סיפורה של שפחה, עונה 3, פרק 13 – סיפורה של ג'ון או השואה והגבורה


ניתוח הפרק "מצב חירום" (Mayday), הפרק האחרון בעונה השלישית של "סיפורה של שפחה"

אנחנו חיים בדור מאוד חסר סבלנות, שלום עכשיו, משיח עכשיו, והפרק הבא עכשיו, אף אחד לא אוהב לחכות, וכשהעולם מלא שפע שניתן לבחור ממנו, הבחירה במה שזמין ולא צריך לחכות עבורו ולהתאמץ בשבילו, תמיד תהיה פופולרית יותר.

חשבתי על זה כשחשבתי על תלונות הצופים על כך ש"סיפורה של שפחה" היא סדרה שבמשך פרקים רבים לא קורה בה כלום ואין התקדמות עלילתית, ועל כך שבפרקים האחרונים היה נראה שהיוצרים נענו לתחושות הצופים וקידמו את העלילה: פרד וסרינה נעצרו, וג'ון הצליחה להבריח מגלעד לקנדה יותר מ-52 ילדים, והנה, למרות זאת משהו הרגיש לי לא נכון בהתקדמות הזו ובכל מה שעבר על ג'ון העונה, ותהיתי מדוע? הרי גם אני הרגשתי קודם שהסדרה סובבת במעגלים, אז עד שסוף סוף מקדמים את העלילה, גם עכשיו אני לא מרוצה? כשבדקתי עם עצמי מה בדיוק הרגיש לי לא נכון, הבנתי שזה המקום שאליו לקחו בעונה השלישית את הרוח של הסדרה מהעונה הראשונה ומעלילת הספר, הבדל שהזכיר לי קצת את התהליכים שהובילו לקביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה וקום המדינה, רבים לא הבינו את ההתרחשויות בשואה והתייחסו לנספים כמי שהלכו כצאן לטבח, לכן העדיפו לזכור דווקא את הרעיון של הגבורה, להדגיש את אתוס "היהודי הלוחם" שהיה כה חשוב עבור המדינה הצעירה. בשל כך למשל הציעו לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה, המרד היהודי הגדול ביותר בתקופת השואה. רק בעשורים מאוחרים יותר התגבשה הגישה שהכירה גם בגבורתה של מרבית האוכלוסייה היהודית, שלא אחזה בנשק אך עמדה בזוועות המלחמה, קידשה את החיים, ושמרה על צלם אנוש.

הספר של מרגרט אטווד עליו מבוססת הסדרה, העמיד במרכזו גיבורה שאמנם יש לה אופי מרדני, אך עיקר חשיבותה היא לא ביכולתה להילחם במשטר בנשק, אלא ביכולתה לשמור על צלם אנוש בעולם אכזרי שירד מהפסים. חשיבותה של הדמות של ג'ון בספר היא העדות שהיא מספקת לעולם שאחרי גלעד, לגבי זוועות המשטר דרך תיאור שגרת חיי היום היום והטקסים של גלעד, וההצצה שהיא מספקת לאופן שבו אובדן הזכויות הנשי התאפשר דרך זיכרונות העבר שלה.

יוצרי הסדרה, שקיבלו יד חופשית להמשיך את עלילות הספר וככל הנראה שמעו את הביקורת על מיעוט ההתרחשויות, הבינו מן הסתם שאי אפשר רק להמשיך ולחשוף דרך ג'ון את זוועות השלטון, כי יש גבול לכמה זוועות נוספות, מחוץ לאלה שהיו בספר ובעונה הראשונה, אפשר להתוודע (או שאין גבול, אבל אז הצופים מתחילים להרגיש שהם צופים בפורנו סבל), ולכן המשיכו גם בקו שהוא כביכול מתבקש, של תיאור תחילת הסוף של השלטון. אולם הם לא שמרו על המעמד של ג'ון ועל הדמות שלה כמי שהגבורה שלה היא בלהישאר נאמנה לעצמה. הם רצו התקדמות, אז הם הפכו את ג'ון לגיבורה, לגיבורה שאוחזת נשק, שאינה רק שותפה למהלכים שאחרים יזמו, אלא יוזמת בעצמה, מזרזת את העניינים, עד כדי כך שבסוף הפרק היא חושפת במחשבותיה לפני הצופים כי מה שהיא עשתה במבצע הברחת הילדים מגלעד שקול בעיניה ובעיני הסדרה לשחרור בני ישראל ממצרים על ידי משה.

 

סיפורה של שפחה, הברחת הילדים צילום: Jasper Savage/Hulu
סיפורה של שפחה, הברחת הילדים מגלעד. צילום: Jasper Savage/Hulu

ההשוואה של ג'ון את עצמה למשה רבנו פתאום גרמה לי גם לשים לב, שבשתי העונות האחרונות הסדרה מקדשת את ה"גרנדיוזי" על פני היום יומי. סרינה של הסדרה מתגלה כלא סתם עוד אשת מפקד אלא כפוליטיקאית שהחזון שלה היה בין התורמים העיקריים להקמת גלעד. ג'וזף, המפקד שאליו ג'ון הגיעה בעונה השלישית, הוא לא סתם מפקד מן השורה, אלא אחד האחראים הישירים לחזון גלעד. את אמילי, ג'וזף לא סתם הבריח מגלעד, הוא הבריח אותה כיוון שהיא אחד המוחות המבריקים ביותר שהעולם ידע, ובל נשכח את ההתפתחות המוזרה מכול במהלך העונה, כשגילינו שניק אינו עוד סתם נהג מן השורה, לא, ניק הוא אחד הלוחמים החשובים ביותר מתקופת הקמת גלעד! נראה כאילו שכל ההתכוונות של הסיפור של היוצרים, מהרגע שהסדרה נטשה את הספר, היא להפוך את כל הדמויות לגיבורים בעלי חשיבות רבה בעולם בכלל ובגלעד בפרט, כי כבר לא מספיק להתמודד עם הבנליות של הרוע, צריך דמויות גדולות מהחיים.

אם הסיפור המקורי דן בסיפורה של השפחה כשהדגש הוא על עולמה הפנימי של השפחה שדרכו אנו לומדים על העולם שבחוץ, באה הסדרה והפכה את זה לסיפורה של ג'ון, כשהדגש הוא על גבורתה של ג'ון, שהעולם של גלעד/פרד שינה אותה, ועכשיו היא נערצת על ידי כל השפחות כמעט, מרתות נושאות אליה עיניים, ואפילו שהמבצע לחילוץ הילדים היה מפגן מרשים של סולידריות נשית, כשהמטוס נוחת בקנדה, ריטה, שעלתה על המטוס עם הילדים, אומרת ללוק שזה הכול ג'ון עשתה.

זו הסיבה, שבסוף הפרק, למרות ששמחתי על כל דמות של ילד שניצל מגלעד, לא יכולתי שלא להרגיש שיש מסר מעט בעייתי ופשטני באופן שבו העונה הסתיימה.

המסר הוא פשטני כיוון שהסדרה, ממש כמו ישראל בתקופת קום המדינה, לא רואה מספיק את הערך של הגבורה בשמירת צלם אנוש, אלא רק את הערך של גבורת הנשק והלחימה. אנו רוצים שגלעד תיפול אז אנחנו שמחים יחד עם ג'ון על ההישג שהיא והמרתות השיגו, אבל בעצם השמחה על ההישג הזה היא פועל יוצא של תפיסה פחות בוגרת שרואה רק את מבחן התוצאה הסופית כקובע, ופחות חשובה לה הדרך. 

הדרך במקרה הזה, היא זו שיוצרת את המסר הבעייתי, כי ג'ון משלימה העונה את המסע שלה ממי שמתקשה אפילו להרוג את פרד וסרינה כי היא עדיין רואה בהם בני אדם, למי שרואה את האנשים ככלים בדרך להגשמת המטרה שלה. נכון שזו מטרה נאצלת, אבל הראייה שלה את האנשים ככלים היא עדיין בעייתית. היא מאיימת על ילדה קטנה באקדח, כשהיא חוששת שהילדה הזו תסכן את מבצע הצלת הילדים שלה, ורוצחת חייל של גלעד, לאחר שהיא כבר פצעה אותו, והוא נכנע, והעביר בקשר לכוחות הביטחון הגלעדיים את המסר שהיא הכתיבה לו, שיבטיח את יציאת הטיסה בשלום, שהכול בסדר, השטח פנוי ואין מצב חירום.

סיפורה של שפחה, ג'ון והאקדח. צילום: Jasper Savage/Hulu
סיפורה של שפחה, ג'ון והאקדח. צילום: Jasper Savage/Hulu

האם היו לה נסיבות מקלות במקרה של החייל? כנראה שכן, היא הייתה פצועה והיה סיכון שכשהיא תיחלש הוא ישתמש ביתרונו הגופני כדי לחסל אותה ולתקן את המסר ששלח, ייתכן שגם הפציעה שלה מנעה ממנה את האפשרות לדאוג לנטרול שלו (דרישה שימסור לידיה את הנשק ואת מערכת הקשר שלו, וחיבול בהם). אני לא אומרת שאי אפשר להבין אותה, אני טוענת שכאשר המעשה שלה מלווה במסר, שג'ון מעבירה כבר בתחילת הפרק כמסר העיקרי שהיא הצליחה להבין בשנותיה בגלעד, והוא שמי שאכזרי יותר הוא המנצח, ושביטחון מלא שווה התאכזרות מושלמת, אזי המסר הזה שהפרק מעביר הוא בעייתי. כי הדבר היחיד שמצדיק את מעשיה של ג'ון הוא המטרה הנאצלת שלה, אבל אם גלעד טוענת שיש לה מטרות נאצלות משלה להציל את העולם, ויש לה סיבות משלה להתאכזרות כדי לחנך מחדש את העם לעולם הטוב יותר כביכול שהם רוצים ליצור, אז האם בכך שהסדרה "מאשרת" את ההתאכזרות כדרך לניצחון עבור ג'ון והופכת אותה לגיבורה, היא לא מאשרת בעקיפין גם את ההתאכזרות של גלעד לאנשיהם למען המטרות הנאצלות שלהם של הצלת העולם? ואם אין בכוונת הסדרה לאשר את ההתאכזרות של גלעד, מכיוון שהיא לא תומכת במטרות של הרפובליקה הזו האם אין בכך צביעות?

יכול להיות כמובן שהמסר שהסדרה רוצה להעביר הוא שאי אפשר לנצח את הרוע בלי ללכלך את הידיים, יכול להיות שזה גם נכון, אבל אני לא בטוחה שזה הסיפור של ג'ון שהייתי רוצה לראות: "איך למדתי ללכלך את הידיים כדי לצאת כשידי על העליונה".

מסר נכון יותר בעיניי עבר בסיפורם של פרד וסרינה בפרק, כשפרד מצליח לנקום בסרינה את הנקמה המושלמת, ולהשתמש בבגידה שלה בו עוד בזמן גלעד, בכך שהיא השתמשה בניק כדי לעבר את ג'ון, כדי לחבל בהסכם החסינות הנוכחי שלה בקנדה המציין את בגידתה הנוכחית.

סרינה לא קלטה אפילו שבכך שכפתה על ג'ון (או שלפרד כפי שהיא קראה לה) לקיים יחסי מין עם ניק היא למעשה ביצעה עוד אונס, ומבחינתה העובדה שהם בחרו אחר כך לנהל מערכת יחסים אפילו מאשרת את המעשה שלה בדיעבד, אבל שמחתי על כך שטואלו הסביר לה באופן חד משמעי שמה שהיא עשתה אכן נחשב לאונס.

הקטע שהכי אהבתי בפרק קרה בזמן שג'ון ניסתה להסיח את דעת השומרים בשדה התעופה כדי שהילדים יוכלו להתגנב למטוס באין רואים, וכל השפחות הצטרפו אליה לסשנים של יידוי אבנים. פתאום חשבתי לי שסוף סוף כל הסקילות שהן נאלצו לקחת בהן חלק בגלעד, הביאו תועלת אמיתית.

הדאגה והתמיכה של השפחות והמרתות זו לזו ובמיוחד ההתנהגות של ג'נין, היוו בעיניי את נקודות האור של הפרק. עדיין אכפת לי מג'ון מספיק כדי שלא ארצה שתמות לפני שתצליח להציל את האנה שלה, אבל אני מאוד מקווה שהעונה הבאה תצליח לקחת אותנו למסע בוגר יותר מזה של העונה הנוכחית לעבר סופה של גלעד.

סיפורה של שפחה, ג'ון. צילום: Jasper Savage/Hulu
סיפורה של שפחה, ג'ון. צילום: Jasper Savage/Hulu

"סיפורה של שפחה" משודרת ב-HOT HBO, HOT VOD וב-NEXT TV

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.