על ודאות וחוסר ודאות

הפרק מתחיל בדיוק בנקודה שבה הסתיימה העונה הקודמת, הנסיעה של שלפרד לעבר העתיד הלא ידוע כשבמהלך הנסיעה אנו רואים את החששות בפניה של שלפרד והנסיעה כולה צבועה בלבן ושחור, במעברים בין הבלחי האור מהשמיים לחושך המנהרות. בין התקווה שאולי הכול יהיה בסדר כמו שניק הבטיח לה בפרק הקודם, לבין החששות מהנורא מכול, שאפילו לא ברור מהו.

כשהנסיעה מסתיימת במה שנראה כמו הכנה למבצע תלייה המוני של כל השפחות שהימרו את פי הדודה לידיה וסירבו לסקול את ג'אנין בפרק הקודם, שתי מחשבות עוברות בראשי. האחת היא שכל כך ברור ששלפרד לא הולכת למות עכשיו, כי אף סדרה לא תהרוג את הגיבורה הראשית שלה שתי דקות לתוך הפרק הראשון בעונה, והשנייה היא ששלפרד לא יודעת שהיא גיבורה של סדרה טלוויזיונית שלא יכולה למות עכשיו, ופחד המוות של דמותה הוא אמיתי עבורה.

חצי דקה אחר כך מסתבר, כמו שהיה קל לנחש, שהשפחות כולן אכן לא מסיימות את חייהן בתלייה, ושסתם "מתחו" אותן. העובדה שהמתח התפוגג כמצופה בלא כלום, התחברה לתחושותיי מהעונה הקודמת שהאמינות של תיאורי האווירה הקשה והמאיימת תמיד על חיי השפחות ברפובליקת גלעד נפגעת כאשר דמויות שכבר נחשבו למתות, מתגלות כמה פרקים אחר כך בריאות ושלמות. (עניין שהציק לי למרות שאני אדם שבאופן כללי מעדיף סדרות שבהן מתקיים הכלל "רק דבר אחד ידוע שהכול יסתיים בשלום" כמו ששרים בפתיח של "הקטקטים"). אי אפשר להעביר תחושת איום אמיתית לחיי הגיבורים כשברור ששיקולים טלוויזיוניים יגרמו לכך שהדמויות הראשיות תמיד ייצאו ללא פגע.

אולם כשאני הופכת את המחשבה בראשי לשאלה, מדוע להתחיל בסצנה הזו בכלל אם ברור שככלי ליצירת מתח טלוויזיוני היא לא תהיה יעילה כסצנת פתיחה, ושהיא הייתה יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית בסיום עונה נניח, פתאום גוברת בי הסברה שהקטע לא נכתב מתוך רצון למתוח את הצופים, אלא כדי להעביר מסר כלשהו לגבי החיים ברפובליקת גלעד.

מהו המסר הזה מתחיל להתבהר לי כאשר חולפת במוחי השאלה מה הרציונל העומד מאחורי המתיחה הזו של הרפובליקה, האם לאיים על השפחות בעונש מוות, ולא לקיים את האיום הזה, אכן יש בו כוח הרתעה מספיק בפני מי שהתחילו להרים את נס המרד, או שאולי דווקא להיפך יש בו עידוד למרדנות, כי אם לא הרגו אותן על זה, אז מה כבר יעשו להן.

המשך הפרק מבהיר שההיגיון העומד מאחורי הצעד של גלעד נעוץ בדיוק בחוסר הוודאות, המוות הוא סוף ודאי ולא רצוי לשני הצדדים, לא לשפחות ולא לשולטים ברפובליקת גלעד, אבל יש אינסוף דרכים יצירתיות לאמלל את השפחות, דרכים שהן אפילו לא מעלות בדעתן, עד שהן לא פוגשות בהן פנים אל פנים, והעובדה שיש לשלטון את הכוח להפעיל כל עינוי העולה בדעתו מבלי שהשפחות יידעו מראש איזה מחיר יהיה עליהן לשלם על כל "חטא", היא זו שיוצרת את תחושת הכניעה של השפחות.

רפובליקת גלעד שולטת בעצם על ידי שימוש בוודאות ובחוסר הוודאות. מבחינתם, ההוראות שלהם לחיים הנן ציווי שאין לערער עליו, כל סטייה הכי קטנה מהמסלול המותווה על ידם, גוררת ענישה וזה ודאי, אולם חוקי הענישה אינם נקבעים מראש, וכך נשמרות השפחות במצב תמידי של פחד מהלא נודע, ממש כמו שכל המרחב החברתי של השפחות מעורער בשל הפחד מהעיניים הסובבות אותן שלא ידוע אם הן עיניים שרוצות בטובתן, או כאלה שימסרו אותן לשלטונות על כל יציאה מהתלם.

אולם השלטון ברפובליקה הגלעדית אכזרי גם בכך שהוא מסרב להסתפק ביצירת חוסר ודאות רק לגבי העונש של החורגים מהשורה. חשוב לו לזרוע את הספק בנכונות הפעולה של המתנגדים לו גם לשיטתם שלהם.