פינוקיו – עונה 1, פרק 1 2


חדשות אינן חדשות אם איש אינו צופה בהן

כשרואים את הפרק הראשון של הסדרה פינוקיו, קשה שלא לחשוב על הסדרה "קולו של הלב" (I hear your voice) במיוחד בשל העובדה שהשחקן המגלם את דאל-פו, הדמות הראשית בסדרה, הוא לי ג'ונג-סוק (Lee Jong-Suk) המוכר לקהל הישראלי בעיקר כסו-הא, הדמות הראשית מ"קולו של הלב". כשיודעים שהתסריטאית פארק הי-ריון והבמאי ג'ו סו-וון שאחראים לסדרה הזו הם גם אלה שהיו חתומים על "קולו של הלב", זה אפילו מפתה יותר למצוא הקשרים נוספים בין הסדרות, כמו למשל הגילוי שכמה משחקני המשנה כאן שיחקו גם ב"קולו של הלב", או העובדה שבשתי הסדרות אחת מהדמויות הראשיות מאופיינת על ידי תכונה על טבעית.

אולם להבדיל מ"קולו של הלב", בה הגיבור שיכול היה לקרוא מחשבות חי בעולם המציאות שלנו, שבו איש אינו באמת יכול לקרוא מחשבות, והיכולת שלו נחשבה יוצאת דופן ובלתי מתקבלת על הדעת, הרי שהמציאות של הסדרה "פינוקיו", אינה המציאות שלנו. במציאות של הסדרה לא רק אין-הא, הגיבורה הראשית, מאופיינת כלוקה בתסמונת פינוקיו – תופעה הגורמת לכך שזה הלוקה בה אינו יכול לשקר, כיוון שכל שקר שלו גורם לו לפרץ שיהוקים, וחושף אותו – אלא שעל פי הנתונים המובאים בתחילת הסדרה כעובדה, אחד מכל 43 איש לוקה באותה תסמונת. אין-הא מיוחדת רק בכך שבניגוד להם, התסמונת לא הופכת אותה לביישנית הפוחדת להשמיע את דעותיה, אלא לדעתנית יותר, שלא מפחדת לומר את האמת גם אם היא תפגע באחרים.

האמת היא שהנתונים לגבי התסמונת נמסרו בצורה כל כך משכנעת בפרק שהרגשתי צורך לגגל ולבדוק האם מישהו שמע על התופעה הזו באיזשהו מקום בעולם, וכשגיליתי שהמדובר בהמצאה של יוצרי הסדרה לצורכי הסדרה בלבד, ובמציאות שלנו התופעה הזו אינה קיימת כלל, לא יכולתי שלא להרגיש קצת מרומה, ולתהות, האם כבר אי אפשר לערוך דיון בנושאי אמת ושקר שמטרתו אני משערת תהיה להאדיר את האמת, מבלי לברוא עולם שהוא כולו שקרי. אולם במחשבה שנייה השלמתי עם הרעיון, כיוון שאני עדיין לא יודעת מהם בדיוק המסרים שאותם הסדרה מנסה להעביר והכלי הזה של יצירת עולם, שהוא במוצהר שונה מעולמנו, טומן בחובו אפשרויות רבות.

כרגיל בכמעט כל סדרה קוריאנית שמתחילה בעוול הדורש תיקון או נקמה, גם סיפורנו מתחיל בדאל-פו שנעשה עוול למשפחתו בילדותו, והוא מבקש להוציא את הצדק לאור בבגרותו.

 photo pinocchio01-00013.jpg

דאל-פו – גם הספר שלו עשה לו עוול

 

אולם מה שאהבתי בגרסה הנוכחית היה הדיון סביב עשיית העוול כלפי מפקד מכבי האש הו-סאנג, אביו של דאל-פו. שכן, שלא כמו ברוב המקרים שבהם העוול להורים נעשה על ידי הפללה או רצח במזיד של בעלי אינטרס, במקרה הנוכחי, העוול העיקרי משויך לאנשי התקשורת (העוינת) שממהרים להציג את האב כאשם במותם של תשעה מאנשי צוותו מבלי להתאמץ ולחקור את העובדות. הטענה העיקרית של אנשי החדשות בפרק שרוצים למהר ולפרסם את הסיפור, למרות שעדיין אין להם את כל העובדות, ולמרות שילדים קטנים מעורבים בסיפור ויכולים להיפגע, זה שלא חשוב לדייק בעובדות חשוב האימפקט, וחדשות שלא יוצרות אימפקט גם אם הן הכי נכונות בעולם,  אינן חדשות כי אף אחד לא צופה בהן.

רגעי הטיעונים בעד ונגד השידור בשתי התחנות היו בעיניי משיאי הפרק, וגרמו לי גם להרהר מעט בתופעת השיימינג שצפה לאחרונה שוב ושוב. אם בשנת אלפיים, השנה שבה מתרחש העוול בסדרה, היו אלה כלי התקשורת שנשאו באחריות העיקרית של הפצת הבשורות שאינן נכונות, הרי שבימינו כל אחד ברשת החברתית שלו יכול להיחשב כתחנת שידור קטנה, ואין ספק שגם בכלי הזה אותה חוקיות עובדת, ופרובוקציות מופצות מהר יותר ממילותיהם של אנשים הזהירים בלשונם.

הו-סאנג, מפקד מכבי האש המקומי, מואשם בכך שהוא הביא למותם של תשעה מאנשי הצוות שלו בזמן שפקד עליהם להיכנס לבניין בוער ולחפש נעדרים, שמסתבר שלא היו שם. השקר שמועבר על ידי התקשורת הינו כפול. ראשית כול הוא מואשם שידע שאין בבניין אנשים ולמרות זאת סיכן את פקודיו ללא צורך וגרם למותם בעוד שהאמת היא שהוא לא ידע שאין שם אנשים כי בעל המקום אמר לו במפורש ששניים מפועליו עדיין נמצאים בפנים. שנית, הוא מואשם בכך שברח מזירת האירוע לאחר שהפקיר את הצוות שלו לגורלו, והאשמה זו מתבססת על עדות ראייה אחת ויחידה, של אדם הלוקה בתסמונת פינוקיו, שאינה מאפשרת לו לשקר אומנם, אך לא מונעת ממנו לטעות. אין ספק שאם באמת האב היה שורד את הפיצוץ בשריפה, העובדה שלא היה חוזר לבני משפחתו ומפקיר אותם לגורלם הייתה בעייתית, וייתכן שבחקירה אמיתית היו יכולים להתגלות גם כשלים אחרים בניהול המבצע, שהוא כמפקד הכבאים היה נמצא אחראי להם, אך מכיוון שלא נעשתה שום חקירת עומק,  העובדה שייתכן ויש כאן אחריות עקיפה שלו, לא פוטרת מאחריות את אנשי התקשורת המאשימים את האב במות הכבאים מבלי לבדוק את העובדות, ומוסיפים חטא על פשע ביחסם המאשים והבוטה כלפי בני משפחתו, בחוסר החמלה שהם מפגינים כלפי כאבם ובהעדר הכבוד לצנעת הפרט שלהם. אני לא בטוחה שבקוריאה בכלל מותר לפרסם ילדים בשידור חדשות כפי שהראו שנעשה בפרק, אבל מצד שני אנחנו כבר יודעים שהמציאות בפרק מדומה, אז גם אם יש בכך הגזמה זה לא מונע מהדילמה הבסיסית להיות מעניינת. בנוסף לכך, מצאתי את עובדת היותו של אביו של דאל-פו, קורבן האשמות השווא, כבאי במקצועו, מעניינת כשלעצמה (אם כי אינני יודעת אם זה נעשה במכוון מצד היוצרים), כי היא הופכת את המשפט "אין עשן בלי אש" לרב משמעות.

ואם כבר מדברים על האש, חייבת לציין שהצחיקה אותי גם הבחירה בשחקן ג'ונג אי-גי (Jung In-Gi) לגלם את האב הכבאי, שכן כבר ראינו אותו ככבאי המוכן להקריב את חייו ב"גן סודי", ו"במלך הדרמה" הוא היה במאי שהתייסר בגלל שאיבד בעבר איש צוות שלו, וכמעט איבד איש צוות נוסף בשריפה שפרצה בסט הצילומים. אין ספק שאש הולכת עמו.

 photo pinocchio01-00124.jpg

ג'ונג אי-גי – אש הולכת עמו…

 

עניין נוסף שמצאתי מעניין זו העובדה שהאימא של דאל-פו בחרה להתאבד דווקא בקפיצה למים, היסוד המרוחק ביותר מהאש, בסצנה שהזכירה לי קצת את הסדרה "יופי של ירושה" עת גיבורת הסדרה היססה אם להתאבד עם אחיה האוטיסט, אז זה כמובן הסתיים טוב יותר.

אם בחלק הראשון של מאורעות שנת אלפיים בפרק, הראו את האכזריות שבאי בירור האמת, הרי שהחלק השני שבו דאל-פו צץ כבנו האובד של סבא של אין-הא, עסק באופן שבו השקר הוא דווקא רחום, במיוחד כשהאמת ידועה. ואין ספק שהגילויים בסוף הפרק השאירו אותי סקרנית לגבי ההמשך.

רק תהייה אחרונה לסיום, נראה לכם שבשנת 2005 היו בכיתות בבתי הספר בדרום קוריאה מסכי טלוויזיה שטוחים, שבהם התלמידים היו יכולים לצפות בתכניות שונות, או שגם זה חלק מהמציאות המדומה של הסדרה?

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 מחשבות על “פינוקיו – עונה 1, פרק 1

  • יבגני לוין

    תודה רבה אורלי על הבהרת המציאות המדומה, הם הצליחו לשכנע אותי שיש תסמונת כזאת, אם כי חשדתי, איך זה שתופעה כזאת לא ידועה לאף מערכת משפט שהיה אפשר להתייחס לעדי פינוקיו כעדים אמינים ביותר.

     

    בנוסף הביאו גם לתפקיד אורח את הרוצח מקולו של הלב כשאין הא מדמיינת את עצמה כעורכת דין והוא יושב כנאשם והיא מסבירה שלפי הראיות הוא צריך להיות מזוכה מחמת הספק אבל היא יודעת משיחות איתו שהוא אשם ולא מתחרט וכך במקום להגן עליו היא מפלילה אותו והוא מתנפל עליה ממש כמו שאותו שחקן התנפל על הראשית כשהייתה ילדה כשבאה להעיד שראתה שזאת לא הייתה תאונה אלא רצח. ממש פלאשבק לאותה הסצינה!!!

    • אורלי שלמה

      שמחה לשמוע שלא הייתי היחידה שהתסמונת נשמעה לה מאוד אמינה…

      בקשר לרוצח מ"קולו של הלב", אני חייבת לציין שלמרות שברגע הראשון זה נורא שעשע אותי, הרגשתי שיש בזה משהו שקצת מוציא אותי מהאשלייה של העולם החלופי שבסדרה שבאמת עשוי באופן מאוד משכנע, כי התחלתי לנסות לחשב באיזה שנה הם נמצאים והיכן היה אמור להיות הרוצח באותה שנה. כלומר התחלתי לשאול את עצמי האם אין-הא מדמיינת רוצח שהיא ראתה בסדרת טלוויזיה (בלתי אפשרי מבחינת הזמנים, כי השנה בה היא דימיינה את זה, הייתה לפני השנה בה הסדרה קולו של הלב שודרה), או שהיא מדמיינת לה איזשהו רוצח אמיתי, שהיא ראתה באיזו מהדורת חדשות (האם נהוג בכלל בקוריאה לשדר מתוך בתי משפט), או שסתם היא מדמיינת דמות בידיונית כלשהי שבמקרה נראית בול כמו הרוצח מ"קולו של הלב", וכל השאלות האלה שחלפו בראשי באותו הרגע, קצת הוציאו אותי מהצפייה.