אובדן התקווה האחרון של ג'ון שהביא להתדרדרותה המוסרית והנפשית, לא היה תקופת הייאוש הראשונה שהיא ידעה בחייה, אך הוא היה כואב במיוחד משתי סיבות, הראשונה כיוון שהיא הרגישה לפני התלייה של המרתה עד כמה היא קרובה להציל את בתה, ויש משהו מאוד אכזרי בלהתקרב כל כך למטרה רק כדי להתרחק ממנה אפילו יותר. והסיבה השנייה היא שאיש לא ידע הפעם איך להציע לה תקווה כלשהי להיאחז בה.

עבור פרד כשהיה המפקד שלה, הייתה זו המדיניות שלו שכאשר היה מרגיש שהוא ייאש אותה מדי, היה נוהג להציע לה איזושהי מחווה להיתלות בה, כדי להחזיר אותה לכף התקווה, כך הוא נהג במשחקי השבץ נא, וכך הוא לקח אותה לביקור אצל האנה, אחרי שהוא וסרינה דאגו לאנוס אותה כשכבר הייתה בהריון כדי להראות לה מי הבוס. כל אימת שג'ון הרגישה שהיא אינה יכולה עוד, הוא זרק לה עצם והיא נאחזה בה, כשבעצם היא נאחזת ברצון להחזיק מעמד כדי להתאחד עם בתה, אבל הפעם, ההתאחדות עם בתה, היא זו שהתרחקה ממנה, וייאשה אותה עד אינסוף, ואיש לא ניסה להציע לה נחמה. ליהפך, היא ספגה ביקורת על ההתנהגות שלה, דבר שרק גרר הרעה בהתנהגותה, והעובדה שאולצה לבלות את ימיה בבית החולים לצד נטלי רק הוסיפה לייאושה, כפי שהיה צפוי שיקרה על פי הרופא האחראי על נטלי ותינוקה, שהזהיר את אנשי גלעד מכך שהמוח מתנוון בבידוד ומוליד ייאוש. אך הם לא הקשיבו לו.

מה שמביא אותי למפגש שבעיניי הוא גולת הכותרת של הפרק, והוא המפגש בין הרופא לג'ון, כשהוא חובש את פצעיה, או יותר מדויק תופר את החתך העמוק שהיא נחתכה בידה כשניסתה לדקור את סרינה.

הרופא מצליח בשיחה שלו עם ג'ון לחזק שוב את נפשה, והוא עושה זאת לא מתוך אינטרס אישי כמו זה שהיה לפרד, שלא רצה ששפחה שלו תתאבד לו שוב, ולא על ידי מכירת אשליות ותקוות שווא. אז מה יש בדברים שלו שמצליח כל כך לגעת בה במקום שכל האנשים שהכירו אותה נכשלו? לדעתי בשיחה שהם מנהלים ביניהם אפשר למצוא את הבסיס לכל מעבר בין חשיבה קורבנית להעצמה אישית, ואת זה הוא נתן לה והיא ידעה לקבל.

יש הבדל בין להיות קורבן לבין חשיבה קורבנית, אין ויכוח על כך שג'ון היא קורבן של המערכת, ושל הנסיבות, היא נתונה לגחמות של שלטון אכזרי ולא צפוי, ואין לה כוח ממשי בידיה לשנות כרצונה, גם אם היא יכולה להשפיע פה ושם בקטנה. 

אולם למרות שהיא תמיד הייתה קורבן ברפובליקת גלעד, רק אחרי שהיא ראתה בהוצאתה של המרתה להורג, והתייאשה, התפתחה בה גם חשיבה קורבנית: "אני נפגעתי אני אפגע באחרים", "אם שום תיקון לא באמת יכול לקרות, אז לא אכפת לי מה יקרה לאף אחד", כבר לא היה לה כוח נפשי לראות את הכאב של אף אחד אחר חוץ ממנה. 

הבעיה עם חשיבה קורבנית היא שהיא לא מקדמת שום דבר, ולא נותנת כוח אמיתי לאוחזים בה, אלא בעיקר מגדילה את מעגל הייאוש.

הדבר הראשון שהרופא משקף לה הוא את העובדה שהיא קורבן באמת. כשהיא אומרת לו שהיא התכוונה לרצוח אותו ואת נטלי ואת סרינה, הוא שואל אותה ממתי יש לה נטיות אובדניות, וכשהיא אומרת שאלה נטיות רצחניות, הוא מסביר לה שמכיוון שהיא יודעת שאם היא תבצע בפועל את מעשי הרצח האלה, שתכלס לא היה לה באמת שום סיכוי להצליח לבצע, אז יהרגו אותה, הוא בעצם משקף לה שהיא פועלת ממקום של סבל ולא של רוע, של ייאוש ולא של כוח. ופתאום היא יכולה להודות שאלה אכן נטיות אובדניות, ושהן החלו ברגע שהיא הבינה שהיא כנראה לא תראה אף פעם את הבנות שלה שוב (מחשבה מייאשת שהיא לא באמת יכולה לדעת אם היא נכונה או לא).