משחקי הכס, עונה 8, פרק 6 – כוחו של סיפור טוב


ניתוח הפרק "כס הברזל" (The Iron Throne), הפרק האחרון בסדרה "משחקי הכס"

"אין בעולם דבר חזק יותר מסיפור טוב"

(טיריון, משחקי הכס, פרק אחרון)


בין אם אהבתם את "משחקי הכס" מאז ומתמיד, בין אם מעולם לא הייתם מאוהדיה הגדולים ובין אם דעתכם עליה השתנתה מפעם לפעם, איש לא יכול להכחיש את העובדה שלפני הכול "משחקי הכס" הייתה, אולי יותר מכל סדרה אחרת בתקופתה הטלוויזיונית, הוכחה לכוחו של סיפור. סיפור שגורם לאנשים לעסוק בו, לדבר עליו, לקום לפנות בוקר ולצפות בו כדי לא לחשוש מספוילרים בהמשך היום, או לחילופין, דווקא לחפש כל בדל של ספוילר כדי לדעת מה הולך לקרות כי המתח הורג. השאלה האם הסיפור הזה הסתיים כסיפור טוב, כלומר כסיפור עם מספיק כוח כדי להמשיך ולהיות מסופר ומועבר הלאה, או שסופו מבייש את נעוריו והוא שבור כמו בראן כעת, זו כבר כמובן שאלה של ציפיות וטעם אישי ומה הופך סיפור לסיפור טוב בעיניכם.

ג'ון: איך את יודעת? איך את יודעת שזה יהיה טוב?

דאינריז: כי אני יודעת מה טוב, וכך גם אתה.

ג'ון: מה לגבי כל השאר? כל שאר האנשים שחושבים שהם יודעים מה טוב?

דאינריז: להם אין זכות בחירה.

כמו  כל יתר הצופים שחושבים שהם יודעים מהו סיפור טוב ואיך עליו להסתיים, אך לא באמת ניתנה להם האופציה להשפיע על הנעשה בפרק הסיום, גם לי לא ניתנה היכולת לבחור סוף שיהיה טוב לטעמי, וכנראה שלו הייתה ניתנת לי הבחירה, הסוף הזה לא היה הסוף שהייתי מראש מגדירה כטוב בעיניי, אבל יחד עם זאת אני חושבת שהיה בו משהו מאוד מעניין.

הסיבה שאינני מחשיבה את הסוף הזה לסוף שהופך סיפור לטוב, היא העובדה שהוא היה חסר בעיניי תחושה של ממשות, והוא הרגיש לי יותר מדי כמו סיפור. תחושה של ממשות לא קשורה כמובן להיתכנות הפנטסטית של העלילה, האבל של הדרקון על דאינריז למשל עורר בי הרבה יותר הזדהות מהאבל של טיריון על אחיו ואחותו, למרות שברור איזו מההתרחשויות ריאלית יותר. תחושת הממשות קשורה לכך שאני לא ארגיש במהלך הסיפור שמישהו מספר לי סיפור, ואאמין למתרחש. ישנם סיפורים שבנויים על כך שכן נרגיש שמישהו מספר לנו סיפור וזה עדיין לא פוגע בהם, אבל הפרק יותר מכל פרק אחר שראיתי בסדרה, הרגשתי שאני לומדת את המתרחש מפיהם של אנשים שמודעים לכוחו של הסיפור, ולכך שבחירה שלהם לכאן או לכאן יכולה לשנות את המשמעות של הסיפור כולו, והם בוחרים בסוף שהם חושבים שהוא בעיניהם נכון מבחינה סיפורית.

זה התחיל בכך שהיה דיבור מפורש בפרק על כתיבה וסיפורים. קודם טיריון בציטוט על כוחם של הסיפורים שאין חזק מהם,  אחר כך בריאן מגלה יצירתיות באופן שבו היא מעלה על הכתב את קורותיו של ג'ימי בספר מפקדי משמר הלילה, ולבסוף אפילו נעשה שימוש מפורש בשם "שיר של אש וקרח", כספר שנכתב על ידי  אמברוז המספר את קורות המלחמות שאחרי מות המלך רוברט, ספר שטיריון אגב לא מופיע בו.

בריאן, "משחקי הכס", Helen Sloan HBO

בדיחת ה-"אולי ניתן לעם להחליט מי ימלוך עליו" של סאם טארלי, המשעשעת לכשעצמה, נראתה כאילו הוכנסה במיוחד כדי לקרוץ לצופי הטלוויזיה של הדור הנוכחי והוסיפה לתחושה שהפרק נכתב על ידי כותבים המודעים לכך שהם מספרים סיפור, וחושבים על התחושות שהסיפור יגרום לקהל עוד לפני שהם חושבים על השאלה האם זה הגיוני שזה מה שיקרה בסיפור.

חיבור שני הסעיפים הקודמים הביא לכך שהמשפט "האהבה חזקה יותר מההיגיון", שאומר טיריון בפרק ,עורר בי את התחושה שאהבתם של הכותבים למקום אליו הם רוצים להגיע גרמה להם לוותר על ההיגיון לא אחת, ולהקריב את ההתפתחות הטבעית של הדמויות והעלילה בשביל התוצאה הרצויה.

זה הולם לתת לג'ימי למות בזרועות אחותו, אז לא משנה איזה התפתחויות עברו עליו קודם, ואיזה דרכים מטופשות (כמו הקרב עם יורון), עליו לעבור כדי להגיע לסרסיי, העיקר שיגיע אליה בדיוק בזמן כדי למות איתה. כנ"ל לגבי הסיום הטראגי לאהבתם של דאינריז וג'ון, רוצים להראות עד כמה כס הברזל, והמלחמות על הכוח הן הרסניות, אז נהפוך תוך שני פרקים את אחת המתמודדות על התואר למשוגעת רצחנית, ואת אהוב ליבה לרוצח המוצדק שלה, וכך נגרום לשניהם להפסיד הכול, למרות שמלכתחילה לא בטוח אם הייתה סיבה להוליך את הדמויות הללו למקום אליו הן הגיעו, ואם הייתה סיבה, האם הדבר נעשה בדרך הנכונה. מה שמביא אותי לדוגמה שהכי בלטה בפרק הנוכחי של דילוג על שלבי התפתחות הגיוניים, והיא הסצנה אחרי שהדרקון נושא את גופתה של דאינריז אל האופק, וג'ון שלג, רוצחה, נותר לבדו על יד כס הברזל המותך. באופן לא ברור הסצנה הבאה מתרחשת כעבור פרק זמן לא ידוע, בכנס בו מתכנסים כל אדוני הבתים, ביניהם כמובן גם סאנסה בראן ואריה, ואל אותו הכנס מביא תולע אפור את טיריון ואת ג'ון אסיריו כדי שיוחלט מה לעשות בהם. איך ג'ון בדיוק הפך לאסיר? למה תולע אפור יכול להחליט לבד על מאסר, אבל לא על הוצאה להורג? למה שתולע אפור שרוצה לנקום בג'ון ייקח אותו דווקא למקום שהכי סביר להניח שבו יתנגדו למותו, ומדוע טיריון עדיין בחיים ועדיין מקשיבים לדבריו? למה סאנסה, אריה, טיריון וסאם טארלי לא טוענים להגנתו של ג'ון שמבחינת מוצאו, יש לו זכות על הכתר יותר מאשר לדאינריז כדי לנקות אותו מאשמה? על שאלות אלו ואחרות הסדרה לא מתעכבת כי התשובות עליהן חשובות פחות מכך שכל ההתכנסות נועדה להפתיע את הצופים עם המלכתו של בראן, ולהתקדם הלאה.

כנס אדוני הבתים
ההתכנסות להמלכת בראן, צילום: Macall b Polay/HBO

היה אפשר לשער שכל הדברים שתיארתי שגרמו לכך שלא הרגשתי תחושה של ממשות הפרק, יגרמו לי להעריך אותו פחות, אך באופן מוזר העובדה שהפרק הרגיש לי סיפורי ולא ממשי, הצליחה הן לגרום לי לא לקחת ללב שום דבר רע שקרה בפרק, שזה כבר יתרון מבחינתי, והן למצוא אותו מעניין הרבה יותר מבחינה האמירה העוברת בו על הסיפור עצמו.

תזרמו אתי רגע. בואו נניח שדמותה של דאינריז מסמלת את ג'ורג' ר.ר. מרטין כותב הספרים עצמו, מי שיצר עולם חדש ומבטיח שרבים נשבו בקסמו, וזה שלמרות שהייתה בו גם מידה של אכזריות, ידע להוביל אחריו, ולנתץ כללי שלשלאות סיפוריים שהקוראים התרגלו אליהם לפניו.

עכשיו הבה ונניח כי ג'ון סנואו וטיריון הם וייס ובניוף, הכותבים של סדרת הטלוויזיה שנשבעו להיות נאמנים לדרכו וללכת בעקבותיו, לפחות בהתחלה יש להם את הספרים שלו כעוגן, אבל לא באמת ברור להם לאן הם הולכים בלי ההדרכה שלו, והאם הליכה בעקבות דאינריז היא באמת הליכה לקראת עולם חדש ושונה או שזו גרסה נוספת של אותו עולם ישן.

ויש לנו את בראן, שהוא העורב בעל שלוש העיניים, והוא הסיפורים כולם, והוא היחידי שיודע מה קרה ומה שעתיד לקרות אך לא ממש מספר שום דבר, כלומר בראן הוא ג'ורג'.ר.ר. מרטין השבור, דהיינו זה שכבר לא כותב, ולא לוקח חלק פעיל ביצירה, אבל יודע הכול עליה, וטוען כל הזמן כי מה שקרה בסדרה הוא מה שהיה צריך להיות.

היופי באלגוריה הזו הוא שלא משנה איך מסתכלים על זה, וייס ובניוף בעצם בחרו בסוף להמליך עליהם את ג'ורג' 'ר.ר. מרטין השבור, הם סיפקו סוף שצופים רבים רואים בו הרס וחורבן של דאינריז, היצירה הספרותית המבטיחה של ג'ורג' ר.ר.מרטין, הם מודים בדבריהם כטיריון וג'ון שהם עשו הרבה טעויות, והם לא הצליחו להיכנס לנעליו, ולהשפיע עליה, וכל מה שהם יכולים לעשות לפני שהיצירה הספרותית יוצאת משליטתם לחלוטין, הוא לבחור את דרכם, והם בוחרים להכריז שג'ורג' ר.ר. מרטין, גם כשאינו כותב בפועל, הוא עדיין המלך השולט בכל הסיפורים, ואם יום אחד יתחשק לו, אז הוא גם יואיל בטובו לספר לנו למה הדברים קרו בדיוק כפי שהיו אמורים לקרות, מה קרה ליתר הדמויות ולאן נעלם הדרקון של דאינריז?

דאיניריז, היכן מסתתר הדרקון?
דאיניריז, היכן מסתתר הדרקון? באדיבות HBO

אפשר כמובן לבחור להיות סאנסה, שלא מוכנה לקבל עליה את שלטון מספרי הסיפורים, או לבחור להיות אריה, ולצאת לחפש סיפורים מעניינים אחרים במקומות רחוקים, אך בסופו של דבר הסדרה בוחרת לסיים באמירה שכוחו של הסיפור הטוב חזק יותר מכוח החרב, ואהבתי את זה.

 

הערה לסיום:

במהלך הפרק מנהלים ג'ון וטיריון שיחת התפכחות ממלכתם היפה דאינריז. חלק גדול מהשיחה הרגיש כמו ניסיון של היוצרים להסביר בדיעבד תהליך שהיה אמור להיות ברור לפני. מבלי להיכנס לסוגיית האמינות של המהפך של דאינריז, שהיוותה בסיס לוויכוחים רבים בקרב הצופים, ולשאלה האם זה לא מאוחר מדי לקבל הסברים לפעולותיה עכשיו, אני חייבת לציין שאהבתי שתי התייחסויות למהפך הזה שהיו בשיחה. הראשונה היא האמירה של ג'ון שדאינריז היא לא אבא שלה והיא לא השתגעה בגלל דמו שזורם בדמה. אהבתי את זה כי כל הטענות שהזהירו קודם לכן מפני השיגעון שרץ במשפחתה, נשמעו כמו תירוץ נוח מדי להפיל עליו את האשמה למהפך שלה. ההתייחסות השנייה שאהבתי היא האמירה הבאה של טיריון, "היא הפכה לחזקה יותר, ולבטוחה יותר בכך שהיא טובה וצודקת, שהיא נועדה לבנות עולם טוב יותר, אם אתה מאמין בזה, אם אתה באמת מאמין בזה, האם זה לא יגרום לך להרוג את כל מי שיעמוד בדרכך לגן העדן?" – מה שאהבתי במשפט הזה של טיריון, היא העובדה שהוא לא מתרץ את השיגעון של דאינריז בסבל שעבר עליה בעבר, כפי שעשה זאת ג'ון בשיחה, וכפי שיכלו כל הצופים לעשות, אלא דווקא במידת הקרבה שלה לעתיד המיוחל. ההיסטוריה בהחלט הראתה כי ככל שאדם קרוב יותר בעיניו לעתיד המשיחי עליו הוא חולם, כך הוא מוכן להקריב ולהרוג יותר כדי להשיג את אותו עתיד, והטענה הזו בהחלט שופכת אור נוסף על מעשיה.

 

פרקי הסדרה "משחקי הכס" זמינים ב-HOT, yes וסלקום tv. 

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.