמרטוטיות השרות שירי אהבה למתעללים. אני מסכימה עם הטענה, אני רק חושבת שהיא נכונה לא בגלל קיומן בבית של נשים כמו נטלי עטייה השנה או דנית בשנה שעברה ומערכות היחסים הבעייתיות שלהן עם הגברים בהם הן מעוניינות, אלא בגלל שגם כשרואים את דיירי הבית זוכים להתעללות נפשית יומיומית מידי האח הגדול, הם כמעט תמיד מצהירים שהם לא רוצים לצאת, ולא רוצים שידיחו אותם, וכמובן שאוהבים הם את האח הגדול, ממש במילים שבהן מסתיים הספר 1984.

גילוי נאות: מעולם לא נמניתי על חובבי ז'אנר הריאליטי, אבל לא מהמקום שחושב שזו תרבות נמוכה וכתבי שייקספיר הם תרבות גבוהה, ושמריבות על מי טרח יותר ממי בהכנת ארוחה הן נחותות מעיסוק בשאלה למה התכוון המשורר. פשוט מעולם לא אהבתי את ז'אנר הריאליטי כי הוא מסמל בעיניי את היכולת לפגוע באנשים בשר ודם בשם הבידור של אנשים אחרים.

אז כן, אני יכולה למצוא עניין באנשים שנכנסים לבית האח הגדול כי זה תמיד מעניין בעיניי לראות אנשים כמכלול של תכונות ומאפיינים ולא כשורה סטיגמטית בעיתון, אפילו אם זה עצוב בעיניי שכשהם יוצאים מבית האח הגדול לא רק שחלק גדול מהם לא הצליחו להיפטר מהייצוג הסטיגמטי אתו נכנסו לבית, אלא אפילו נאלצו לצרף לעצמם סטיגמה חדשה של "פליטי ריאליטי" (ובעיקר הדבר נכון לגבי מפורסמים שבחרו להשתתף בתכניות). וכן אני יכולה גם להבין את העניין הפסיכולוגי שיש בכליאת מספר אנשים בבית אחד ובחינת האינטראקציות הנוצרות ביניהם, אך  אם יש משהו אחד שקשה לי אתו זו השאלה: מי נתן לנו את הזכות לערוך ניסויים פסיכולוגיים בבני אדם בשם הבידור שלנו?

כאן כמובן נכנסת התשובה הרגילה, שעולה תמיד בכל מצב ידוע של ניצול: אבל הרי מדובר באנשים בוגרים, הם אחראים למעשיהם, הם הסכימו מראש והם ידעו למה הם מסכימים.

במשך השנים שבהן יצא לי לצפות בקטעים פה ושם מהתכנית, כי השערוריות שהיא יצרה קולן הדהד למרחוק, ולצופי ערוץ 2 קשה להתחמק ממנה. ואודה ואף אבוש שאף מצאתי בה עניין לא פעם, הסכמתי בצער עם עצמי שכנראה באמת מדובר באנשים בוגרים שאחראים למעשיהם, והם הסכימו לאפשר לי לראות אותם בקלקלתם או ברגעיהם הטובים וללמוד מזה מה שאני רוצה, ומי אני, חלשת אופי שכמוני שאסרב להצעה?

עם זאת, בתכנית ששודרה ביום ראשון 31.5.15, הרגשתי שהאח הגדול חצה את הגבול מהתעללות רגשית באנשים להתעללות פיזית ממש, ואם יורם זק (המזוהה עם האח הגדול יותר מכל אחד אחר למרות שהוא כידוע לא האחראי היחידי על התכנית) אמר פעם בראיון אחרי "פרשת דנה רון" שכל מה שהוא רוצה זה רק להיות בן אדם טוב יותר, מישהו חייב לבוא ולהגיד לו על הפרק הנ"ל שלא זו הדרך.

אז מה היה שם?

האח הגדול הגה משימה בהשראת משחקי הכס (לא בדיוק המקום שאני הייתי מתחילה ממנו לו הייתי רוצה להיות אדם יותר טוב), ובה על כל המתחרים למעט נירו וסטלה שהוכתרו על ידי האח הגדול כמלכי הבית, לרכוב על סוסי נדנדה לא נוחים במשך שעות (סה"כ הם נדרשו לתת 14 שעות משותפות לקבוצה, כלומר שעתיים לכל אחד אם כולם עושים את המשימה, כל מי שפורש  מאריך את זמן השהייה על סוסי הנדנדה של האחרים), כאשר מותר להם לרדת מהסוס רק בשעת הפסקות השתייה התכופות (כל עשרים דקות בערך) והיזומות על ידי האח הגדול. בהפסקות שתייה אלו הם יוכלו לבחור בין שתיית כוס בירה או מיץ חמוציות, ולשתות כוס מלאה כשאסור להם ללכת לשירותים בזמן הזה והאח הגדול גם לא מספר להם כמה זמן עבר או נשאר כדי לסיים את המשימה.

אם אתם שואלים מה היה הפרס ומה היה העונש שבגללו הם התייצבו למשימה הזו, אז מטרת המשימה הייתה שבסופה יבחרו "המלכים" נירו וסטלה מבין כל עושי המשימה מי יזכה לישון בתנאים טובים יותר בלילה, לאכול אוכל טוב יותר ולזכות בחסינות מההדחה הקרובה, ואם הקבוצה כקבוצה תעמוד במשימה, כולם יזכו לתקציב מותרות.

עכשיו תגידו: אבל אולי אין כאן התעללות כי כל אחד היה יכול לפרוש מהמשימה מתי שהוא רוצה, והתנאים הלא נוחים שבהם שמו אותם הם לא כאלה נוראיים, ואף אחד לא הכריח אותם לשבת שם שעות, אני אגיד נכון, אבל…

  • כל אחד שפורש מהמשימה יודע שהאחרים יצטרכו לסבול יותר בגללו (לרכוב יותר שעות ו/או להפסיד את התקציב).
  • כמו כל מהמר שכבר השקיע חלק והפסיד, קשה לפרוש בלי לדעת שבסוף יוצא לך מזה משהו, העובדה שכל מהמר יודע שהבית תמיד מנצח לא עוזרת לצאת בזמן.

וזו בדיוק הבריונות הגדולה של האח הגדול בעיניי, שהוא יוצר את הסיטואציה שבה כביכול יש לאנשים בחירה, אבל בעצם אין להם בחירה ממשית. כבוגרת צפייה בתכניות "סופר נני" למיניהן אני יודעת שאחד הדברים הבסיסיים שמלמדים הורים שסקרנים לדעת מה לעשות כשהילד לא רוצה לאכול, זה לתת לילד את תחושת הבחירה ולא לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול, אלא מה הוא רוצה לאכול, אורז או פסטה, או לחלופין בירה או מיץ חמוציות.

באופן דומה האח הגדול מעלים מהאנשים את האופציות שהוא לא רוצה שהם יבחרו בהן (כמו גם את בסיסי התמיכה שיש להם מחוץ לבית האח הגדול) ומותיר אותם בסיטואציות בהן אם הם כבר יידעו לעמוד על שלהם ולדאוג לעצמם, הם יידחו על ידי הקבוצה שתראה בהם אגואיסטים הדואגים רק לעצמם. העובדה שיש כאלה שאכן מצליחים לקום ולעזוב ולא להינזק אינה מוכיחה שלא נעשו עליהם מניפולציות, אלא רק שיש אנשים שהם עמידים יותר בפני לחץ קבוצתי ומניפולציות ויש כאלה שפחות. העובדה שיש אנשים שיכולים לעמוד בפני מניפולציות, לא פוטרת את המניפולטור מאחריות למעשיו, כאשר הוא מפעיל אותה כנגד אנשים חלשים יותר, והוא יודע שהם חלשים יותר, אחרת הוא לא היה מפעיל את המניפולציות שלו.

ברוב סיפורי האימה שיצאו מבית האח הגדול עד היום, זו הייתה מילה של ההפקה מול מילה של המתמודדים. אולם הפעם ההתעללות הפיזית של האח הגדול בדיירים מוקלטת ומתועדת, האח הגדול שיכור כנראה מניצחונו על גיבורת אבירת התרבות אריאנה מלמד, כבר אינו מנסה להסתיר את העובדה שהוא חושב שמותר לו הכול, מי ייצא נגדו עכשיו? האח הגדול היה יכול להגיד לעצמו בכל שעה משעות המשימה: טוב, לא לזה התכוונתי, חשבתי שכולם יפרשו אחרי חצי שעה ואני רואה שהסבל הפיזי הוא קשה מדי והחלטתי שהמתמודדים סבלו מספיק. אבל הוא לא. הוא נתן למשימה להימשך על פני ארבע שעות של נצח, (וגם אחרי שהמשימה הושלמה הוא לא יידע את איציק זוהר שהוא יכול כבר לרדת מהנדנדה) וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, כמו רוב הבריונים האח הגדול גם מצפה מאתנו שנצטרף אליו לצחוק גדול לאידם של אלו שהוא בחר להתעלל בהם.

 

IMG_1527asi_erez11222_x5

המנחים ארז טל (משמאל) ואסי עזר, שהצליח להפוך את האכזריות של האח הגדול בפרק "משחקי האח" לבדיחה על חשבון מוטי גלעדי . צילום רועי ברקוביץ'

נכון שזה מצחיק שנטלי בוכה? הנה אסי עזר שקורא לשופטים ב"כוכב הבא" מרושעים כשהם מעירים הערת ביקורת לגיטימית למתמודד בתכנית מחקה את הקול הבכייני של נטלי ומגחיך אותה עוד כי זה לא מרושע, מה פתאום, כאן הכול קטעים. ובואו גם נלעג לאדם מבוגר עם סכרת שלא רוצה לשתות ולהרוס לעצמו את הבריאות, ונקרא לו רמאי בגלל שהוא מצא דרך לשרוד את המשימה בלי להודות בפומבי שהיא קשה לו מידי. ונכון שזה בידור שאדם שלא אכל שעות, שיכור משתיית אלכוהול ומרגיש שהוא מקריב את עצמו למען הקבוצה, צועק על החברה שלו? נכון? כי אם אנחנו ניאלץ לשבת בתנאים לא נוחים בלי גישה לשירותים ובלי אוכל שעות אנחנו נהיה מלאכים כמובן.

אז זהו שלא. אם הייתם שומעים על אסירים שעונו בדרך דומה בחקירה, הייתם בוודאי מתקוממים, אם הייתם שומעים שזה סוג של זובור מקובל בצבא הייתם בוודאי מתרעמים, אז הנה אני מתקוממת ומתרעמת כנגד העובדה שההתעללות הפיזית הפכה אף היא לסטנדרט מקובל של בידור פופולרי.

ואני מוצאת לנכון להתקומם כאן בציבור ולא רק בהימנעות בצפייה בביתי, כי תאמינו לי שאני יכולה בנקל לוותר על צפייה בתכנית שמסבה לי יותר תרעומת מהנאה ומכיוון שסבל פיזי של אחרים איננו בדיוק חוויית הצפייה החביבה עליי, גם נמנעתי לאורך השנים מצפייה ב"הישרדות" למשל. אך להבדיל מ"הישרדות" שבה הסבל הפיזי ידוע מראש לכל מי שהולך לתכנית, כניסה לבית האח הגדול אינה מחייבת הסכמה מראש להתעללות פיזית. היא נוצרת כתוצאה של מניפולציות של האח הגדול והקבוצה, וכמו שאני רוצה שגם כאשר איני נמצאת בצבא, או בבית הכלא, הסטנדרטים הנהוגים שם יהיו תקינים, אני מצפה מתכנית שמשודרת בזמן צפיית שיא, בין אם היא תכנית שאני צופה בה ובין אם לאו, שתעמוד בסטנדרטים שהיא מתיימרת לקיים, ולא תעודד אלימות ובריונות.

התכנית יצאה כמה פעמים בעבר בהצהרות שהאח הגדול אינו תומך באלימות פיזית, אבל זה בדיוק מה שהוא עשה במשימה הזו, שבוודאי פגיעתה הפיזית גדולה מזו הנגרמת מכך ששופכים על מישהו כוס מים (מעשה שבגינו הודחה דיירת מהבית בעבר), ואם לדיירים אסור להתעלל זה בזה אז לאח הגדול, שאמור להיות האח הבוגר בבית ולדעת טוב יותר, בוודאי שאסור.

נכון שאני מאלה שלא יצטערו אם תכנית "האח הגדול" לא תשודר יותר לעולם, אבל אם כבר התכנית קיימת ויכולה להיחשב לבידור טלוויזיוני פופולרי ולגיטימי, אני חושבת שהמינימום שאפשר לדרוש מהתכנית זה שלא תתעלל פיזית בדיירים, ולא תציג את הבריונות וההתעללות כבידור בריש גלי. מעבר לתרבות גבוהה ולתרבות נמוכה, זהו באמת עניין של להיות אנשים יותר טובים. נא להתנהג בהתאם.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 מחשבות על “תרבות האשמת הקורבן של האח הגדול

  • ramona

    כתבה מעולה!

    אם יש משהו שאני ממש מתעצבנת ממנו בהקשר הזה של הביריונות של האח הגדול זו היומרנות הצבועה והצינית שהוא מפגין כל פעם מחדש. האח הגדול כביכול מגנה ביריונות, כשהיא מתאימה לצרכיו הוא יפנה אליה זרקור ויצקצק בצדקנות אבל הוא יתעלם ממנה בהפגנתיות כשהיא לא מתאימה לו לנרטיב המוכן מראש או כמובן, כשהיא מגיעה ממנו. לפעמים מתייחסים לתוכנית כאל אינטרפטציה מודרנית ומעודנת של קרבות הגלדיאטורים באימפריה הרומית, אבל לפחות שם, אחרי שהגלדיאטור המובס היה מתבוסס לו בדמו לצהלות הקהל, יש לי הרגשה שהכרוז לא היה מכריז בפאתוס שהנה חזינו כעת במפגן של אנושיות ורדיפת צדק ושהנהלת הקולוסיאום מקדמת ערכים של סובלנות, אחווה ושאר בבל"ת.