עוד חוזר הניגון


אקס פקטור ישראל- מספר מילים על התכנית בכלל ועל פרק האודישנים השני של העונה השנייה בפרט

 

לפעמים לא קל לי למצוא את הקול האמיתי שלי ולא להיות חיקוי לאחרים, במיוחד לאחר שאני שומעת הרבה קולות יפים, ומתחילה לתהות עד כמה הקול שלי שונה. לפעמים, יותר משזה קשה למצוא את הקול האמיתי, קשה להעז ולחשוף אותו בפני קהל שיכול לטעון שאני מזייפת, שאני לא מחדשת שום דבר, ושאני נמצאת היכן שהוא על הסקאלה בין מעצבנת ללא מעניינת אף אחד. אך מכיוון שאני מאמינה שכל אדם זכאי להשמיע את קולו, אני עולה על הבמה הנוכחית, ומעזה לראשונה לכתוב את דעתי על תכניות אקס פקטור.

כאדם שלא קשה לרגש אותו, שאוהב שירים – במיוחד כאלה שהוא מכיר ושאוהב סיפורי סינדרלה הרי שאם יש תת ז'אנר בריאליטי שממש קל לי להתחבר אליו, זהו ז'אנר תחרויות השירה. אומרים שאחרי יותר מעשר שנות "כוכב נולד", "הכוכב הבא", "דה ווייס", "בית הספר למוזיקה", "אייל גולן קורא לך",ו"אקס פקטור" קשה לחדש ולמצוא מתמודדים טובים באמת, אבל כאופטימית נצחית, אני אוהבת גם את התחושה של "אולי הפעם זה יקרה", אולי המתמודד הבא אכן יצליח לרגש, ולכן אני מתייצבת בכל עונה מחדש מול התכניות השונות ונותנת צ'אנס לכולן, לפחות בשלב האודישנים שלהם.

העונה הראשונה של אקס פקטור הותירה בי רגשות מעורבים. אהבתי לא מעט מתמודדים, אהבתי חלק מהביצועים, ואהבתי רוב הזמן את ההתנצחויות בין השופטים. הרבה פחות אהבתי את התחושה שהתכנית העבירה בפרקי אודישנים רבים של "בואו נצחק על המתמודדים שלא מודעים לעצמם", במיוחד בשל העובדה שהאודישן בפני ארבעת השופטים והקהל אינו האודישן הראשון של המתמודדים ואיני אוהבת את העובדה שיש מתמודדים שההפקה מעבירה אודישנים ראשוניים רק כדי לצחוק עליהם בתכנית עצמה.

אם אפשר לשפוט על פי שתי התכניות הראשונות בעונה השנייה, מינון הלעג למתמודדים באודישנים הפעם קטן יחסית לעונה הקודמת, ואני יכולה רק לשמוח על כך ולקוות שכך זה יימשך. עם זאת, אם יש משהו שצרם לי מאוד בתכנית השנייה זה היה האודישן של מוכר הבגדים שמפייט בבית הכנסת שנכנס להלם על הבמה. לא ברור לי לשם מה שודר הקטע הזה ואני רק יכולה לקוות שההפקה הייתה מספיק הגונה לבקש את הסכמת המתמודד לשידור הקטע אחרי שהוא צולם ולא הסתפקה בהסכמתו המתחייבת מראש, יש גבולות שלדעתי אנשים צריכים לשים לעצמם. העובדה שהקדישו לו כל כך הרבה זמן מסך, שבא גם על חשבון מתמודדים שכן עברו ושרו יפה, ולא הראו את כל האודישן שלהם או אפילו את כל שיר האודישן שלהם צרמה עוד יותר.

הצער הנוסף בצפייה בתכנית השנייה נבע מהשלכות הגילוי של עמרי חיון על כך שהמתמודד דודו אבגי משדרות שהוצג בתכנית הראשונה כעובד מכולת שמגיע לאודישן בטרנינג ובנעלי בית הוא בעצם בוגר בית הספר למשחק בית צבי.

אני אוהבת כשאנשים מגיעים לאודישן ועושים רושם מסוים, ואז הם מתחילים לשיר ופתאום הרושם מתחלף ברושם אחר לחלוטין, אני אוהבת כשמלמדים אותנו שיעורים בשיפוטיות (כמו השיעור שעברי לידר למד מדודו אבגי, והספיק לשכוח אותו עד שהגיעה הלהקה מפאנץ' ליין) וכשמתגלה שדברים אינם כפי שהם נראים. אני לא אוהבת לגלות שמה שאינו כפי שהוא נראה הוא דווקא השיעור, ומישהו בעצם מביים סיטואציה מתחילתה ועד סופה רק כדי ליצור את אפקט ההפתעה הזה. זה הופך את כל תהליך הצגת המתמודד למיותר מבחינתי. אך גרוע מזה, זה הקשה עליי גם את הצפייה בתכנית השנייה, כי כשמגיעה מתמודדת נחמדה מחופשת לפייה אני כבר מתחילה לחשוב על הרושם הנגדי שהיא בטח תעשה בשירה שלה שיצדיק את כל התחפושת הזו, ומתחילה לפקפק באיזה שלב בדיוק וממי הגיע הרעיון שהיא תגיע כך לאודישן, והפקפוק הזה בהחלט פוגם בהנאה.

חוץ משתי הצרימות הללו, היו בפרק האודישנים השני גם כמה ענייני עריכה תמוהים ולא מובנים בעיניי, ועיקרם ההחלטות  לקצץ בהופעתם של מתמודדים שעברו לשלב הבא, ולא להראות לקהל אפילו את הביצוע שלהם באודישן במלואו. האם העורכים של הפרק רצו לומר לנו שיותר חשוב שנסייר בחדרים של השופטים, או במקלחות של כמה מתמודדים אחרים מאשר שנשמע אותם שרים? האם זהו ספוילר לכך שהם ממילא לא ישרדו את השלבים הבאים ולכן זה בסדר לדלג על הופעתם? ואם זה אינו ספוילר לגבי המשך השתתפותם בתחרות, למה לקפח את זמן המסך שלהם? אם מישהו מחפש את האקס פקטור נראה לי שזה הנעלם האמיתי, מה עובר בראש לעורכי התכנית כשהם מחליטים החלטות תמוהות שכאלה.

ועם כל זאת בתכנית השנייה של אקס פקטור נרשמה אצלי הנאה אמיתית, ואני לחלוטין חושבת שהיא שווה צפייה, הן בשל הופעתו של יוסי שטרית ( שלפני כארבע שנים ענה לקריאתו של אייל גולן ואז נאמר לו שהוא צעיר מדי) שגרם לשירי מיימון ולעברי לידר לדמוע מהתרגשות, אבל בעיקר בשל האודישן של אנה טימופיי, שקנתה אותי כבר בביצוע שלה לפנטום האופרה, אך הביצוע שלה ל"זכיתי לאהוב" של עברי לידר היה זה שהצליח להביא דמעה לעיניי. וכן, אם דיברתי על התמכרות לתחושת ה"אולי הפעם זה יקרה" – הפעם זה קרה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.