על האוס, גאווה ודעה קדומה


מה הקשר בין סיפור אהבה מהמאה התשע עשרה וסדרה עכשווית על רופא שפותר תעלומות רפואיות? הצורה בה הן עוסקות בחקר האופי האנושי

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "המסך המפוצל" ב-23/11/2006 

הכתבה מכילה ספוילרים לשתי העונות הראשונות של "האוס"

"אמת היא שהכול מודים בה, שכולם משקרים" – טוב, לא בדיוק…

החלק הראשון של משפט זה הוא תחילתו של המשפט הפותח את הספר "גאווה ודעה קדומה" בתרגומו של אהרון אמיר. המשפט המקורי ממשיך דווקא בעניין הצורך של רווק בעל הכנסה נאה בלקיחת אישה, ואילו הסיומת שכולם משקרים שייכת כידוע לכולנו לסדרה אחרת. ולמה צירפתי בין השניים? כי לאחרונה עלה על דעתי שחוץ מאהבתי לשתי היצירות הללו ייתכן שקיימים ביניהן קווי דמיון אחרים, כאלה שגרמו לי לאהוב את שתיהן מלכתחילה.

אז מה בין סיפור אהבה מהמאה התשע עשרה וסדרה עכשווית על רופא שפותר תעלומות רפואיות, שהיוצר שלה עצמו מודה שכתיבה רומנטית היא לא בדיוק הצד החזק שלו? יפה ששאלתם…

"לא ידעתי קודם" הוסיף בינגלי מיד "שאת חוקרת אופי, ודאי זה לימוד משעשע".
"כן, אבל אנשים בעלי אופי מורכב הם המשעשעים ביותר, בכך לפחות יש להם יתרון".

(גאווה ודעה קדומה, שיחה בין אליזבת לבינגלי)

האופי האנושי. מה משותף לבני האדם ומה שונה? איך הם מתנהגים ולמה הם עושים זאת? הרבה פסיכולוגים, עורכי סקרים ויצירות אומנות מתעסקים בשאלות האלה, אבל כל אחד עושה זאת בדרכו שלו. מה שהופך בעיניי את "גאווה ודעה קדומה" ליותר מעוד סיפור אהבה ואת "האוס" ליותר מעוד סדרת תבנית של פתרון תעלומות רפואיות (כששתי היצירות בעצם מקיימות את הפעילות התבניתית באופן מוצלח להפליא, כשסיפור האהבה באחת הוא מקסים, והתעלומה הרפואית בשנייה אכן עובדת כתעלומה) היא הדרך המשעשעת והקצת דומה בעיניי שבה שתיהן עוסקות בחקר האופי האנושי.

"כל מה שאנו עושים מוכתב על ידי מניע"
(האוס, עונה 2, פרק 1)

אחד הדברים הבולטים ביותר בשתי היצירות הוא שיש דיון במניעים ובכוונות של הדמויות בתוך הטקסט כחלק בלתי נפרד ממנו. יש כל הזמן עיסוק של הדמויות בשאלות למה הדמויות האחרות מתכוונות כשהן עושות מה שהן עושות, והאם יש להן מניעים נוספים בהם אין הן מודות. את הדוגמאות הגדולות לעיסוק בתהיות הללו כדוגמת השאלות מדוע האוס מתעניין בחולים מסוימים ובאחרים לא, מדוע קשה לקמרון עם מתן בשורות רעות, מדוע דארסי שב להלך בשביל שבו אליזבט הולכת, אחרי שהיא רמזה לו לא פעם ולא פעמיים שזה השביל החביב עליה אתם בוודאי מכירים, אז אני אביא כאן מעט דוגמאות שמראות איך ביצירות האלה, לא צריך שיקרו דברים מיוחדים או יוצאי-דופן דווקא, כדי שהשאלות בנוגע לכוונות של דמויות כאלה ואחרות יצוצו. זה כל הזמן שם.

"כלום לכך הוא מתכוון כשהוא בא לגור כאן?"
(מר בנט לאישתו על מר בינגלי, גאווה ודעה קדומה)

"מה כוונתו של מר דארסי" אמרה לשארלוט, "שהאזין לשיחתי עם הקולנל פורסטר?"
(אליזבט, גאווה ודעה קדומה)

"ללכת שלושה מילים, או ארבעה מילים, או לא חשוב כמה ברפש, עד מעל לקרסוליה, ולבדה, לגמרי לבדה! למה יכולה להתכוון בכך?…"
(מיס בינגלי על אליזבט שמבקרת את אחותה החולה בנדרפילד, גאווה ודעה קדומה)

"האם הצעקות שלך כוונתן להפחיד אותי? בגלל שאיני בטוחה ממה אני אמורה לפחד, מעוד צעקות? זה לא מפחיד. שתפגע בי? זה באמת מפחיד, אבל אני די בטוחה שאני אצליח לחמוק ממך…"
(קאדי להאוס, פרק הפתיחה)

וילסון: האם האיתורית שלך באמת צפצפה כרגע או שזו דרכך לשנות את נושא השיחה?
האוס: למה שניהם לא יכולים להיות נכונים?

(האוס, פרק עשירי)

2. על הדיון הפרטי שמתנהל מאחורי הגב

"ענה לשאלה. זה לא ישנה את האופן שבו אני חושב על עצמי. זה אולי ישפיע על דעתי עליך, אבל זה לא אמור לשנות את דעתך עליך. אני מתחיל להתבלבל".
(האוס מנסה לגרום לפורמן לומר מי לדעתו רופא טוב יותר הוא או המילטון, DNR)

איני יודעת אם יצא לכם להיתקל כבר בדעה הבאה, אבל אני שמעתי אותה לא אחת. בדרך כלל היא מגיעה כתוספת למשפט "it doesn’t touch you a bit”, שמה שאנשים חושבים עליכם, ואיך שהם מתארים אתכם בעצם מעיד קודם כל על עצמם (דבר שהאוס רומז לו בעצם בציטוט שהבאתי). ואם כך הוא הדבר, הרי שבכל פעם שאדם או דמות בדיונית כלשהי עוסקת בדיון שכזה, אפשר ללמוד מכך משהו גם עליה. אולם "גאווה ודעה קדומה" ו"האוס" ממש מכוונות במיוחד לכך שנלמד להכיר את אופי הדמויות ביצירה, מהדיון שלהן באחרים באופן כללי, ומאחורי גבם של האחרים בפרט.

יוצרי "האוס" הודו פעם, שעניין אותם לעשות תוכנית שבה יש אפשרות לראות את הרופאים מדברים על החולה כשהוא לא בחדר, כשזה מקנה לרופאים חופש גדול יותר להיות שיפוטי כלפי החולה ואף אפשר לראות בדיאלוג הבא (הלקוח מהפרק "TB or not TB"), שהרעיון הזה אף הובע במפורש ביצירה, כאשר ד"ר סבסטיאן החולה השבועי רצה גם הוא להשתתף בדיון בעניין מחלתו.

האוס: זו בדיוק הסיבה בגללה אסור לחולה להיות נוכח בחדר הדיונים. אם אתה לא יכול להגיד לאדם שמי הקולון שלו מסריחים, איך תגיד לו שהוא אידיוט?
ד"ר קמרון: הוא לא אידיוט.
האוס: בטח. את אומרת את זה עכשיו, כשהוא עדיין בחדר.

והנה, הם אכן יצרו סדרה שמתמקדת בדיונים שהרופאים מנהלים על החולים מאחורי גבם, אבל הדיונים הללו מעניינים לא רק בגלל שהם חלק מהתהליך לגילוי המחלה המסתורית השבועית, אלא בעיקר בגלל שהדיונים הללו – שמתעסקים לא פעם בשאלה מה מניע את החולים לשקר, להסכים לטיפול או לסרב לו, וכד' – מהווים את אחד הכלים העיקריים שדרכם היוצרים עושים לנו היכרות עם דמויות הרופאים עצמם.

כמובן שהדבר לא מתמצה רק בשיחה על המטופלים מאחורי גבם, ואנו לומדים על הדמויות הראשיות גם מהדברים שהן מדברות מאחורי גבן של הדמויות הראשיות האחרות, ומההתעסקות שלהן לא פעם בניסיון להבין מה גורם למישהו מהצוות להירתע מלטפל בחולים מסוימים או להירתם לטפל בהם (כמו במקרה ההומלסית), או מה בכלל מביא את האחרים להתנהגות מסוימת.

דבר דומה קורה גם ב"גאווה ודעה קדומה": מר קולינס, למשל, מרבה לדבר על גברת קתרין דה ברג ולייחס לה חוכמה ונדיבות, אבל יותר משהדבר מקנה לנו תמונה של מרת דה ברג, הוא מקנה לנו את תמונת דמותו של מר קולינס. כמובן שהדיבורים הרבים שלו על דמותה יוצרים בנו עניין מסוים בה עוד לפני שאנו פוגשים אותה בפועל, ולו רק כדי לראות כיצד היא מצטיירת מזווית ראיה משוחדת פחות.

הדיון של שארלוט ואליזבט על בינגלי וג'יין בתחילת יחסיהם הוא דוגמא מצוינת נוספת מתוך הספר לאופן שבו דיון שמתנהל בין שני אנשים על אנשים אחרים מלמד אותנו בעצם הרבה יותר על המתדיינים. יש בשיחה חשיבות עלילתית משל עצמה – היא מספקת עדכון לגבי מה שהתרחש בינתיים בין בינגלי לג'יין (כמה ערבים הם בילו יחדיו, ומה הם שיחקו), ושותלת את הבסיס להסבר שיסופק בעתיד בנוגע לשאלה כיצד הצליח הניסיון של דארסי להפריד בין בני הזוג. אבל מהלך הדיון מספק לנו בעיקר הצצה אל השקפת העולם של שארלוט ושל אליזבת לגבי נישואין, כך שכאשר שארלוט תסכים להינשא לקולינס בסופו של דבר, זה יהיה לנו מובן לחלוטין בגלל דברים שהיא אמרה באותו דיון.

3. על הדיון פנים אל פנים
אז אחרי שכבר עסקנו באפיון ההתנהגות, ומניעיה באופן כללי, ואחרי שנתנו לדמויות לדבר מאחורי הגב על דמויות אחרות, השאלה המתבקשת היא מה קורה כשהדמויות נפגשות וצריכות לנהל דיאלוג ביניהן – איך הוא מתנהל?

למרבה השמחה במקום שהדיאלוג המתנהל ייתן לדמויות מקום להסביר את עצמן ומניעיהן, הוא לא פעם מתנהל כמו סוג של משחק שבו הדמויות משתמשות בידע הכללי והפרטי שלהן כדי להגדיר ולפרש את הדמות שמולן ואת מניעיה. כמו קולינס שמודיע לאליזבט שבכך שהיא דוחה את הצעת נישואיו, היא בעצם מתכוונת לקבל אותה, כי כך הוא מנהגן של גברות צעירות; או האוס שמודיע לקמרון שהיא לא אוהבת, היא זקוקה; כמו דארסי שמסביר למיס בינגלי ולאליזבט מה יכולה להיות כוונתן כשהן מהלכות בחדר; וכמו החולה בפרק DNR או הנזירה יוקריסט בפרק "ארורים בכל מקרה" שמסבירים להאוס איזה סוג של בן אדם הוא.

כמובן שהדיאלוגים המלבבים ביותר הם אלו שבהם משחק ההגדרות הזה מתבצע באופן הדדי, ואם נעשה במהלך הדיון גם שימוש בסוג של אמת כללית, הרי זה בכלל משובח.

"אני סבור שכל אדם יש במזגו נטייה לאיזו קלקלה מיוחדת, מום טבעי שאפילו החינוך הטוב ביותר אינו יכול להתגבר עליו"
"והמום שלך הוא נטיה לשנוא את כולם"
"ושלך", השיב בבת צחוק "לטעות בזדון בהבנתם"

(דארסי ואליזבת בעת שהותה של ג'ין בנדרפילד)

האוס: הגיוני שתנסי למצוא פתרון שבו אף אחד לא נפגע, הבעיה היא שהעולם אינו פועל כך רק בגלל שזה מה שאת רוצה.
קמרון: הגיוני שתנסה להרוויח זמן ותסרב להתמודד, הבעיה היא שהעולם לא נעלם רק כי זה מה שאתה רוצה.

(האוס פרק 16, "Heavy")

מה כל כך מוצלח בסוג הכתיבה הזאת? מה קוסם לי בו? באותה מידה, ניתן גם להגיד "בואו נשאיר את המעשים לדמויות, ואת הפרשנות ואת עניין המניעים לצופים ולקוראים שהם מספיק אינטליגנטים להבין דברים כאלה לבד. מה גם שעיסוק בדמויות שכל הזמן מפרשנות אחת את השנייה עלול להפוך לעניין די מעיק, במיוחד כשהן מייחסות לדמויות האחרות כוונות ומניעים שאינם שם באמת". תשובתי לכך מתחלקת לשני חלקים:

א. המשמעות שאני מוצאת בדיון המתמשך הזה.
ב. חיבתי לקריצה, כלומר לאופן המשעשע שבו הדיון נעשה, שגורם לכך שעם כל הפרשנות הזאת עדיין נשאר מקום לפרשנות הצופים.

א. המשמעות שאני מוצאת בדיון הזה היא שאני רואה בו סוג של ייחוס חשיבות לפעולות יומיומיות או סתמיות שבדרך כלל לא מהרהרים אחריהן. העובדה שהדיון במניעים של הדמויות מתרחש ביצירות הללו כל הזמן כחלק אינטגרלי מהטקסט, נותנת לי את אותה התחושה שאין סתמיות, גם לא בדברים שהיית מצפה שכן יהיו. הרבה טוענים כנגד "גאווה ודעה קדומה" למשל שאין שם התרחשויות – האנשים כל הזמן מבקרים, רוקדים ומדברים. אבל העניין הוא שזה יפה בעיניי שלא חייב לקרות לדמויות משהו מסעיר אובייקטיבית, על מנת שהן יהיו ראויות לדיון ולהצגה, ואפשר להבדיל אותן לחלוטין זו מזו, ולראות בהן דמויות מלאות רק דרך התנהלותן בחיי היומיום השגרתיים שלהן, ובסופו של דבר הדמויות הן אלה שהופכות את החוויות שעוברות עליהן למעניינות, ולא להפך.

ב"האוס" יש אמנם התרחשויות משמעותיות יותר, אבל גם כאן היפה בעיניי הוא שהמניעים והכוונות של הדמויות שעולים לדיון הם מצבים שבאופן רגיל היו מתייחסים אליהם בסדרות אחרות כחלק משגרת העבודה, ולא כנושא לדיון. אנשים בוחרים במי לטפל ואיזה סוג של טיפול לתת לא כי זה הטיפול, וככה צריך, אלא כי הם מי שהם. לפעמים משפיע גם מה שהם למדו והתמחו בו. וכמו שאומר האוס בפרק השישי "בחרת את הרופא שלך, בחרת את המחלה שלך". לפעמים מדובר בעברם האישי, שגורם להם להיקשר יותר לחולים מסוימים (ונראה לי שמספיק להגיד כאן נזירות, חולי סרטן והומלסים כדי שכוונתי תובן). ולפעמים הדברים ה"גדולים" נשארים בלי שידאגו לספק לנו הסבר מניח את הדעת עבורם כמו בפרק "Cluless", שם אין באמת עיסוק בפענוח המניעים של אשת החולה לנסות לרצוח את בעלה, או כמו בפרק האחרון של העונה השנייה, כשההתעסקות בסיבה האמיתית של מי שירה בהאוס, מוזנחת לעומת השאלה מה האוס היה חושב על השאלה מדוע זה מגיע לו שיירו בו.

ב. הדבר השני שאני אוהבת, שאולי בא כדי לאזן את הדבר הראשון, היא העובדה שאין בייחוס החשיבות הזה לדברים שבשגרה משום ניסיון להפוך את היצירה למשהו כבד ורציני שכל דבר בו הוא נורא חשוב, ואת זה אפשר לראות מכך שתמיד דואגים לכך שתימצא שם גם קריצה.

"מדוע את קורצת?"
(קיטי לא מבינה רמזים, גאווה ודעה קדומה)

בשתי היצירות יש משחק עם הפרשנות הניתנת – כולם מגדירים וכולם מוגדרים – אבל עדיין הקורא יודע שגם כשהדמות המאבחנת היא חכמה יש אפשרות שהיא תטעה בפרשנות שלה את יחס האחר (ב"גאווה ודעה קדומה" זה קורה לליזי הן ביחס לוויקאם והן ביחס לדארסי, כמו שזה קורה לדארסי הן בנוגע לג'ין והן בנוגע לליזי, וגם האוס לא חף מטעויות בקטעים האלה), אבל גם כשיש אמת בפרשנות, הרי שיש באופן שבו סוף הדיאלוג כתוב כדי להסביר לנו משהו על האופי האנושי מעבר לנושא שעליו מדובר.

שתי הדוגמאות הבאות מכילות את הפרשנויות של הזולת, יחד עם זה שהן מעוררות באותו הזמן את שאלת הזכות לפרש באופן הזה, ועד כמה הוא יכול להיות מדויק.

"כמה קשה הוא במקרים מסוימים לזכות באמונם של הבריות!"
"וכמה בלתי אפשרי הדבר במקרים אחרים"
"אך למה תרצי לשכנע אותי שאינני מודה בכל רגשותיי?"
"זו שאלה שכמעט איני יודעת איך להשיב עליה. כולנו אוהבים להורות גם אם אין אנו יכולים ללמד אלא מה שלא כדאי לדעת. סלחי לי, ואם תוסיפי להעמיד פנים של אדישות, אל תעשי אותי אשת סודך".

(ג'יין מנסה לשכנע את ליזי שהיא כבר התגברה על בינגלי, גאווה ודעה קדומה)

האוס: מצד שני, אולי עכשיו יש יותר מדי עתיד, את לא נמשכת אליו בגלל שהוא היה מוכן למות למען מטרה. את נמשכת אליו בגלל שהוא באמת עמד למות.
קמרון: נכון, זה פשוט עד כדי כך.
האוס: זה היה פשוט?
קמרון: אני מתייגת אותם וממשיכה משם.
האוס: כולם עושים זאת, אנחנו מי שאנשים חושבים שאנחנו. אנשים חושבים שהוא רופא דגול, אז הם נותנים לו דברים.
קמרון: הוא באמת רופא דגול.
האוס: האמת היא לא רלוונטית.

(TB or not TB)

ואם נסכם, אני מוצאת בכתיבה של שתי היצירות הללו המון התעניינות בהתנהגות האנושית ובמניעים שעומדים מאחוריה, אבל יחד עם זאת מגיע גם סוג של קריצה, שאומרת לצופים: "אתם יכולים ללמוד הרבה על דרכים לחשוב ולהבין את ההתנהגות האנושית, אבל בסופו של דבר תדעו שאי אפשר להבין את הדברים עד הסוף".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.