על האופן שבו הסדרה 'הרמון' מציגה מנגנון מניפולטיבי של כת פוגענית המנצל את זכויות הפרט לתועלתו
לכאורה, לכל אדם יש את הזכות לבחור מה יעשה בחייו, היכן יחיה, עם מי יקים משפחה, היכן יעבוד, ומה יעשה בכספו. בפועל, הבחירה מוגבלת הן על ידי מצבו האישי והכלכלי ויכולותיו המקצועיות והן על ידי חוקי המדינה שבה הוא נולד וחי המגבילים עבורו אזורי מחייה מסוימים, את בני האדם שאתם הוא יכול לחיות בזוגיות רשמית ואת מספרם, ואת כמות הכסף מרווחיו שהוא יכול לקחת לעצמו מבלי להפריש למדינה. ההבדל בין סוגי החברות הקיימים בעולם תלוי בין היתר גם במידה שבה החברה מחליטה להתערב בבחירות האישיות של האדם.
אחת השאלות המעניינות בנושא ההתערבות של החברה בחיי הפרט היא עד כמה ההתערבות הזו נעשית לטובת הפרט, ועד כמה היא נעשית לטובת המשך יכולת התנהלות החברה כפי שהיא? והשאלה העוד יותר מעניינת היא, האם כאשר החברה חושבת שהיא קובעת חוקים שמטרתם היא טובת הפרט, היא אכן יודעת באמת מה טוב לפרט? או במילים אחרות, מי יודע טוב יותר לקבוע מה טוב עבור הפרט, הוא עצמו או החברה סביבו שצברה ניסיון וחוכמה של אנשים רבים במשך שנים? ובהנחה שהחברה אכן יודעת טוב יותר מהפרט מה טוב עבורו, האם יש לה את הזכות ליטול ממנו את זכותו לבחור ל"טעות" לבד?
גם בתוך התא המשפחתי קיים מתח בין טובת הפרט לכלל, וכל השאלות שהעלינו קודם לגבי החברה והפרט תקפות גם לגביו. למרות שאנחנו משתייכים לדור שבו סמכות המשפחה על הפרט מאבדת מכוחה, ואנו נוטים לראות את זכותם של בני משפחתנו לחיות את חייהם כראות עיניהם כערך יסודי, עדיין נראה לי שרובנו נתקשה להשלים עם פעולות מסוימות של בני משפחה שייראו בעינינו מטופשות או מסוכנות. נניח שתגלו כי בן משפחה מקרבה ראשונה מתכוון להשקיע את כל כספו במיזם שנשמע לכם מפוקפק ביותר, האם תגידו לעצמכם זה הכסף שלו, ויש לו את הזכות לעשות בו מה שהוא רוצה, או שתנסו בכל כוחכם למנוע ממנו לעשות את מה שבעיניכם היא שטות חייו?
הסדרה "הרמון" עוסקת בין היתר בשאלה עד כמה אנחנו כחברה משפיעים ומתערבים בבחירות האישיות של הפרטים בחברה, והאם אנחנו אמורים להתערב יותר או פחות?
בפרק הראשון של הסדרה מגיעה מאיה לוין להוריה ומבקשת מהם לתמוך בנישואיה לבחיר לבה, אדם שלומר עליו שהוריה אינם אוהבים אותו זו תהיה לשון המעטה, וההורים כמובן מסרבים לבקשתה. כשצופים בסצנה הזו קשה שלא להיזכר בהמון סצנות דומות בסדרות אחרות, בהן נרשמת התנגדות משפחתית לנישואי הבת, כשברובן אנחנו כצופים נמצאים בדרך כלל בצד של הבת, שהמניע היחידי שמניע אותה הוא האהבה, ולא שיקולי התאמה אחרים כמו מעמד, או עיסוק שמאפיינים את ההורים, אולם כאשר אנחנו מודעים לכך שבחיר הלב המיועד הפעם הוא שבתאי צדיק, שרחוק מלהיות ראוי לשמו, גבר בוגר המנהל כת או הרמון או סתם בית עם חבורת נשים שמספקות את כל צרכיו (תלוי איך מגדירים את זה), שמאיה רואה בו סוג של משיח, ההזדהות עוברת בקלות לצד של ההורים. קשה שלא להזדהות גם עם תחושת אזלת היד שלהם, כשהם רואים שהבת שלהם עומדת לעשות בחירה גרועה מאוד, שהם לא יכולים לכבד. אך בה בעת, חוסר היכולת שלהם לכבד את הבחירה שלה היא זו שמרחיקה אותה מהם יותר ויותר, ומחזקת את אחיזתו של שבתאי עליה, והניסיונות שלהם לערב את המשטרה והתקשורת, כדי להוציא את בתם מהכת, נראים כאילו רק פוגעים בהם יותר ממה שהם מצליחים לשנות משהו בפועל.
האם צודקים ההורים ברצונם להוציא את מאיה מהשפעתו של שבתאי שבעיניהם היא מזיקה? או שצודקת מאיה בדבריה בראיון לתקשורת, שאף אחד לא יודע טוב ממנה מה טוב בשבילה, ושזו הבחירה וההחלטה שלה, להיות היכן שהיא נמצאת?
המשטרה לא יכולה לעשות דבר להרחקת מאיה מה"הרמון" של שבתאי כיוון שבאופן גלוי אי אפשר לטעון לשום הפרת חוק מצדו של שבתאי לגביה, הוא לא מכריח אותה להישאר לצדו באיומים לחייה, לכאורה היא יכולה לקום וללכת מתי שתחפוץ, והעובדה שאנחנו כצופים יודעים שהוא מפעיל עליה מניפולציות שהיא נופלת בהן, לא נותנת למשטרה זכות לעשות דבר, כיוון שלו המשטרה הייתה צריכה להתערב בכל פעם שמישהו הפעיל מניפולציה כלשהי על מישהו אחר, לא היה מספיק כוח משטרה בעולם. שלא לדבר על כך שהתערבות משטרתית עם חופש פעולה כזה, אין ספק שהייתה הופכת בעצמה קורבן למניפולציות של בעלי אינטרסים אישיים.
במהלך הצפייה, הצופים נוכחים לדעת כי שבתאי, ראש ההרמון, אינו סתם אדם מניפולטיבי פרטי, הוא מפעיל מנגנון מניפולטיבי, שקשה להשתחרר ממנו, ושלא היה עובד אלמלא היו לו משתפי פעולה מבפנים ומבחוץ. מנגנון שהייתי רוצה לקוות שהרשויות היו מצליחות להתחקות על עקבותיו, לפענח איך הוא פועל ולמגר אותו בשל האופן שבו הוא מופעל, אך לא כך הדברים מתנהלים בסדרה.
הצופים לומדים על דרך הפעולה של המנגנון המניפולטיבי של שבתאי צדיק ומתחקים אחר האופן שבו הוא מן הסתם נבנה דרך ניסיונות הגיוס לכת של הגר, אחותה של מאיה, ניסיונות העזיבה הכושלים של תמר, נכדתו, וניסיונותיה של תהילה (נועה), לשלב בין חייה הקודמים לנוכחיים. הרשויות לעומת זאת לא מוצאות פתח במהלך הסדרה לנטרל את המנגנון הזה עד לסוף העונה ממש.
העונה מסתיימת במעצרו של שבתאי לאחר שאריאנה, אחת מנשותיו של שבתאי, מחליטה על דעת עצמה ובניגוד להוראתו המפורשת של שבתאי, להטביע את תמר במקווה. בעוד ששבתאי מתכוון להפוך את תמר לעוד אחת מנשותיו, ולבעול אותה אחרי שתטבול, אריאנה חושבת שעליהם להיפטר מתמר לחלוטין. לא מכיוון שהיא חושבת שעם גורל כמו ששבתאי מייעד לה, ייטב לתמר מותה מחייה, אלא מפני שתמר, שנחשבת על ידי כולם כמעט לנכדתו, היא בעצם בתו של שבתאי מעטרה, אחת מבנותיו המאומצות שמצבה הנפשי התדרדר מאוד בעקבות האונס שעברה על ידו כנראה, ואריאנה חוששת שעצם קיומה מהווה סכנה להמשך קיום מפעלו של שבתאי.
בתחילה, הבחירה של הסדרה לגרום למשטרה לתפוס את שבתאי דווקא דרך אריאנה המנסה להטביע את תמר נראתה לי כפתרון קל מדי ומאכזב. קל מדי – כי ברור שעל המשטרה להתערב כשמתבצע ניסיון רצח, הבחירה הזו יצרה רושם של נוחות תסריטאית להביא את המצב לשם כדי שהמשטרה תוכל להתערב. מאכזב -כיוון שלאורך כל העונה לא ראינו אצל שבתאי נטיות רצחניות כלל, ולמרות ששבתאי הוא אדם נוראי העובדה שהוא נתפס דווקא על מעשה שהוא יזמה פרטית של אחת מנשותיו, העבירה בי תחושה לא נוחה. העדפתי שהנפילה שלו תגיע כתוצאה ממעשה ישיר שלו.
אולם במחשבה שנייה, תהיתי האם הבחירה הזו באריאנה, כמי שמעשיה יביאו למפלתו של שבתאי אינה בחירה של היוצרים כדי להדגיש את העובדה שגם תחת מניפולציות אנשים לא מאבדים את חופש הבחירה שלהם . כי אם ברור שמפלטו של כל מניפולטור הוא בטענה שלאנשים בוגרים יש את הזכות להגיד שיורד גשם גם כשהוא יורק עליהם, והעובדה שהם נרטבים היא בחירה שלהם, האין העובדה שאריאנה בוחרת מיזמתה לפעול בניגוד להוראותיו לא מוכיחה את הטענה המניפולטיבית הזו? ואם כך, אם אכן מניפולציות אינן מנטרלות את חופש הבחירה, אז השאלה האם ומתי על החברה להתערב כשאדם בוגר בוחר לשעבד את רצונו לאדם אחר רק מתעצמת.
אבל לפני שנדון בחופש הבחירה של הנשים בסדרה, אני רוצה להתבונן קצת במנגנון המניפולטיבי של שבתאי צדיק.
שבתאי ניחן על פי הסדרה ביכולות ריפוי כלשהן, שהן פרי לימודים שלמד בתורת הקבלה, או אולי כל תורת ריפוי אלטרנטיבית אחרת המשלבת גוף ונפש. הדברים לא כל כך מוסברים בסדרה, אבל זה לא ממש משנה. הטיפול שלו בנשים הוא גורם המשיכה מספר אחת של הנשים אליו, והוא זה שיוצר את המפגש הראשוני בינו לבינן. כשחושבים על זה, כבר כאן היה אולי מקום של החברה להתערב ולאסור על יחסים אישיים בין מטפל למטופל, כמו שהיא אוסרת זאת בתחומים טיפוליים שונים ובמיוחד נפשיים, כיוון שידוע שיחסי מטפל מטופל אינם סימטריים, ועל כן, יוצרים יתרון לא הוגן של המטפל על המטופל, שהמטפל יכול לנצלם לרעה, כפי ששבתאי באמת עושה. אבל מכיוון ששבתאי הוא מטפל אלטרנטיבי, והתחום הוא פרוץ, לא קיים חוק כזה שמונע ממטפלים אלטרנטיביים לנהל מערכות יחסים רומנטיות עם המטופלים שלהם. לו שבתאי למשל היה פסיכולוג, תאורטית היה אפשר לתבוע אותו על כך שהוא הופך את המטופלות שלו לנשותיו, ואף לשלול ממנו את הזכות להעניק טיפולים ולתבוע אותו אם הוא היה ממשיך להעניק אותם.
האיסור הזה של החברה על יחסים רומנטיים בין מטפל למטופל הוא דוגמה להתערבות שרירותית ונכונה בעיניי של החברה שבאה למנוע ניצול כוח לרעה, אך שבתאי נמצא בשולי החברה מבחינת הטיפולים שהוא מעניק, והרשויות אינן מתערבות בעיסוקו, וכך הצופים יכולים להמשיך ולהתבונן באופן שבו נבנה מנגנון המניפולציות שלו אחרי השלב ה"טיפולי".
בין אם הטיפולים הרפואיים ששבתאי מעניק אכן עובדים ובין אם לאו, היכולת המניפולטיבית העיקרית שלו, שאיפשרה לו את בניית המנגנון המניפולטיבי המורחב, באה לשיאה במפגשים האישיים, ובשיחות שלו עם הנשים.
לכל מניפולטור מוכשר יש את היכולת לראות את האדם שמולו ולהבין איך ללחוץ על הנקודות שמפעילות אותו. אך בעוד שהאנשים שנופלים למניפולציות מתפתים כי הם מרגישים שמישהו רואה אותם ומבין אותם באמת ולכן זוכה לאמונם, האדם המניפולטיבי אכן רואה אותם, אבל לא רואה בהם יותר מאשר כלים לשירותו (למשל, רייצ'ל מ"UnREAL" ניחנה ביכולת המניפולטיבית הזו. היא מקבלת את האישור החברתי להשתמש ביכולת שלה לזמן מוגבל במסגרת תכנית הריאליטי שהיא עובדת בה, ואפשר למצוא הקבלות לא מעטות בין האופן שבו מוצגות כתות בטלוויזיה לאופן שבו מוצגות הפקות ריאליטי שונות).
שבתאי צדיק מזהה בנשים את הצורך בשייכות, את הצורך בכבוד, ואת הצורך בהגשמה אישית ובייעוד, והמשפחה האלטרנטיבית שהוא מספק כביכול מציעה לנשים בדיוק את זה, שייכות למשפחה אחת גדולה. "כאן זה נווה מדבר" הוא אומר בריאיון, "בחוץ זה מלחמה". טון הדיבור שלו הוא בדרך כלל שליו ומכבד, הוא אף טוען בפניהן תמיד שהוא מעריך ומכבד את מה שהן רוצות, גם אם בפועל הוא לא עושה זאת (לבנו למשל הוא מטיף שזה לא משנה בכלל מה שהנשים רוצות), הוא נותן להן את התחושה שאצלו הן יוכלו להיות מי שהן באמת, והוא גם מספק להן ייעוד, מטרה לשאוף אליה, להוליד לו את "המתיר". הטכניקה שלו לגרום להן לראות את הדברים מנקודת מבטו, ולחשוב שהן עושות זאת מנקודת מבטן, היא לערער את ביטחונן בדברים שהן האמינו בהם עד לאותה נקודה, כשהוא מספק את הפרשנות שלו למילוי החלל שנפער באותו ביטחון. הוא מצליח לערער את ביטחונן במה שהן האמינו בו עד לאותה נקודה דרך רטוריקה די פשוטה, לא בטענה שהן טועות והוא צודק, אלא על ידי השארת השאלה באוויר, "האם אתן בטוחות?".
אחד הדברים המעניינים לשים לב אליו בטכניקה הזו שלו, היא שעל פי סולם הצרכים של מאסלו, השייכות, הכבוד והייעוד האישי הם צרכים שנמצאים גבוה יותר בסולם מהביטחון, שהוא צורך בסיסי יותר, אולם שבתאי לא רק שמערער את הביטחון הנפשי של הבנות, הוא גם מערער את הביטחון הקיומי שלהן, וכך יוצא שהוא מציע כביכול מענה לצרכים הגבוהים יותר תוך שהוא שומט את השטיח מתחת לצרכים הבסיסיים ובזה הופך את התלות של רוב הנשים בו למוחלטת כי בלעדיו לכאורה לא יישאר להן דבר.
שבתאי לא היה יכול לערער את ביטחונן הכלכלי של הנשים, אלמלא הוא היה זוכה לשיתוף פעולה מצד הנשים ככלל. הנשים בבית מעבירות את כספן לקופה משותפת לכאורה כדי להצדיק את ההוצאות השוטפות הכרוכות בניהול הבית ואחזקתו, אולם מכיוון שכל הכסף שהן מרוויחות הולך לקופה המשותפת, הרי שכל הוצאה שהן רוצות להוציא צריכה דיווח, וסוג של קבלת רשות. בכך, למרות שהן כביכול חופשיות להתנהל בחוץ כרצונן, הרי שצעדיהן מוגבלים, ומהדיווחים השוטפים ששבתאי מקבל על היציאות והכניסות של הנשים לבית, הוא יכול להבין למי מהן דרושה תשומת לב מיוחדת כדי להחזיר אותה למסלול, ואת מי אפשר להניח לנפשה.
הנשים שפחות מגבילים אותן בבית הן אלה החדשות, כמו הגר, שבתחילה רק מרעיפים עליהן מטוב הבית, ולא באים אליהן עדיין בדרישות כדי לא להבריח אותן, ואלה שהיו שם מן ההתחלה כנראה ונמצאות בעמדת הכוח על הקופה.
יש משהו אירוני בעובדה שבעוד ששבתאי והנשים באים בתלונות על כך שהרשויות והמשפחות שמהן באו מסרבות להניח להם לחיות על פי דרכם, חלק גדול מהנשים מוותר מרצונו על מרחב הפעולה האישי שלו, כדי להמשיך לחיות בתוך התא ששבתאי מפעיל, ולא שמות לב, שגם בו הן לא יכולות לעשות כרצונן, עד שזה לא מאוחר מדי. אז הן כבר נתונות גם ללחץ חברתי משאר דיירות הבית, סובלות ממצוקה כלכלית שמצרה את צעדיהן, ושלא לדבר על כך שחלקן כבר ילדו לו גם ילדים, שגם הם מהווים סוג של כבלים שקושרים אותן אליו. אולם ניתן גם להבין מדוע לחלק מהנשים יהיה נוח מאוד לחיות את החיים באופן שבו הבית מתנהל, שבו יש מישהו אחר שיודע טוב מהן מה נכון ומה לא נכון, ופוטר אותן מהתלבטויות רבות. גם כשמגיעה ההבנה ששבתאי אינו צדיק או כל יודע כמו שהוא מתיימר להיות, כמו שמאיה מבינה למשל כשהיא נאנסת על ידו, לנשים שנמצאות אצלו שנים קשה להודות בזה ולרצות לצאת, לא רק בגלל הפחד מתגובתו ותגובת הבית (שגם להם חלק לא מבוטל בקושי) אלא כי אז זה הופך את הבחירה הראשונית שלהן בו, וחלק גדול מהחיים שלהם למוטעה, ולאנשים קשה להודות, שהם טעו באופן כל כך יסודי. כדי להתפכח מהאשליה ששבתאי מספק להן, למאיה לא הספיק לראות איך שבתאי פוגע בה, או את אחותה הגר מתפכחת ממנו, הדבר היחידי שהוציא אותה מאזור הנוחות של האמונה בו, הייתה ההבנה שהוא הולך לפגוע בתמר. ויש בעובדה הזו צדק פואטי כיוון שאם בהתחלה היה זה שבתאי שניצל את הרצון של מאיה להגן, לרפא ולהציל, כדי לתמרן אותה להעיד עדות שקר נגד אביה ולהרחיק את אביה ממנה ומאחותה, הרי שבסופו של דבר הרצון שלה להציל את תמר, היה זה שהביא אותה לפעול נגדו.
זה מביא אותנו לחלק האחרון והחמור ביותר במנגנון המניפולטיבי של שבתאי. שיתוף הפעולה של הרשויות, שהתבטא בדמותה של אריאנה, עובדת סוציאלית, שדאגה שהמקרים של התלונות והחשדות כנגד שבתאי יעברו דרכה, וגרמה לכך שהגר לא תוכל ליצור קשר עם הוריה, בזמן שהיא הורחקה מאביה על ידי משרד הרווחה, כדי להגדיל את השפעת בית הנשים ושבתאי עליה, כמו גם לכך שתמר תחזור לבית של שבתאי לאחר שהצליחה לברוח ממנו, וביקשה את עזרת הרווחה.
יש משהו אירוני בעובדה שאריאנה, שהייתה הסיבה לכך שהרשויות כשלו פעמים רבות מלהגיע לנשים בהרמון הזקוקות לעזרה, היא זו שהביאה לכך שהמנגנון המניפולטיבי של שבתאי קרס, בשל פעולה יזומה שלה, שכן לו היא הייתה נשמעת להוראותיו של שבתאי ומביאה אליו את תמר, ולא מנסה להרוג אותה, אחרי שהמשטרה כבר ביקרה אצלו ולא מצאה כלום, סביר להניח שהוא היה מצליח להתחמק גם הפעם.
אריאנה היא גם, כמו שהזכרנו קודם, מקרה מבחן מעניין לעניין חופש הבחירה, שכן העובדה שהיא פעלה על פי שיקול דעתה בניגוד גמור להוראתו המפורשת של שבתאי מעידה על כך שיש לה חופש בחירה, אבל הבחירה שלה מגיעה מעמדת כוח וחופש יחסית לנשים בבית, שכן היא שותפה לדרכו מבחוץ, וה"תורה" שלו משרתת בעצם את תחושת הכוח שלה על הנשים האחרות, ושימור המבנה החברתי שהוא יצר משרת את שימור מעמד הכוח שלה בו, כך שבעיניי היא אחראית למעשיה שלה, כמו כל אדם שפועל בתוך מנגנון מושחת, ומנצל אותו באופן מושחת לצרכיו שלו. ייתכן שאותו אדם לא היה הופך למושחת אלמלא טעם מטעם הכוח של אותו מנגנון, אך עדיין האחריות היא שלו שהתפתה.
לעומת זאת אם נחזור לעיסוק בחופש הבחירה של יתר הנשים בבית שנמצאות באמת בעמדת חולשה, הרי שלמרות ששבתאי טען שהנשים נמצאות אתו מרצונן החופשי, והרבה מהן הסכימו אתו והאמינו בכך, בפועל היה לו יתרון כוח על שיקול דעתן, הן בגלל יחסי מטפל מטופל, וכישרונו המניפולטיבי. והן בשל הלחץ החברתי והכלכלי שהוא ידע להפעיל עליהן ושהפך אותן לעוד יותר תלויות בו, וחסרות כוח בחירה אמיתי. והעובדה הזו, היא זו שבעיניי הייתה מצדיקה התערבות של המדינה כנגד התא המשפחתי שהוא בנה, לו הייתה כזו, אם כי אני מבינה כיצד מתן רשות להתערבות של המדינה בתחומי הפרט יכולה להוות פתח למדרון חלקלק.
אחד הדברים המעניינים הוא, שגם אם אכן רואים במנגנון המניפולטיבי שהפעיל שבתאי צדיק כת נצלנית ופולחנית לכל דבר ועניין, שיש להגן על הנקלעים אליה, הרשויות בארץ באמת לא היו יכולות לפעול כנגדה דבר, כיוון שאין בארץ חקיקה כנגד כתות, והצעת החוק של אורלי לוי אזולאי, יריב לוין ואחרים בנושא הספיקה רק לעבור קריאה טרומית בפברואר 2016 ומאז לא נערכו שום דיונים בעניין, ולא היו קריאות נוספות.
כך שבימינו הכבוד שהמדינה רוחשת לזכויות הפרט יכול להוות כר פורה לניצול על ידי אנשים כריזמטיים וחסרי מצפון, המנצלים לרעה את כוחם על אנשים אחרים ואת יכולתם לתפעל אותם. ואי אפשר יהיה לעשות כלום כנגדם כל עוד הם לא ייתפסו עוברים על החוק בצורה בוטה, כמו במקרה שהוצג בסדרה של ניסיון רצח.
ועד שידונו באופן שבו החוק יוכל להגן ולמנוע נפגעי כתות מבלי לפגוע בזכותו של הפרט לבחור את האופן שבו יחיה את חייו, כל כמה שלא יהיה מוטעה בעינינו, ועד שיעבור החוק בישראל (וזה יכול לקחת שנים רבות) נוכל רק להודות לסדרה על ההצצה המרתקת לנושא שהיא העניקה לנו.
חושב שאריאנה עשתה את זה כדי להגן עליו, להציל אותו ממעשה שהיה חושף אותו להליך פלילי, על ידי מעשה פלילי אחר שנועד להעלים ראיות לפשע
מסכימה אתך שהמעשה שלה נועד להגן עלי ולהציל אותו, אך על השאלה אם היא רוצה להציל אותו בשבילו או בשבילה אפשר להתווכח, אני חושבת שהיא עושה זאת בשבילה לא פחות מאשר בשבילו, כי היא נהנית מהיתרונות של התא המשפחתי שהוא הקים. אני לא יודעת מהי מידת ההערצה שלה כלפיו, אבל אין ספק שהיא לא מעריצה אותו מספיק כדי לחשוב שהוא יודע יותר טוב ממנה מה טוב בשבילו. כך שאם היא מרשה לעצמה לחשוב שהיא יודעת יותר טוב ממנו מה טוב בשבילו, הרי שכל ההישארות שלה איתו בעיניי, היא ממקום אנוכי שמשרת אותה.