חלק שני – אופטימיות. והפעם נתמקד בצמד וובה ואלה ונענה על השאלה: האם החיים הם כמו רכיבה על אופניים?

"התואיל לומר לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי מאוד בשאלה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
לא כל כך אכפת לי לאן", ענתה אליס.
"אם כך, לא חשוב באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
                                                                   (אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול)

 

כאשר אין לנו מטרה שאליה אנו שואפים להגיע, אין חשיבות לדרך שבה אנו הולכים, ואפשר להיות ברגע מתוך מודעות מלאה ולשכוח את כל שאר העולם, את העבר ואת דאגות העתיד. אפשר גם שלא להיות ברגע, אלא לחשוב על העבר או לחלום על העתיד או על כל דבר אחר, וזה עדיין לא משנה כלום, משום שאין לנו שום מטרה, לא רגעית ולא ארוכת טווח.

לדוגמה, אדם המדבר עם חברו יכול לגמרי להיות ברגע ובמודעות לשיחה עם החבר שלו. זה נהדר אם זה באמת כל מה שיש ברגע. אבל אם, למשל, כמה דקות קודם לכן הוא שם סיר אוכל על האש, והשיחה עם החבר השכיחה ממנו לגמרי את הסיר והאוכל נשרף, זה יהיה כבר פחות נהדר בעינינו, משום שאנחנו מניחים שהמטרה של מי שמבשל היא לאכול את התבשיל ולא לשרוף אותו. אפשר לומר שהרגע שבו אותו אדם היה, לא היה הרגע שבו הוא היה "צריך" להיות, כיוון שהוא לא היה מודע לכל מה שהוא היה צריך להיות מודע לו באותו הרגע: הוא היה צריך לזכור את העבר – שהוא שם סיר לבישול על האש – ולזכור גם שיש לו מטרה בעתיד – לאכול אוכל לא-שרוף. רק העובדה שיש מטרת-על כלשהי היא שמאפשרת לנו לשפוט את ההתנהלות ברגע ולבדוק אם ההתנהלות מקדמת אותנו לעבר המטרה או לא.

אחת הבעיות בחיים היא שלפעמים יש לנו מטרות רבות ש"מתלבשות" על אותו הרגע. אם אני רוצה גם להיות בשיחה עם החבר שלי, גם להשגיח על הבישולים, גם להקשיב לרדיו וגם לקרוא את הכתבה הזו באותו זמן, בטוח שמשהו יתפספס. רמת המודעות שלנו בביצוע פעולות שונות משתנה מאדם לאדם ומושפעת מיכולותיו לבצע כל פעולה בנפרד ומיכולותיו לשלב כמה פעילויות יחדיו.

ב"מרוץ למיליון" ניתנת למתמודדים הפריווילגיה להתקדם לעבר מטרת-העל של זכייה במיליון בדרך המורכבת ממשימות שמסודרות לינארית: אחת אחרי השנייה, ועל המתמודדים  לסיים כל משימה לפני שהם עוברים למשימה הבאה. בחיים האמתיים אחד הדברים שמכשילים אנשים עוד לפני שהם מתחילים לעשות משהו, זה הצורך להחליט מה הם צריכים או רוצים לעשות קודם מתוך רשימה שנראית אין-סופית או במילים אחרות בלתי-אפשרית.

וזה בדיוק המקום להסביר משהו על התקרבות למטרה ועל התרחקות ממנה.

ישנה קלישאה הטוענת ש"החיים הם כמו רכיבה על אופניים, אם קל לך סימן שאתה בירידה". לדעתי, הטענה הזו אינה נכונה כלל, וחלקו השני של המשפט נכון אולי לרוכבי אופניים בזמן רכיבתם.

אחד הדברים שהמתמודדים במרוץ למיליון הרבו לספר הוא שפעמים רבות לא היה להם מושג באיזה מקום הם ממוקמים יחסית לשאר המתמודדים. מתמודדים שגילו שהם ממוקמים גבוה יותר ממה שחשבו אף אמרו לא פעם ולא פעמיים שהגילוי הזה נתן להם כוחות. דברים שנעשו קודם מכוח האינרציה נעשו פתאום מהתלהבות. היו גם זוגות שגילו  שהאחרים עוקפים אותם, וגילוי זה המריץ אותם לצאת מאיזה ענן שהם היו שרויים בו ולהתקדם, אבל חידוש הכוחות הזה נעשה בהרבה פחות שמחה והתלהבות ומתוך תחושת לחץ או פחד מסיום התחרות בטרם עת.

מכיוון שכל משימה בחיים דורשת כוחות נפשיים, ומכיוון שההתקרבות למטרה תמיד משולה לראיית האור שבקצה המנהרה, כלומר לרגע שבו הכוחות הנפשיים שלנו מתגברים, הרי שככל שאנחנו מתקרבים למטרה, כך אנחנו מתחזקים מבחינה נפשית, וככל שאנחנו מתחזקים כך נעשה קל יותר. לפיכך, כשנעשה קל יותר זה בהחלט יכול להיות סימן לכך שנמצאים בעלייה.

וובה ואלה – מקום רביעי

וובה הוא אחד מהמתמודדים בתכנית שידעו הכי הרבה להיות ברגע, ולא בעתיד או בעבר. את הנטייה הזו שלו אפשר לראות גם במשפט שהוא אמר על המרוץ: "אתה כל הזמן מתרגש ומתרגש שלא נשאר לך זמן לעשות כלום חוץ מאשר להתרגש". דוגמה נוספת אפשר למצוא בהסבר שלו לכך שהתמקד בנוף בזמן שאלה הייתה צריכה לעבור בין הערסלים. כאשר אלה גילתה שהמעבר אינו כל כך פשוט כפי שחשבה מראש, היא כעסה על וובה על כך שהוא לא מסתכל עליה (לא שהוא היה יכול לעזור לה הרבה בנקודה זו גם אם היה עושה זאת), ואילו הוא הסביר בטסטות שהיו שם עכבישים מדהימים שהוא לא ראה בחיים, אבל את אלה נופלת הוא יכול לראות כל הזמן…

אחד הדברים היפים בהתנהלותו של וובה במרוץ היה האופן שבו הוא ידע להגיב בזמן אמת לכל מכשול בדרכו. האם אתם זוכרים את וובה מתקשה לפני איזושהי משימה? האם אתם זוכרים את וובה חושב לעצמו שהוא לעולם לא יצליח? האם אתם זוכרים את וובה אומר שזהו, הפעם זה הסוף והם הולכים הביתה?

אני איני זוכרת.

אלה, בת הזוג של וובה למרוץ, אמרה עליו בכמה הזדמנויות שמבחינה פיזית הוא המתמודד החזק ביותר מבין הבנים, אף שפה ושם היו לה כמה פליטות פה, שמהן היה אפשר להבין שהיא מתלבטת אם שי חזק ממנו. לדעתי, וובה אולי אינו החזק פיזית מכל המתמודדים, אך הוא בהחלט היה החזק נפשית מכולם.

אפשר לטעון שהעובדה שהוא גם חזק וכשיר פיזית הקלה עליו את התמודדויות, וההשוואה לשאר המתמודדים אינה תקפה כיוון שהוא למשל לא היה צריך להתגבר על הפחדים והחרדות שאלה התמודדה אתם והצליחה להתגבר עליהם. הטענה הזו מקובלת עליי, אך ביכולת של וובה להתמודד עם הרגע יש משהו שמשדר חוסן נפשי, שהוא גם הסיבה לדעתי לכך שהוא לא הפגין שום פוביה או חרדה במהלך התחרות.

וובה אינו מתייאש לעולם. כאשר אלה שומעת שהיא מקבלת סיבוב פרסה או עצור, אלה ש"לוקחת הכול קרוב ללב", נפגעת וחושבת שהם לעולם לא יצליחו, או במילה אחת: מתייאשת. מבחינתה המטרה התרחקה ממנה באותו הרגע. אבל וובה לעולם אינו חושב  שהמטרה מתרחקת, הוא רק חושב על הדברים שהוא צריך לעשות כדי להגיע למטרה. אם אלה אומרת בזמן משימת מיון הצמר שאינה מרגישה טוב והולכת להקיא בצד, הוא פשוט ממשיך לבצע את המשימה לבד. במשימות שחייבים לעשות יחד, כמו זו של החביתיות, כאשר ניסיונותיו לגרום לה לעשות את המשימה מעלים חרס, הוא פשוט ממתין עד שאלה תירגע ותשתף אתו פעולה.

החוזק הנפשי שלו בלט לעין ביותר במשימה שבה היו המתמודדים צריכים להוביל 80 כוסות מיץ מסודרות על מגש בעגלה רתומה לאופניים, ולמלא בהן את המכל שמחכה להם בסוף המסלול הטרשי. נפח המכל לא היה ידוע למתמודדים מראש, לכן ככל שיצליחו לשפוך פחות מיץ בדרכם כך יהיה להם סיכוי טוב יותר לסיים את המשימה בפעם אחת, ולא לחזור שוב על המסלול.

המשימה הזו היא משימה שבה היכולת להיות ברגע ולדעת לעשות כל צעד וצעד מתוך מודעות לתנאי הדרך המשתנים עוזרת מאוד במניעת שפיכת המשקה מהכוסות. בניווטו של וובה, אלה ווובה הצליחו להלך בדרך ואפילו לעקוף את תום ואוריאל בלי לגרום אפילו לכוס אחת להישפך. ואז הגיע הצמד אלכסה ורז ופגע בעגלתם של וובה ואלה. לא ניכנס לדיון אם אלכסה ורז היו ברגע (כלומר עשו זאת במכוון) או לא היו ברגע כשהם פגעו בעגלה של וובה ואלה. העניין הוא שבסופו של דבר אלה ווובה היו צריכים לחזור ולבצע את המשימה מהתחלה.

אלה התקשתה להמשיך. "זהו, אני לא רוצה", "זה לא פייר" היא אמרה, והיא צודקת – זה מקום מאוד מייאש, כשאדם עושה הכול על הצד הטוב ביותר, אבל הדברים מתקלקלים לו בשל התנהגותם של אחרים. אלא שוובה רק הסכים אִתה שזה לא צודק, אבל התמקד בכך שחייבים להמשיך. אפשר לראות בזה את היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא, אפשר לומר שזמן ההתאוששות של וובה אחרי פגיעות הוא מרשים יחסית לאחרים, אבל אין ספק שההתנהלות שלו היא נכונה. גם אם אין צדק בעולם ונדרש מאתנו לעבוד קשה יותר – אם זו עבודה שממילא נצטרך לעשות, מוטב שלא נגזול מעצמנו יותר זמן ממה שהפגיעה כבר גזלה, אלא נמשיך הלאה.

אני מעריכה את האופטימיות של וובה אפילו יותר בשל האופן שבו הוא קיבל את הודעת ההדחה. הוא קיווה עד לרגע האחרון שהם לא יודחו. הוא עודד את אלה להאמין ולהיות שמחה בדרך. אבל ברגע שהוא הבין שהם מודחים, הוא קיבל זאת באכזבה נטולת האשמות וחרטות. כאשר אלה אמרה שהיא מרגישה אשמה ואילו הייתה מתנהגת אחרת אולי הם היו מקדימים את יוכי ולינור, הוא אמר לה שלא תחשוב כך ושלא תאשים את עצמה. הם היו במרוץ ביחד, וכל דבר היה יכול לגרום לכך שהם הגיעו מאוחר מדי. כלומר גם את הזמן שאחרי ה"אכזבה" אין הוא חי בתחושת החמצה או בחרטה על העבר, זה כבר לא משנה. היופי שבעניין הוא שאדם יכול הרבה יותר בקלות להרשות לעצמו להיות ברגע מתוך תחושה אופטימית שהמטרה עדיין בהישג ידו, אם כאשר הוא מתאכזב הוא אינו "מעניש" את עצמו (או את האחרים) על כך שהתוצאות לא היו כמקווה.

החוסן הנפשי של וובה מתבטא גם בעובדה שהוא מתמודד לבד מאז ומתמיד. הוא לא צריך אנשים אחרים כדי לצאת ממצבי מצוקה, וייתכן שזו גם אחת הסיבות לכך שהוא לא תמיד יודע כיצד לעזור לאחרים להתגבר על המצוקות שלהם. אלה, שסבלה לא מעט במהלך המרוץ, התלוננה מדי פעם בפעם בחצי-צחוק, שהוא לא שותף טוב, ושהוא צועק עליה, והאמת היא שזה נכון: הרבה פעמים הוא לא הבין את הקשיים שלה, והדרך שלו לדרבן אותה לא תמיד הייתה מוצלחת, עד שנראה שלקראת הסוף הוא ממש העדיף לזוז הצדה ולתת לה את הזמן שהיא צריכה לעצמה להצליח להתגבר לבד (דבר שהוא תמיד האמין שהיא תצליח לעשות באמת ונראה לי שהעובדה שהוא האמין בזאת השפיעה גם עליה לטובה). לזכותו ייאמר, שגם אם הוא נראה כועס או מתוסכל מאלה במהלך משימה, הוא מעולם לא המשיך לכעוס עליה אחרי המשימה, ולא בא אליה בטענות בדיעבד.

אלה לעומת וובה, סחבה אתה הרבה פעמים לרגע ולמשימות שהיה עליהם לבצע כישלונות וחרדות מהעבר, והם מנעו ממנה להאמין ביכולתה ולהיות אופטימית. כשהיא אמרה בפרק הסיכום שהיא ממליצה לאנשים שרוצים להשתתף במרוץ שיבואו עם תיק קטן שלא יהיה להם הרבה לסחוב, כי זה מכביד, חשבתי לעצמי שהעצה שלה מצוינת, אך נכונה גם באופן מטפורי: להגיע לכל רגע עם כמה שפחות מטענים שליליים מהעבר –  מקל מאוד על הרגע.

כמו במקרה של גל וליאל, גם כאן בגלל עריכה גרועה איננו יכולים לדעת מה בסופו של דבר גרם לוובה ולאלה להגיע אחרי יוכי ולינור בפרק שבו הודחו, אבל מה שברור הוא שבלי היכולת של וובה להיות תמיד בתחושה שהמטרה בהישג ידו, המטרה הייתה מתרחקת מהם הרבה קודם לכן.

מסקנה מס' 2: האופטימיות משתלמת מאוד, במיוחד למי שיודע להישאר ברגע גם כשהוא מגלה שבדרך שבה הלך הוא כבר לא יוכל להגיע ליעדו, ובמקום לבזבז זמן בכעסים ובהאשמות הוא פשוט מחשב מסלול מחדש.

בכתבה הבאה: איך יוכי ולינור היו ברגע, וכיצד הפחד עומד בפני הרצון.

לכתבה הקודמת בסדרה