הסדרה "דוקטור פוסטר" סיימה את עונתה הראשונה. האם מדובר בעניין קטן או גדול? יצאנו לבדוק. ספוילרים לסדרה כמובן

"העולם אינו מקום הוגן", "העולם מלא עוולות", "אי אפשר לתקן את העולם", למי מאתנו לא יצא לשמוע לפחות אחת מהאמירות הללו? האווירה שיוצרת את האמירות הללו היא זו שגם יוצרת את האמירות המקבילות בנוסח: "תתמודדו" או "תתגברו על זה", וכמובן הטובה מכולן: "אל תעשו מזה עניין גדול".

לפעמים כל מה שהאדם הפגוע רוצה או צריך הוא שיבינו עד כמה פגעו בו ועד כמה זה לא הגיע לו. הוא היה יכול להתמודד עם הכול, לו רק העולם היה מוכן להבין את המצוקה שלו, אבל העולם לא תמיד מבין.

העולם שאינו מבין הוא העולם שבו דוקטור ג'מה פוסטר מתנהלת. עולם שבו בגידות של הבעל הן דבר נסלח שניתן להבנה, ולא צריך לעשות מזה עניין גדול. האמת הזו כל כך מושרשת בסביבתה של ג'מה עד שלכל אורך הסדרה תמיד התגובות שלה לכל גילוי מוצגות ככאלו שסביבתה תופסת אותן כחסרות פרופורציה. ג'מה היא כביכול הלא נורמלית בעולם של אנשים נורמליים, שלא עושים סיפור מכל שטות, בעוד שהיא זו שמגזימה בתגובותיה וחוצה את הקווים שוב ושוב.

הסדרה, כיאה לסדרה המציבה בפני הצופים את הבחירה בין "בגידות בחיי נישואין הן דרכו של עולם" לבין "בגידה בחיי נישואין היא סוף העולם", ואת העיסוק בשאלה האם מה שרואות עיניהם הוא עניין גדול או קטן, מתניעה את כל סיפור גילוי הבגידה של דוקטור פוסטר דרך הגילוי הכי  טריביאלי שיכול להיות: דוקטור פוסטר מגלה שערה בלונדינית בצעיף שבעלה משאיל לה.

ג'מה, בעלת השיער הכהה, יודעת כי לאנשים רבים שיער בלונדיני (כולל כמה מחברותיה ומזכירתו של בעלה), וכי השערה הבלונדינית הזו הייתה יכולה להיתפס בצעיף של בעלה בהמון מקומות ומצבים, ושהיא לא חייבת להניח שהמדובר דווקא במישהי שאיתה בעלה מנהל רומן, אך מרגע שהספק חודר ללבה, היא אינה יכולה להפסיק לחשוב על כך. כך, למרות כל העצות ה"טובות" שניתנות לה בשבח ההתעלמות מהשערה, היא מתחילה ללכת בעקבותיה ומתחקה על עקבות בעלה. מבחינתה של דוקטור פוסטר אין עניינים קטנים.

עד סוף הפרק הראשון דוקטור פוסטר מגלה שבעלה אכן בוגד בה, כשסוף הפרק הראשון מעמיד את הצופים בפני אותה השאלה המלווה את הסדרה לכל אורכה, האם האישה הנבגדת הזו, שאת סיפורה הסדרה מספרת, היא אכן אישה המגזימה בתגובותיה? האם אכן לפנינו אישה שאוטוטו תרד מהפסים, או שזה בעצם שאר העולם שקצת ירד מהפסים עוד קודם, והתגובות של דוקטור פוסטר מובנות ונורמליות לחלוטין בהתחשב בדברים שאיתם היא צריכה להתמודד?

את הדואליות שבדמותה הסדרה מתארת כבר מהפרק הראשון, בו אנו נחשפים לאובססיביות שלה בנוגע לחקר האמת ולחציית הגבולות שלה כשהמדובר במה שהיא מפרשת כחוסר צדק, אולם יחד עם זאת גם לאופן המאופק והמחושב שהיא נוהגת בו לא פעם. דוגמה לחציית הגבולות אפשר לראות באופן שבו ג'מה מנצלת את קרלי, אחת המטופלות שלה המבקשת ממנה מרשם לכדורי שינה שהיא מסרבת לרשום לה בתחילה ואז מסכימה בתנאי שקרלי תסייע לה במעקב אחרי בעלה. מעשה שקשה לפרש אותו אחרת מאשר מתן רשות לשיקול הדעת האישי המעורער שלה להשפיע גם על שיקול דעתה הרפואי. אולם אחרי שקרלי כבר ביצעה את שליחותה, שיקול הדעת הרפואי של ג'מה חוזר לשליטה, ובמקום לספק תרופות מרשם לקרלי בניגוד לצורך, היא מצליחה להבין מקרלי שהסיבה האמיתית למחסור בשנתה היא החבר המתעלל שאתו היא חיה והמסרב לעזוב את דירתה, והיא מחליטה לפתור את הבעיה הזו בדרכים לא קונבנציונליות הכוללות איומים על החבר ואף כיבוי סיגריה על ידו כשזה מנסה לפגוע בה פיזית בתגובה לאיום. אולם גם ברגעים שבהם היה נראה שהשיפוט שלה לקוי כמו רגע כיבוי הסיגריה, היה נראה שיש במעשיה משהו מאוד מחושב, כאילו אפילו ההחלטה התמימה שלה שתי דקות קודם לכן להסכים לסיגריה המוצעת אחרי שלא עישנה שנים, היה בה סוג של תכנון למה שתעשה במקרה שהתגובה לאיום שלה תצא מכלל שליטה. את האיפוק שלה היה אפשר לראות בעיקר ביחסה לבעלה ובהימנעותה מעימות גלוי אתו כמעט עד לפרק האחרון.

וכך כבר מהפרק הראשון ולאורך כל הפרקים אנו עוקבים אחרי דוקטור פוסטר כשהיא עצמה נראית כמהלכת על חוט השערה בין איפוק ושליטה עצמית ובין התמוטטות כללית.

אני מודה שאותי האיפוק שלה לאורך כל הסדרה, הרבה יותר הרשים מאשר אובדן השליטה שלה כביכול, גם מכיוון שרוב הזמן היא נראתה מאוד מחושבת. אך גם בגלל שהכאב שלה לא מנע ממנה לראות את כאבם של האחרים רוב הזמן, וגם בקטעים שבהם היא הייתה בשפל, היא לא הייתה מסוגלת להפנות את ראשה מבקשה אמיתית לעזרה שהפנה אליה אדם אחר (בדרך כלל מטופל כלשהו שהעדיף אותה).

עם זאת, ייתכן שהדבר נובע מכך שאני הצלחתי רוב הזמן לחוות יחד אתה את תחושת סוף העולם המתלווה לגילוי הבגידה. תחושה שהלכה וגדלה עם כל גילוי נוסף, החל בגילוי שבעלה בוגד בה, ושחברתה העובדת אתה במרפאה יודעת מזה, ובמקום לספר לה את האמת, בחרה להזהיר את הבעל מפני היתפסות, והמשך בגילויים שהבגידה הזו נמשכת כבר שנתיים, שאמו ידעה, שמזכירתו ידעה, שהחברה שלו בהריון, ושבנוסף לבגידה הזוגית בתא המשפחתי הוא גם בגד בה כלכלית עת משכן את ביתם ואת כל רכושה לצורך העסק הכושל שלו, ואפילו זייף את חתימתה לצורך העניין. ויחד עם זאת כל גילוי שכזה מביא אתו מצד סביבתה אמירות שמציגות את ההלם שלה בכל שלב של גילוי כאילו הוא מוגזם לחלוטין: "שערה היא רק שערה", "כל הגברים בוגדים", "זה לא מפליא אותנו שהוא בוגד בך עכשיו – הוא היה כזה פרפר לפנייך עד שהתפלאנו שזה לא קרה הרבה קודם", "גם אבא שלו בגד זה תורשתי",  "אי אפשר לדרוש מגבר כזו נאמנות", "הוא חייב לדעת על ההיריון של בת זוגו", "איך את יכולה לעקוב אחרי בעלך?"

כמעט בכל גילוי שלה שהיא השיגה במאמצים יוצאי דופן, כמות הביקורת שלה היא זכתה על האופן שבו היא השיגה את הגילוי עלתה על ההזדהות שהיא זכתה בה בשל הכאב הכרוך בגילוי.  כשלי היה נראה שהכאב הגדול ביותר שלה הגיע דווקא בכל פעם בה היא ניסתה לתת לבעלה את ההזדמנות להתוודות על חטאיו, והוא המשיך להכחיש במצח נחושה. ולשיר לה ולנישואיו שירי הלל במפגשים חברתיים.

צפייה בעונה הראשונה של הסדרה גרמה לי לעתים להיזכר בסרט אורות הגז, שבו אישה נישאת לבעל המנסה לערער אותה בכך שהוא מבודד אותה מהעולם ומפרש עבורה את מה שהיא רואה ושומעת מתוך הבית באופן שמכחיש את המציאות, דבר הגורם לה לפקפק בשפיותה ולאבד את בטחונה. סביר להניח שאלמלא גיבורת אותו הסרט הייתה זוכה לתמיכה חיצונית של שוטר בעל עניין, אותו הבעל גם היה מצליח במזימתו לדחוף את אשתו למחוזות השיגעון.

סיימון, בעלה של ג'מה, לא שם לו למטרה לדחוף את אשתו למחוזות חוסר השפיות כמובן, אך ההכחשה שלו את המציאות, מסיבותיו שלו, הייתה לה בעיניי אותו האפקט. במיוחד, כשבכל שלב בו היא גילתה את עומק הבגידה, התחזקה בה מן הסתם תחושת ערעור המציאות. שכן, היה ברור לה עוד יותר עד כמה הסובבים אותה תופסים את העולם אחרת ממנה, ושותפים להסתרה.

הדואליות של דמותה שנעה בין איפוק מחושב להגזמות פראיות (ניסיון ההתאבדות שלה, כמו גם ההתעקשות שלה להמשיך בוויכוח עם ג'ייק ריינולדס על כך שהאובדן שלה קשה משלו כיוון שהוא רק איבד את אהובו למוות, אבל מה שהיה להם כבני זוג בעבר היה אמיתי, בעוד שהיא עם גילוי הבגידה איבדה גם את העבר) הגיעה לשיאה בפרק האחרון עת היא החליטה סוף סוף לשים את כל הקלפים על השולחן, ולעמת את כל המסתירים עם השלכות ההסתרה שלהם.

אך איכשהו, גם כשהכול היה גלוי על השולחן בפרק האחרון, שוב היא זכתה לאותן תגובות מבקרות ולא אוהדות. בת הזוג של סימון, טוענת נגדה שהיא אכזרית בשל האופן שהיא גילתה את ענייניה הפרטיים להוריה, ושהאכזריות אופיינית לנשים מבוגרות שלא יודעות שעבר זמנן. אחת מחברות המשפחה ממש שמחה לאידה, על כך שהיא תמיד גרמה לאחרים להרגיש נחותים סביבה, ומגיע לה כל מה שהיא מקבלת, כיוון שבגידות לא אמורות להרוס את חיי הנישואים, כשהן נעשות בהסכמה להעלמת עין, כמו שאין הבגידות הורסות את נישואיה של אותה חברת משפחה. הגדיל מכולם לעשות דווקא ילדם המשותף שלה ושל סיימון, שכאשר הבין שלאביו יש אהובה אחרת, אמר לאמו שזו אשמתה שאבא לא אוהב אותה יותר, שכן היא אף פעם לא הייתה שם בשבילם כמשפחה, שהיא תמיד הייתה עסוקה בעבודתה ושאם הוא היה צריך לבחור בין הוריו הוא היה מעדיף את אביו שאתו הוא עושה דברים כיפיים.

מיד אחרי אותה סצנה בה ג'מה שומעת את דבריו של בנה, אנו רואים אותה פוגשת שוב בבעלה כשבידה היא אוחזת קווצת שיער שצבעה כצבע שיער הבן, אלא שהפעם הבעל הוא זה שאמור להתחקות אחרי המשמעות של השערות בידיה. והיא לא מתקנת אותו כשהוא מחבר אחת ועוד אחת ומגיע למסקנה מרחיקת הלכת, שהיא פגעה בבנם שלא נראה באופק, והוא לא מבין איך היא הייתה יכולה לעשות דבר כזה רק בגלל שהוא החליט לעזוב אותה לטובת חברתו הבלונדינית הצעירה וההרה, הרי היא השתגעה לגמרי.

אני מודה שלרגע לא האמנתי שהיא באמת פגעה בבנה, ואיני יודעת אם יוצרי הסדרה רצו שנאמין בזאת לרגע או שהם בנו על כך שדווקא נדע שדוקטור פוסטר שאנחנו מכירים לעולם לא תפגע בחפים מפשע ובטח ובטח שלא בבנה היחיד, אבל מה שחשוב בסצנה הזו בעיניי, זו דווקא העובדה שסיימון היה מסוגל להאמין בכך.

סיימון היה מסוגל להאמין בקלות רבה יותר שאשתו ירדה מהפסים לגמרי, מאשר שאשתו נפגעה כתוצאה ממעשיו. אותו סיימון שמאמין שאשתו ירדה מהפסים לגמרי וחושב שקווצות השיער בידה מעידות על כך שהוא איבד את בנו, הוא סיימון שמרגיש סוף סוף את מה שג'מה רצתה שהוא ירגיש, שחרב עליו עולמו, ממש כמו שהיא הרגישה מאז אותו הרגע בו היא הבחינה בשערה הבלונדינית על צעיפו. אבל בעוד שהתחושה שלה התמשכה שבועות, שלו נמשכת רק כמה דקות, עד שהבן האובד מופיע בדלת, וסיימון מגלה שקווצת השיער היא בעצם של אשתו.

בעיניי, העובדה שהיוצרים גרמו לסיימון להיות זה שמפרש את מעשיה של ג'מה לא נכון בסצנה הזו, יש בה התייצבות לצדה של ג'מה ולצד המחשבה שהבגידה היא כן עניין גדול, שכן סיימון מייחס לג'מה חוסר פרופורציות גדול הרבה יותר משהיא הוכיחה בפועל, משמע זהו שיקול דעתו הבעייתי יותר ולא שיקול דעתה. אבל יחד עם זאת, אפילו אחרי שהוא מגלה את האמת, הכעס שלו על ג'מה על אותן חמש הדקות שבהן היא נתנה לו לחיות את חייו בספק, גדול עד כדי כך שהוא מטיח אותה בקיר הזכוכית ופוצע אותה, הוא לא באמת מצליח להבין עד כמה מעשיו היו פוגעים, הוא כועס הרבה יותר על האופן שבו הוא נפגע. וכך גם אם היוצרים גורמים לנו לראות עד כמה פוצעת היא התנהגותו של סיימון, הם גם מיד חוזרים ומיישרים קו עם הנרטיב, שבו ברור שסיימון לא ייענש על בגידתו ועל האלימות שלו כי הוא רק הגיב לקיצוניות של ג'מה, וג'מה היא זו שבעצם הייתה הראשונה להגזים בתגובתה.

ג'מה אומנם מסיימת את חמשת פרקי העונה הראשונה כמנצחת, שכן היא החזירה לעצמה את כספה, את מעמדה כרופאה שהתערער במהלך הפרקים, ואת אהבתו של בנה, אך גם סיימון שכעת הוא כבר הגרוש שלה, לא מסיים את הסדרה כמפסיד, והוא נראה כשהוא בדרכו אל חייו החדשים עם בת זוגו החדשה, מבלי שנראה שמקננת בו איזושהי תחושת אשמה, או צער רב מדי על החיים שהשאיר מאחור.

ובזאת, הסדרה שהצליחה לשמור על איזון כמעט לכל אורכה בין האופן שבו ג'מה חווה את הבגידה בה כסוף העולם, ובין האופן שבו העולם חווה את היותה נבגדת כ"עולם כמנהגו נוהג", סיימה עונה ראשונה מצוינת, ולא נותר לי אלא לתהות האם היא תצליח לשחזר את ההישג גם בעונתה הבאה.​