סיפורה של שפחה, עונה 4, פרקים 1, 2 – הכאב מצמצם את עולמך

אליזבת מוס, סיפורה של שפחה

דיון בפרקים "חזירים" (Pigs), ו-"סולנום" (Nightshade), הפרקים הראשונים בעונה הרביעית של "סיפורה של שפחה"

קיומה של גלעד, הרפובליקה הגיהינומית שבה מתרחשת עלילת "סיפורה של שפחה" התאפשר בשל תנאי תחלואה וזיהום סביבתי שהביאו לירידה דרסטית בילודה, ונוצלו על ידי בעלי אינטרסים להקמת הדיקטטורה שלהם כאשר זכויות חופש הפרט נרמסות בהדרגה לטובת הבריאות ועתיד האנושות כביכול.

בין העונה השלישית לרביעית של הסדרה ידע עולמנו את מגפת הקורנה, מגפה שבעטיה לא מעט ממשלים בעולם הואשמו בכך שהם מנצלים את קיומה כדי לכרסם בזכויות הדמוקרטיות של הציבור, וגם אם בפועל מדינות לא באמת הפכו לדיקטטורות בעקבות המגפה, בעקבותיה פתאום היה לי קצת פחות קשה לדמיין איך תהליך כזה של איבוד חופש אישי ורמיסת זכויות יכול להתקיים בשם הדאגה לבריאות הציבור.

העובדה שהתהליך שהוביל להקמת רפובליקת גלעד הפך קל יותר לדמיון עבורי בעקבות מגפת הקורונה, גרמה לי להרגיש סלחנית יותר לגבי הדברים שלא אהבתי בעונה הקודמת ובעיקר בסופה, ולחשוב שאולי בעקבות המגפה העולמית, יהיה לסדרה קל יותר להעביר מסרים מסוימים, ולהסתקרן האם בכלל תעשה זאת.

להפתעתי, ואולי גם לזכותה של הסדרה שלא צריכה לחזור על מסרים שהיא כבר העבירה, לא הורגשה בשני הפרקים הראשונים השפעתה של המגפה העולמית. הפרקים עסקו במתרחש מייד לאחר שג'ון וחברותיה הצליחו להבריח 86 ילדים מגלעד לקנדה, ועקבו אחר קורותיהן של ג'ון וחברותיה במקום מחבואן, אחרי סרינה ופרד במקום מעצרם, ואחרי לוק, מוירה, אמילי ומרתה בקנדה. התרחשויות שאינן דורשות את הבנת המנגנון שאפשר את הקמתה של גלעד אלא דווקא עוסקות בשאלת המנגנון הדרוש להפלתה של מכונת רשע משומנת היטב, ומשום כך, אף יצרו אצלי תחושה של מרחק מהמציאות.

תרמה למרחק הזה ולתחושת אסקפיזם מסוימת שליוותה את הצפייה שלי. העובדה שמינון ההומור בשני הפרקים הראשונים היה גבוה מהמקובל בעונות הקודמות ככל שזכור לי, הומור שהתבטא בין היתר בברכות הנימוס המאפיינות את גלעד שסרינה ופרד החליפו האחד עם השני כשהיה נראה לי שהם היו מעדיפים הרבה יותר לקלל האחד את השני מאשר לברך, וחשבתי שזה הופך את השימוש שלהם במילים הללו מחוץ לגלעד לעוד יותר מגוחך. בדברי ניק, נציג השלטון, המשיב שוב ושוב לשאלותיו של מר לורנס, המחכה במתח לגזר דינו, רק במילים  ש"גלעד מודה לו מאוד על תרומתו להקמתה". ואפילו בהערה של אמילי למוירה, "מי עושה דבר כזה?", אחרי שהיא מספרת לה על כך שג'ון נתנה לה לקחת את הבת שלה לקנדה ונשארה בעצמה להילחם בגלעד. לי כל הדברים הללו נשמעו קצת כאילו הסדרה צוחקת על עצמה ועל גיבוריה. אבל אולי זו רק אני שמצאה את הדברים הללו משעשעים.  

בכל אופן, המרחק ממציאות ימינו הפך גם לתחושה של חוסר מציאותיות בואכה חוסר אמינות בסצנות מסוימות עבורי. חוסר המציאותיות הורגש בסצנות כמו זו שבה ג'ון הקודחת שומעת כמו מתוך הזיה את אסתר קיז, הגבירה הרכה בשנים, שבחוותה היא מתחבאת, אומרת לה שהאל שלח לה חלומות נפלאים עליה ועל הגברים שהן יהרגו יחד וחוסר האמינות התבטא בין היתר בסצנות כמו זו בה מבצעים בג'ון סוג של ניתוח חירום בדרך כדי להציל אותה אחרי שנפצעה בסוף העונה שעברה, וג'אנין, מכל השפחות, היא זו שמופקדת על ביצוע חלק נכבד מהתהליך.

אולם למרות כל מה שאמרתי עדיין הפרקים היו מרתקים לצפייה ומצאתי בהם לא מעט חומר למחשבה.

ג'ון בחווה, סיפורה של שפחה
ג'ון בחווה, תמונה באדיבות HOT

פרק ראשון: חזירים – או המרחק בין "גאווה ודעה קדומה" ל"חוות החיות"

הפרק הראשון מתרכז בשהות השפחות בחוות המסתור שהמחתרת כיוונה אותן אליה לאחר שהסתיים מבצע הברחת הילדים. כאשר ג'ון מתאוששת מספיק מהפציעה שלה כדי לצאת מחדרה, ויוצאת ממנו מתוך מחשבה שחברותיה צריכות אותה כדי לחשוב על הצעד הבא שלהן, היא מגלה שהן אומנם מאושרות לראות אותה על הרגליים, אך גם די מאושרות באופן כללי. הן לא כל כך חושבות על הצעד הבא, החווה מספקת גם להן סוג של בריחה מהמציאות הנוראית של גלעד, ומבחינתן זה בהחלט יכול להיות מספיק.

ג'ון נראית כמתלבטת, היא לא מרגישה עדיין שהן הגיעו לחוף מבטחים, גם בגלל שהמצב מתוח מדי מכדי לצאת לפעולות נוספות והחווה אינה מבודדת ומוגנת מספיק לדעתה, וגם כיוון שבעלת הבית, גברת קיז, שברור שיש בה המון כעס ורצון לפגוע בגברי גלעד, נתפסת בעיניה כקפריזית ולא צפויה. ועדיין משהו בג'ון רוצה לקנות את אשליית השלווה של יתר השפחות. למי יש כוח למלחמות?

לגלעד כמובן יש כוח למלחמות, מעשה החטיפה של ג'ון הוא לא עניין שיכול מבחינתם לעבור ללא תגובה הולמת, והשלטון מעוניין שהילדים יוחזרו לרשותו או ש… לורנס שמואשם בכך שהשפחה שלו הוציאה את מבצע החטיפה מביתו מקבל על כך דיווח מניק – שבאופן שעדיין לא הוסבר דיו בעונה הקודמת הוא עכשיו איש חשוב מאוד בשלטון הגלעדי – שבגלעד חושבים לפלוש לקנדה, ולורנס חושב שעדיף לגלעד לוותר על הילדים, ולהשתמש בוויתור להשגת הישגים דיפלומטיים של גבול שקט,  ויחסי מסחר טובים יותר עם העולם, עניין שיבטיח את עתידה של גלעד לשנים לדעתו. ניק כנראה משתכנע מדבריו כי הוא משכנע את המועצה בגלעד לשבץ את לורנס כיועץ לצבא הפולש. האם לורנס יצליח למנוע את הלחימה בתפקידו החדש (והמאוד לא הגיוני שהוא יוצב בו לדעתי)? לא בטוח, שהרי למלחמות יש דרך למצוא אותך גם כשאתה לא חפץ בהן, והראשונה להיקלע ל"קו האש" שלא בטובתה הפרק היא ג'אנין.

ג'אנין שגם כך חיה בלה לה לנד חלק גדול מהזמן, נהנית מהחופש שהחווה מאפשרת לה, ויוצרת קשר חברי עם החזירים בהם הם מטפלת, היא אף קוראת לאחד מהם מר דארסי, על שם גיבור הספר "גאווה ודעה קדומה". לא ברור מדוע היא קראה לו בשם הזה, אם כי מי שרוצה יכול לומר שגם לחזיר כמו למר דארסי של הספר לא אכפת מגינוני נימוסים מיותרים, והוא בורח מהצגתו בפני ג'ון כשהיא מתקרבת אליהם למורת רוחה של ג'אנין שרודפת אחריו. אולם סופו של החזיר הזה מר יותר מסופו של מי שהוא קרוי על שמו, כיוון שהגבירה קיז מחליטה לשחוט אותו ולהאכיל בו את השפחות. וכשהיא מבינה שג'אנין נמנעת מאכילתו מסיבות רגשיות, היא נטפלת אליה, ומכריחה אותה לבלוע את חלקה ולא להקיא על ידי כך שהיא חוסמת את פיה של ג'אנין, היא אף מכריזה באותה השעה שהסיבה שהיה צריך לשחוט את החזיר הזה היא כדי להאכיל את השפחות שהיא ברוב טובה מחביאה, ובכך הופכת את שחיטתו לאשמתה של ג'אנין, ואת הסירוב שלה לאכול מבשרו כחוסר כבוד לאוכל ואליה כמיטיבה שלהם. כשברור שמה שמפריע לגברת קיז הצעירה זו העובדה שהשפחות שהגיעו לביתה, אינן חדורות רוח קרב כמוה, היא ציפתה למצוא בהן חבורה הרבה יותר לוחמנית אחרי מעשה המרד שלהן.

אסתר קיז נטפלת לג'אנין
אסתר קיז נטפלת לג'אנין. תמונה באדיבות HOT

ג'ון יוצאת להגנתה של ג'אנין ומנסה לגרום לגברת קיז להבין שג'אנין  כבר סבלה מספיק התעללויות ולא מגיע לה שיתעללו בה שוב, והגבירה קיז  אומרת שיש מקרים שבהם גם הגבירות הן קורבנות ולא רק השפחות כשהיא מספרת לה על ההתעללות שעברה על ידי בעלה. מסתבר שבעלה המבוגר שחפץ בילדים אילץ אותה לשכב עם אחרים מכיוון שהוא לא היה יכול לתפקד במיטה. ג'ון מוצאת את עצמה מנחמת את אסתר קיז בשתי טענות, הראשונה היא הטענה ששום דבר ממה שקרה לה הוא לא אשמתה, והשנייה והיותר מעניינת היא שהיא חושבת שהאל הוא אל צדק, והוא ישלם למי שפגע בה כגמולו, וזו טענה מעניינת כי אני לא יודעת אם היא אומרת אותה מתוך איזושהי אמונה אמיתית, או מתוך תחושת חוסר האונים שלה בעניין מה שהיא וחברותיה יכולות לעשות בנידון.

עד סוף הפרק נראה שאם הייתה אמת בדבריה של ג'ון על אמונתה באל בשעת אמירתם, הרי שהיא כנראה שינתה את דעתה, כי כשנקלע לחווה אחד מהגברים שאנסו את אסתר קיז, ומסתבר שהוא גם ראה את כל השפחות, והוא יכול להוות סכנה עבורן, היא לא חושבת שצריך להשאיר לאל את עבודת הנקמה בו, היא אפילו לא חושבת לתת לשומרים הנאמנים של אסתר קיז לקחת אותו ולטפל בו במרחק מהחווה כפי שהם מציעים לעשות, אלא שהיא עושה לו משפט שדה, פוסקת, לעיני השפחות, שגזר דינו הוא מוות, ומושיטה לאסתר קיז את כלי הנשק כדי שתנקום את נקמתה, ובכך אכן מספקת לאסתר את הנחמה שהיא חיפשה.

כידוע, שם הפרק הראשון העונה נקרא "חזירים", אפשר לומר שהפרק נקרא על שם החזירים בחווה, אפשר גם לומר שיש לו כפל משמעות בגלל שהגילוי על כל הגברים שהשתתפו בבעילתה של אסתר שנראה שעדיין לא מלאו לה 16 שנים, מציג את הגברים כחזירים . אבל אני איכשהו בסוף הפרק התחלתי לחשוב על הספר "חוות החיות". בספר החזירים מורדים בשלטון בני האדם ומטפחים חזון של עולם צודק וטוב יותר, אולם משהם מנצחים ושולטים בחווה הם שוכחים בהדרגה את חוקי הצדק שאליהם הם שאפו, והשכבה השלטת נוטלת לעצמה זכויות יתר, מתחילה לעשות עסקים עם בני האדם, ובסופו של הספר בעלי החיים בחווה צופים באדוניהם החזירים מהחלון ורואים אותם לבושים לבוש בני אדם, סביב שולחן עם אנשים כך שכבר קשה להבדיל בין פני החזירים לבין פני האדם.

הסיבה שנזכרתי בספר "חוות החיות", ואני בכלל לא בטוחה שהיוצרים כיוונו לשם, הייתה שימת הדגש של הסדרה על החזירים, והעובדה שהנאום של ג'ון על כך ש"האיש הזה הוא אנס, ומה אנחנו עושים לאנסים? אנחנו הורגים אותם", הזכיר לי עד מאוד את הנאום שלידיה נשאה בזמנו בעת הוצאתו להורג על ידי השפחות של מי שהוכרז אנס על פי ההגדרות של גלעד. וחשבתי לי שהנה ג'ון מארגנת מרד כדי להפיל את השלטון המושחת של גלעד, ומבריחה ילדים אל החופש וזה יפה מאוד, אבל כוח ההנהגה שלה הביא אותה אל המקום שבו היא צריכה להחליט איך היא ממשיכה משם, ובחירת המילים שלה בהחלטתה להוציא להורג את האנס גרמה לי לתהות האם בדרך היא לא קצת הופכת להיות בעצמה כמו השלטון המושחת של גלעד? אדם שעורך משפטי שדה, וקובע את גזר הדין מראש. ייתכן שיש לה כאן נסיבות מקלות, שלא היו ללידיה בזמנו, ייתכן גם שהיא משתמשת במה שהוטבע בחברותיה בזמן שלטון גלעד לטובתן הפעם, אבל זה מעורר תהייה האם אפשר להשתחרר ממקום של רוע כמו גלעד בלי להפוך גם למצולק מוסרית, מה שמביא אותנו היישר אל הפרק השני.

פרק שני: סולנום – או אין לאן לברוח

הפרק השני חולק שתי זירות התרחשות, האחת בקנדה בה פרד וסרינה מצפים למשפטם, ומוירה ואמילי מתנדבות במרכז המטפל בפליטים מגלעד, והשנייה בגלעד בה לאחר שהאנס של גברת קיז נרצח בחווה על ידי גברת קיז, הרשויות בגלעד מתחילות לחפש אותו, וג'ון מבינה שהחווה כבר אינה יכולה להוות חוף מבטחים עבור השפחות, ומחכה שהמחתרת תמצא עבורן מקום מסתור חדש.

בכל העלילות של הפרק השני ניתן לראות איך אי אפשר באמת לברוח מהעבר, ושלא משתחררים מגלעד בקלות.

סרינה המואשמת על ידי פרד בכך שאנסה את ג'ון על ידי ניק, מנסה לשכנע אותו להסיר את התביעה נגדה, היא מעדיפה לעשות זאת מאחורי הקלעים מאשר לטעון בבית המשפט שהייתה אישה מוכה, ושפחדה לחייה, כפי שמייעצים לה עורכי הדין שמונו עבורה בקנדה, ושעבורם באופן כללי עדיף שהעדה הראשית שלהם בתיק נגד גלעד לא תוצג כעבריינית מין. סרינה חושבת שהיא יכולה להגיע אל לבו של פרד, בגלל שגם הוא לא ירצה שמערכת היחסים הפרטית ביניהם תוצג לראווה במשפט, וגם מכיוון שהיא זוכרת מי שהוא היה לפני גלעד, והיא חושבת שאם הוא יצא משם, הוא יוכל גם להשיל מעליו את מה שגלעד הפכה אותו להיות, אבל היא מגלה שהיא טועה ושהוא מאשים אותה דווקא במה שהוא הפך להיות. הסירוב שלו היה יכול לשחרר אותה מהאחיזה של פרד על חייה, אבל דווקא אז כשהיא כל כך קרובה להשתחרר, היא מגלה שהיא בהריון ממנו.

במקום אחר בקנדה, נמצאות מוירה ואמילי, הן כבר ברחו מזמן מגלעד, אבל אמילי שמה לב שמוירה מקדישה הרבה יותר מזמנה להתנדבות שלה עם הפליטים מגלעד מאשר לחייה האישיים, וכשהיא מנסה לברר עם מוירה את הסיבה לכך, היא מבינה שמוירה מרגישה אשמה על כך שהיא הצליחה להימלט וג'ון לא, ולכן היא מרגישה גם אחריות מאוד גדולה כלפי ניקול הבת של ג'ון שהיא מגדלת עם לוק. דרך עבודת ההתנדבות של מוירה אנחנו גם רואים את אשר, אחד הילדים שהוברחו מגלעד שמתקשה להסתגל לסביבתו החדשה, הוא כבר נמצא עם בני משפחתו האמיתיים, אולם הוא מרגיש עקור מהמציאות היחידה שהוא הכיר בגלעד. והדרך היחידה שבה מוירה מצליחה לשחרר אותו מהאנטי שלו לכל מה שקנדה ומשפחתו מציעים לו, היא על ידי כך שהיא מביאה אליו את ריטה, שתבשל לו את האוכל שהמרתות נהגו להכין בגלעד.

אם מי שכבר עזב את גלעד עדיין מצולק בגללה, וקשה לו להירפא מהצלקות שהיא הותירה בו, הרי שמי שעדיין נמצא בה, קל וחומר שקשה לו להשתחרר ממנה.

ג'ון מבקשת ליצור קשר עם המחתרת כדי לקבל הנחיות לאן עליהן להמשיך מהחווה, ומוזמנת להיפגש עם אשת הקשר שלה, המוצבת באחד מהבורדלים של גלעד. דייזי, אשת הקשר הזו מוסרת לה את כתובת היעד המרוחק 13 מייל מהחווה בה הן נמצאות, אך אומרת לה, שהם יצטרכו לחכות מעט לפני שיוכלו להגיע לשם, כדי שהמקום יספיק לקבל את ההודעה על בואן ולא יפגע בהן בטעות.

ג'ון שראתה בדרכה לבורדל חיילים שהגיעו משיקגו, מבינה גם שהבנות בבורדל עצמן נמצאות בסיכון של מי שנמצא בקו האש, ושומעת מדייזי שהיא כבר מזמן לא מחכה שהמחתרת תנסה להציל אותן. מכיוון שמאוד לא פשוט לחכות כמאמר השיר, וג'ון גם חוששת לחברותיה וגם חסרת סבלנות, היא מגיעה להבנה שהיא לא צריכה לחכות שהמחתרת תעשה את תפקידה, כי מכיוון שהמחתרת אינה צבא אלא מורכבת מאנשים כמוה, היא יכולה להיות המחתרת שלה היא מחכה, ומחליטה ליזום פעולה שתביא למותם של גברי גלעד הצורכים את שירותי הבורדל.

למרות התנגדות חלק משאר השפחות לרעיון שלה, ג'ון גם מוציאה את תוכניתה לפועל ממש בעזרתה של אסתר ממש כמו שהחלומות של האחרונה סיפרו לה. כי  כשהיא מגלה שאסתר קיז משתמש בסולנום, רעל שהיא מפיקה מצמחים סולניים הגדלים בחווה, על מנת להרעיל את בעלה במידה מספקת כדי שימשיך לחיות אך יהיה בלתי מזיק היא מבינה בדיוק מה עליה לעשות. היא לוקחת כמות לא מבוטלת של רעל ונוסעת עם אחד מעובדי החווה חזרה לבורדל, ונעזרת בדייזי כדי להרעיל את המבקרים במקום, אותם גברים שנאמר עליהם שהגיעו לשם כדי לקיים את הפנטזיות שלהם, אבל מסתבר שגם הם לא באמת יכולים לברוח מהמציאות ומהמעשים שלהם.

השפחות בחווה, תמונה באדיבות HOT

כשג'ון חוזרת לחווה בערב, היא מגלה שמשהו השתבש, חברותיה אינן בנמצא, הנהג שליווה אותה נהרג על ידי אנשי גלעד כשהם מגששים את דרכם בחווה, וניק שם כדי לעצור אותה, והוא משיג את שיתוף הפעולה שלה כשהוא אומר לה מבלי שישמעו שהוא אומנם עוצר אותה, אך הוא מנסה להציל את חייה הוא לא רוצה שהיא תיהרג בזמן לחימה. גם היא הייתה הפעם מאוד קרובה להימלט, אבל היא שוב מצאה את עצמה בסוף הפרק נתונה לחסדיהם של אנשי גלעד. 

יש אנשים זיגזג

אחד הדברים שהכי הפריעו לי בסוף העונה הקודמת זו העובדה שהפכו את ג'ון מדמות שעיקר התפקיד שלה זה במתן העדות למה שקרה בגלעד, תוך כדי שהיא שומרת על צלם אנוש באורח החיים היומיומי, לגיבורת על שיוזמת ומוציאה לפועל פעולות מרד גדולות. כאשר התכונה האנושית שלה של ראיית הזולת וחוסר יכולת לפגוע בו גם לאחר שהוא פגע בה, נעלמת, והיא הופכת למי שיכולה להרוג במו ידיה מישהו שאך דקה קודם לכן הבטיחה לו שתשאיר אותו בחיים אם יעשה כדבריה, ואחרי שהוא אכן עשה כדבריה וכבר אין לה צורך בו להפר את הבטחתה.

כבר תהיתי אז האם הסדרה מנסה לומר לנו משהו על כך שאי אפשר לנצח את הרוע בלי ללכלך את הידיים, וגם אם זה אכן המסר, למה היא צריכה להעביר אותו דווקא דרך דמותה של ג'ון.

התהייה שלי נותרה בעינה גם במהלך הצפייה בפרקים הראשונים בעונה הרביעית, כשהרגשתי מאוד חצויה ביחס להתנהגות של דמותה של ג'ון והתעוררה בי השאלה האם אני אוהבת אותה או לא. כשראיתי אותה דואגת לשפחות שבחברתה, ומגנה על ג'אנין בפני הגבירה קיז, חשבתי בליבי, הנה זו הג'ון שאני מכירה ואוהבת, וכשראיתי אותה מחליטה לפגוע בפרק השני במבקרי הבורדל, בלי שתהיה לה שום תוכנית מעשית, רק כי בא לה, ואיך הסדרה גם מסדרת לה פתרון נוח שיאפשר לה להוציא לפועל את תוכניתה, חשבתי על כך שהפעולה שהיא בוחרת לבצע היא הרג מאוד חסר אבחנה, שהרי היא לא יודעת מה הסיפור של כל אחד מהמבקרים בבורדל, והאם באמת מגיע לו עונש מוות, שלא לדבר על כך שכוסות השתייה המורעלות שיוצאות תחת ידה יכולות בטעות להגיע גם למי שהיא ממש לא התכוונה שישתה מהן. היה לי קשה עם המחשבה שהסדרה הופכת את הגיבורה שלה לסוג של טרוריסטית שפוגעת ללא אבחנה באנשים. זה הרגיש לי גם לא הכי נכון לרוח הדמות בספר המקורי, וגם לא הכי נכון לי כצופה שרוצה להיות בצד של הגיבורים שהיא צופה בהם בטלוויזיה, אבל לא בטוחה שבא לי להריע לג'ון על ההחלטות שלה.

כשלידיה העידה בפני המועצה בפרק הראשון, שג'ון היא סוג של דלילה, שקרנית חסרת מוסר המהווה השפעה רעה על סובביה, לא יכולתי שלא לחשוב "תראו מי שמדברת" אך מצד שני כשריטה, המרתה שג'ון עזרה להבריח מגלעד נשאה בקנדה את נאום גיוס הכספים של הקרן הדואגת לפליטי גלעד, וואמרה שגלעד בדרך כלל מוציאה את הרע מאנשים אבל היא הוציאה מג'ון הטוב שבה, לא יכולתי שלא לפקפק גם בכך. גלעד הוציאה מג'ון גם את הרע שבה.

הסדרה כמובן מנסה להציג את המורכבות של הסיטואציה, ולומר שג'ון אינה מושלמת, חברותיה בקנדה חושבות שהיא קצת פזיזה, ולא חושבת היטב על ההשלכות של מעשיה (מה שנכון), וחברותיה למסע חושבות שהיא יכולה להיות לפעמים קצת כפוית טובה (מה שגם נכון) אבל שהלב שלה במקום הנכון. רק שלי יש קצת בעיה עם מה שהסדרה אולי מסמנת כמקום הנכון.

די בתחילת הפרק הראשון של העונה אומרת ג'ון שהכאב הופך את עולמך לקטן, הדברים נאמרים בווייסאובר לפני שהיא יוצאת מהחדר בחווה אליו הייתה מרותקת כשהחלימה מפצעיה. היא התכוונה לכך, שבשל פציעתה, הגוף הכואב שלה לא נשמע לה, ולכן היא לא הייתה יכולה לצאת מהחדר, ואמרה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך לצמצם את עולמה כך, כי גלעד רודפת אחריה והבנות צריכות אותה, אבל אני מצאתי את המשפט שלה נכון גם לפציעות נפשיות, שלאו דווקא מצמצמות את העולם הפיזי, אלא מצמצמות את נקודת המבט, כשלאדם כואב, לא פעם הכאב האישי שלו הוא הדבר היחיד שמעניין אותו, ולא אכפת לו כלל כמה כאב הוא גורם גם לאנשים שלא עשו לו דבר.

הדבר נכון עבור סרינה, שהכאב האישי על כך שאין לה ילדים הביא אותה לקחת חלק בבניית עולם שלא משנה כמה הוא מכאיב לאחרים, הדבר נכון עבור אסתר קיז, שבגלל הכאב שלה לא ראתה את הכאב של ג'אנין, והדבר נכון גם עבור הילד שהוברח לקנדה, ולא אכפת לו שהוא פוגע ביחס שלו בבני משפחתו האמיתיים שרק רוצים להרעיף עליו כל טוב.

ג'ון כגיבורה מצליחה לזגזג בין לראות את העולם מנקודת מבטה הצרה של הכאב שלה, ובין נקודות מבט אחרות, וכך החיבה שלי אליה הולכת וחוזרת שוב ושוב, החשש שלי הוא מכך שכהסדרה יוצרת לג'ון הזדמנויות יש מאין כדי להיות הגיבורה שהיא רוצה להיות ולקטול אנשים בלי רחמים, גם הסדרה רואה את העולם מנקודת המבט של הכאב האישי של ג'ון ומנקודת המבט המצומצמת הזו, אפשר להכשיר כל מעשה של פגיעה באחרים.

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.