שטיסל, עונה 2, פרק 10: לתקן את הפשלה

שטיסל עונה 2

מהן הפשלות שאתן מתמודדות הדמויות בפרק, וכיצד הן עושות זאת?

אחרי שלושה פרקים ברצף שנפתחו בסצנת התעוררות משינה של אחת הדמויות, הגיע הפרק הזה והוא חסר חלומות, יתרה מכך, הוא מתחיל ישירות בעסקים, בנוחעם המפקיד את קיווע על סניף חדש של סוכנות נסיעות שהוא פתח בירושלים. לכאורה, הסתיים פרק הדמיונות בחיי הדמויות וזה הזמן להיות רציניים ולחזור למציאות, אולם בסדרה שטיסל המאבק בין עולם המציאות לבין מחוזות הדמיון תמיד נמשך.

 

קיווע של הפרק הקודם למשל, החליט בעקבות האולטימטום שהציגו לו נוחעם וליבי, שהוא משאיר את עולם הציור מאחוריו, והוא אף השאיר לקאופמן, מנהל הגלריה, הודעה קולית על פרישתו. אולם נראה כי השתדלויותיו לחמוק משיחותיו הטלפוניות של קאופמן וממפגש פנים אל פנים עמו, מעידים על כך שהוא עדיין לא חזק מספיק להתמודד עם כל צדדי הגמילה מהציור שהוא עובר. למרות שהבנתי זאת, היה נראה לי שקאופמן היה ראוי ליחס הרבה יותר מכבד מצדו של קיווע מזה שהוא זכה לו. אני מודה שהערכתי לקאופמן אפילו גברה כשהוא אמר לליבי שלמרות שהוא איים על קיווע בתביעה משפטית, הוא לא באמת כועס על קיווע בגלל הזלזול שלו לכאורה, אלא שמה שחבל לו זה הכישרון שלו שמתבזבז.

 

בשעה שקאופמן עדיין חיפש אחר קיווע, הוא התקשר בין היתר גם לתלמוד תורה של שולם כדי לברר את מקום הימצאו. ושולם בתגובה התקשר לבנו ושאל אותו ישירות:  "למה אני צריך להתעסק עם הפשלות שלך"? שאלה שמובילה אותנו לאחד המוטיבים הבולטים של הפרק: ניסיונות תיקון.

שטיסל עונה 2
קיווע. צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes

מי שמנסה לתקן את הדרוש תיקון ביחסיהם של קיווע וקאופמן ולהסביר לו את מה שקיווע ממאן היא ליבי, אם כי אפשר לומר שהיא בעצם עסוקה בתיקון הפשלה שלה עצמה. ליבי שהתנתה את נישואיה לקיווע בכך שהוא יחדל מציור לחלוטין, מראה הפרק שהיא לא כל כך שלמה עם הדרישה שלה. בהתחלה היא מעודדת את קיווע לצייר "בחוג המשפחתי", ומבקשת ממנו לצייר בית על ההזמנה לחתונה שלהם. כשהוא מתפלא, היא אומרת לו שהיא לא רצתה שהוא יפסיק לצייר לחלוטין, אלא רק שלא יחיה חיי אמן, אבל לצייר לעצמו זה חשוב. מכיוון שהערכתי את ליבי בתחילת העונה על כך שהיא עודדה את קיווע לצייר, ומכיוון שהתפלאתי בפרק הקודם על כך שהיא התנתה את נישואיה לו בהפסקת הציור, רציתי לראות את הניסיון שלה לגרום לו לצייר הפעם כהכרה שלה בעובדה שהיא מבינה שהציור הוא חלק חשוב ממנו, ושללא הציור היא אולי תקבל אותו כבעל, אבל גם כאדם מדוכא ולא שלם עם עצמו, ושזה לא באמת מה שהיא רוצה עבורו. אני לא בטוחה שההבנה הזו שלי היא באמת גם שלה, אבל מה שכן ראיתי זה שהיא עדיין מתלהבת מכישרון הציור שלו על פי האופן שבו היא הגיבה לבית שהוא צייר. ציור שמבחינתי היה רחוק מלהרשים. וההתלהבות האמיתית שלה גרמה לי שוב לתהות האם ייתכן כי התניית נישואיה לקיווע בניתוק מעולם הציור לא הייתה בכל זאת אשמתו של נוחעם אביה ולא שלה.

 

אולם רק כשהיא הולכת להסביר לקאופמן את פרישתו של קיווע מעולם הציור, לקראת סופו של הפרק, הסתבר לי שכן, התנאי של הפסקת הציור הוא באשמתו של נוחעם, אם כי לא כפי שחשבתי. הוא לא הכריח אותה לכפות את התנאי הזה על קיווע. אלא שבמעשיו ובדבריו הוא הטמיע בה את המחשבה שכאשר אדם חווה משהו בעצמות כל כך גדולות עד שיש סכנה שהוא ייבלע לתוכו אזי הדבר הנכון הוא להתרחק מאותה חוויה. בעיניי אביה אין ממש הבדל בין אהבה ליצירות אמנות לבין התמכרות לאלכוהול. אם אתה אוהב משהו יותר מדי, זה לא בריא. והמסר המשמעותי הזה הוטמע בה עוד בגיל 7, עת היא גלתה שהוא הקליט שקט על הקלטת של הסימפוניה החמישית של מאהלר שחברו נתן לו, ושאהב אותה עד כדי כך שנהג להאזין לה בכל הזדמנות.

 

אחרי ששמעתי את ההסבר שלה, פתאום לא רק העובדה שזה הפריע לה שקיווע סיפר לה שהוא שכח להניח תפילין מרוב התלהבות מהציור נשמעה הגיונית, אלא גם העובדה שזה הציק לנוחעם לצפות בקיווע מצייר (בזמן השבעה למשל) עוד לפני שהוא שמע על מעשה השכחה הזה, הפכה הגיונית יותר, כיוון שכשאדם מוותר על מה שמסב לו אושר קשה לו לא פעם לראות את אלה שלא ויתרו. אבל יותר מכך פתאום חשבתי לי שהסיפור שליבי מספרת גם מעבה את דמותו של אביה, שכן אם הסדרה מרבה להציג אותו כאדם המתקשה לתת אמון באחרים – קורא לכמעט כולם "רשעים ארורים", ודואג להתקין מצלמות אבטחה בעסקיו ולעקוב אחר עובדיו – הרי שהסיפור שלה מציג אותו כמי שבעצם מתקשה לתת אמון בעצמו, ואיך אדם שלא סומך על עצמו, יידע לסמוך על אחרים?

ליבי. צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes

אבל האם נוחעם הוא אדם שאפשר לסמוך עליו? על פי הפרק, לא חסרות לו פשלות משלו שהוא צריך לתקן. מסתבר שבשל טעות כלשהי במילוי טפסים הוא נקלע למצוקה כלכלית, והוא זקוק להלוואה מיידית של 100,000 ₪ לחודש חודשיים כדי להצליח לתפעל את סוכנות הנסיעות שלו.

 

מסתבר עוד שיש גמ"ח שנותן גם סכומים כאלה, ונוחעם היה יכול לפנות אליו בבקשה, אלמלא היה לו גם עבר בעייתי עם ויינטרוב, מנהל הגמ"ח, וברור לו שבקשתו לא תאושר. כדי לעקוף את הבעיה, הוא מבקש מאחיו שולם שיבקש הוא מוויינטרוב כסף, כי לשולם המחתן את בנו, ושכבר לקח על עצמו שש משכנתאות ושעברו עם ויינטרוב נקי, ויינטרוב  בטוח יסכים לתת. תכנית טובה אלמלא מסתבר שלנוחעם יש גם עבר בעייתי עם שולם, ושולם מחליט לנצל את ההזדמנות כדי לקבל את התיקון שלו. שולם מתנה את עזרתו בכך שנוחעם יחתום על הצהרה, בה הוא מודה שהוא יודע שהוא היה לא בסדר כלפי אמם, ושהוא הזניח אותה במשך 15 השנים בהן היה בחו"ל ולא בא לבקר למרות בקשותיה הרבות.

 

ברור שאין במעשה הזה כדי לפצות על שנים של הזנחה, אך שולם רוצה בתיקון הסמלי הזה, ולו רק כדי להשיג מנוחעם את ההודאה בכך שהוא אכן נהג לא כשורה. אלא שנוחעם שלאורך כל הדרך מנסה להשיג את רצונו בדרכים עקלקלות, מתקשה לחתום. בתחילה הוא מסרב, ואומר שהוא כבר יסתדר לבד, ורק כשחולפים כמה ימים, והוא מגלה, שזמנו דחוק, ואין לו מקורות אחרים להלוואה, הוא חוזר לשולם, וחותם על ההצהרה. אפשר כמובן לומר שאין כל ערך לחתימה שהושגה בלחץ ובאולטימטומים, ונוחעם יכול לחתום רק לשם קבלת ההלוואה ולא באמת להתכוון, אולם דווקא העובדה שנוחעם סירב בתחילה לחתום, מעידה על כך שהוא כן מייחס משמעות לחתימה שלו, ולכן יש בה כדי לגרום לו לחשבון נפש קטן עם עצמו. אולי זו גם הסיבה ששולם מעביר אליו את הנוסח החתום, כאילו כדי לומר לו אני לא צריך את החתימה שלך כדי לדעת מי אתה, מספיק לי לדעת שאתה יודע שאתה צריך להתמודד עם עצמך.

נוחעם ושולם. באדיבות yes

אך שולם עצמו אינו נמצא בפרק רק כדי לתקן פשלות של אחרים, יש לו פשלות משלו להתמודד אתן. כיוון שהוא מרגיש מדוכא ומיותם בשל מות אמו, סיפורה של עליזה, מזכירתו לשעבר, על העידוד שהיא שאבה ממערכוני הגשש החיוור בזמן שהייתה מדוכאת, עושה עליו רושם חזק עד כדי כך שהוא רוכש קלטת שלהם ומאזין להם בכל הזדמנות. כשבאחת מהן ממש כמו בתפיסת העולם מהלכת האימים של נוחעם, הוא מאזין להקלטה בתלמוד התורה, ושוכח לבטל את מוד הרמקול שדרכו הוא מעביר הודעות לתלמידים. והמערכונים האסורים מושמעים בחלל בית הספר דקות לא מבוטלות, לפני שהוא מבין את הפדיחה.

 

אך האמת היא שהפשלה הזו היא די קטנה, ולא ממש מזיקה ואפשר באמת לפטור אותה במילותיו של שולם "נו, שויין". הפשלה האמיתית מעברו שהוא מנסה לתקן בפרק היא: פיטוריה של עליזה. פשלה שהשלכותיה מרחיקות לכת בהתחשב במזכיר שמחליף אותה, שהיום יום שלו בנוי מפשלות מתמשכות (השקיית עציצים בסודה, הירדמות בעבודה וכו').

 

גם בזמן בו שולם פיטר אותה ביזמתה של מנוחה, ארוסתו דאז, הוא לא היה שלם עם פיטוריה, ועכשיו כשמנוחה כבר אינה חלק מעולמו, והסיבה לפיטוריה של עליזה כבר אינה קיימת, זה נראה צעד מתבקש. לכן, כשעליזה באה לבקש ממנו מכתב המלצה. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לנסות לשכנע אותה לחזור לעבוד בתלמוד התורה, בתחילה היא מסכימה, גם אחרי שנודעת לה הסיבה האמיתית לפיטוריה, והצופים מגלים שעד אז היא חשבה שהיא מפוטרת בגלל קיצוצים, אולם לבסוף לאחר התייעצות עם בעלה היא חוזרת בה מהסכמתה.

 

"אני לא יודעת אם בן אדם יכול לדעת אם מה שהוא החליט בחיים זה נכון, אבל למדתי משהו, אם כבר החלטת משהו, תלך עם זה עד הסוף. הכי גרוע זה לעשות משהו אחד ולהמשיך לרצות משהו אחר" זה ההסבר שהיא מספקת לו על סירובה לחזור.

 

שולם טוען שהוא לא ממש מבין את מה שהיא אומרת, והאמת היא שכשחושבים על דבריה בהקשר שלהם קשה באמת להבין למה היא מתכוונת, או ליתר דיוק קשה להבין למי היא מתכוונת, אליו או לעצמה. האם היא אומרת לו שמכיוון שהוא החליט לפטר אותה בעבר הוא צריך לדבוק בבחירה שלו ולא לנסות לשנות את העבר, או שהיא בעצם מתכוונת לעצמה, שמכיוון שהיא החליטה לחפש עבודה חדשה היא צריכה להמשיך בכיוון הזה. שני כיווני מחשבה שאין בהם הרבה היגיון מבחינתי.

 

מה שלי הכי נראה הוא דווקא ההסבר הקשור לרגשותיה של עליזה, שבאמת אין סיכוי ששולם היה יכול להבין, שכן אם יש משהו שהוא היה עקבי בו מאד לאורך שתי עונות הסדרה, זהו חוסר הרצון שלו להכיר בהם. נראה לי שמכיוון שפעם היא הייתה מאוהבת בשולם, ויש לה חולשה אליו, אפילו שהיא התחתנה עם אחר והיא מאושרת עמו, היא חושבת שהיא צריכה לדבוק בפירוד ממנו. אני לא פוסלת מכלל אפשרות שהמחשבה הזו שהיא צריכה להתרכז בדרכה החדשה עם בעלה, התחדדה אצלה כשהיא הבינה את סיבת פיטוריה והבינה שאם שולם היה מוכן לוותר עליה בשביל מראית עין ואשה שהוא כבר לא אוהב, ושהוא מנסה להחזיר אותה רק בגלל שזה ממילא על הדרך (היא באה אליו בבקשה להמלצה, הוא לא הלך לחפש אותה ולומר לה שהיא חסרה), היא כבר לעולם לא תזכה ממנו להערכה שהיא כל כך ייחלה לה בעבר.

צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes

למרות שהמשפט הזה של עליזה עדיין נותר ניתן לפרשנות במקרה שלה, אפשר לומר שבאופן כללי הוא מתכתב עם תפיסת העולם של נוחעם כפי שזו באה לידי ביטוי בדבריה של ליבי לקאופמן.

 

נוחעם מאמין שאסור לאדם לתת לעצמו להיתפס לדברים שעלולים לגרום לו לאבד את מה שחשוב מבחינת היהדות, ושכדי לא להגיע למקום שאין ממנו חזרה צריך להימנע מאותם דברים לחלוטין. עליזה חושבת שצריך ללכת עם החלטות מסוימות עד הסוף כדי שלא להגיע למצב שבו עושים דבר אחד אבל רוצים דבר אחר. השאלה העקרונית היא האם באמת גמילה והימנעות הן הדרך להפסיק לרצות? קיווע שכנראה סובר שכן, מחליט בסופו של הפרק שהמחויבות שלו לנישואיו הקרובים מחייבים אותו גם לגרוס את ציור הבית שהוא צייר, למרות שהוא אמר לליבי במהלך הפרק שהציור דווקא שימח אותו. אם לשפוט מהעובדה שהתמונה המסיימת של הפרק היא של נוחעם המנצח לעצמו בדמיונו על הסימפוניה החמישית של מאהלר, הרי שאפשר לומר ששום פעולת מנע לא יכולה למנוע מהלב להמשיך לרצות את מה שנמנע ממנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.