כמה מילים על האופן שבו מתכתב הפרק השישי בסדרה "לכל הרוחות" ( Oh My Ghost) עם אגדת "הברווזון המכוער"

גבירותיי ורבותיי מהפך…

למרות שזכות הראשונים למשפט הנ"ל שמורה לחיים יבין, ואין בין המהפך הפוליטי של 1977 והמהפך של הפרק קשר ממשי, אני חושבת שהיה בעיסוק של הפרק הנוכחי בענייני מהפך די עומק כדי להצדיק את הציטוט הזה, ואף כדי לגרום לי לחרוג ממנהגי בסיקור פרקי הסדרה, ולסקר אותו קצת אחרת.

בכל סדרה קוריאנית כמעט אפשר למצוא פרקי מהפך, פרקים בהם הגיבור או הגיבורה מחליפים את מחלפותיהם וגורמים לסביבתם להביט עליהם באור אחר. לפעמים הפרקים הללו הם פרודיים במודע, לפעמים הם נותנים לצופים בהם את תחושת הקתרזיס המתקבלת מצפייה בברווזון המכוער שמגלה להפתעתו שהוא בעצם ברבור, אולם אין הרבה פרקים שעוסקים במהפך החיצוני ובהשפעתו על הפנימיות כמו הפרק הנוכחי.

נקודת המוצא של הפרק דווקא איננה מבשרת רבות. לכאורה, בסרט הזה כבר היינו, סון-הא בגופה של בונג-סון מצילה את אביה ומצילה את התבשיל ואת בונג-סון מבושות בתכנית הטלוויזיה. אולם, לאחר שאביה יוצא מכלל סכנה, סון-הא מחליטה שאם כבר אז כבר, והיא מנסה שוב את כוחותיה באמנות הפיתוי בעוד שכמו בפרקים הקודמים, נראה שסון-וו דואג לבריאותה הנפשית של בונג-סון ואף להצלחת הקריירה שלה, הרבה יותר ממה שהוא מעוניין להיכנס אתה למיטה. הניסיונות של סון הא לפתות אותו מתחילים להתיש, מה גם שאחרי שבפרק הקודם היא טענה שאין ברצונה לפגוע בבונג-סון והטענה הזו נראית כחסרת מחשבה במקרה הטוב, ושקרית ממש במקרה הפחות טוב, שכן יכולות להיות תוצאות הרסניות רבות לקיום יחסי מין (הריון, מחלות מין וכו') שהיא אינה טורחת לחשוב עליהן, כמו שאינה טורחת לחשוב על מה שיקרה לבונג-סון ביום שאחרי שהיא תקבל את מבוקשה. סון-הא אכן מצטיירת כבת טובה, אבל לא ממש כרוח טובה, כפי שהיא ממשיכה להעיד על עצמה שוב ושוב. מכל מה שנראה עד כה בפרקים, אגב, מה שהם קוראים לו רוח רעה בסדרה, זו רוח נטולת זכות בחירה בין טוב לרע, בעוד שרוח "טובה" זו רוח שממש כמו לבני האדם אף לה יש עדיין את הבחירה בין טוב לרע. גם אם לא תמיד היא בוחרת ב"טוב".

סון-וו, שכפי שאמרנו דואג באמת לבונג-סון, מזהה בה כישרון בישול ומחליט להשקיע בה כבת טיפוחיו במטבח. מצד אחד, מכיוון שאנחנו כצופים יודעים שלמרות שהכישרון שהוא מזהה הוא של סון-הא, גם בונג-סון ניחנה באותו כישרון (אלא שהיא בניגוד לסון-הא, צריכה את השקט שלה כדי לתת לו ללבלב), שמחים על ההשקעה הזו שלו. מצד שני, קשה שלא להצטער על כך שכל מה שהוא משקיע בלימודיה של בונג-סון ירד לטמיון ביום שבו סון-הא תצא מגופה, ולקוות שלא רק שהוא לא יצטרך לחזור הרבה על שיעוריו, אלא שהוא עדיין ירצה להשקיע בכך.

כשחושבים על קו העלילה הזה אפשר לומר שהפוטנציאל שבו טמון בכך שאנו יודעים שסון-הא מצליחה להחצין תכונות שאכן טמונות גם בבונג-סון, ויש שמחה בכך שהאחרים זוכים לראות את אותן התכונות. והתסכול שלנו כצופים נובע מכך שקשה לדמיין את התכונות הללו ממשיכות להיות מוחצנות, ברגע שבו סון-הא תצא מגופה של בונג-סון. אני כצופה רוצה לראות את התכונות הטובות של בונג-סון מוחצנות. ולא את סון-הא משתלטת על בונג-סון ומעלימה אותה.

כך שככל שתהליך ההשתלטות של סון-הא חזק יותר, כך, כל התקדמות כביכול במערכת היחסים בין השף לבין בונג-סון, מרגישה לא אמיתית והצפייה בפרק כבר כמעט הפכה למאכזבת בשל כך. אלא שבדיוק אז, הפרק פתאום קיבל תפנית, כאשר מסיפור הברווזון המכוער של בונג-סון, הזרקור הופנה לסיפור הברווזון המכוער של סון-וו, והצופים זוכים לראות  את סון-וו פוגש במקרה בחבריו מבית הספר היסודי והופך אובססיבי להראות להם את הברבור שהוא הפך להיות.

אמנם כבר מהפרק הראשון של הסדרה ידענו שבעברו של השף, ישנו סיפור של ילד דחוי  שמתעללים בו תכופות והוא בעיקר מתנצל על קיומו, ושזו הסיבה שקשה לו המפגש עם בונג-סון שההתנצלות התמידית שלה מזכירה לו את ילדותו הקשה, אולם עד כה לא היו סימנים אחרים לכך שהוא לא לחלוטין מאמין בתלבושת הברבור שלו. הוא סלבריטי, הוא שף מצליח ומפורסם, והוא נוטה אפילו לחשוב שזרים מעריצים אותו כשהם לא מכירים אותו בכלל. והנה, מפגש אקראי עם חברי ילדותו, גורם לו להרגיש שוב כאותו ברווזון מכוער, רק שעכשיו כשהוא שמע שהוא ברבור, הוא רוצה שגם אותם ילדים מתעללים יידעו את זה. הוא רוצה להתפאר בנוצותיו החדשות בפניהם. כיוון שמשהו בו עדיין מרגיש נחות לעומתם.

תמונות כאלה, תמיד גורמות לי לרצות לרוץ ולהגיד לאותם ילדים מגודלים, לא, אל תעשו את זה, אל תחשבו שאתם צריכים להשפיל חזרה את אלה שהשפילו אתכם, זו לא הדרך להראות שאתם עולים עליהם, זו הדרך לרדת לרמתם. אבל כפי שרואים בסעודה שסון-וו עורך לכבוד אותם חברי ילדות, הוא לא מעוניין להשפיל אותם באמת, הוא מעוניין שהם יראו אותו זורח, שייראו איך כולם מתייחסים אליו בכבוד, שייראו לאיזה מעמד הוא הגיע, שייראו איזה שף מוכשר הוא וכמה טעימים המאכלים שהוא מכין. לשם כך אגב, הוא אפילו מתעקש על הכנת המאכלים היקרים ביותר, ומאמלל קצת את מין-סו שחיכה לרגע שבו יוכל להכין את פסטת שרק שהוא המציא, בכך שהוא חוזר בו מהבטחתו להגיש אותה בערב, לטובת אותן מנות מיוחדות שהוא רוצה להגיש לחבריו משכבר.

שני דברים עצובים יש בסיטואציה הזו. האחד, המחשבה שלו שהוא צריך את ההכרה שלהם בגדולתו היא מצערת, כי היא כאילו אומרת שעד שהם לא יאמינו בזה, גם הוא לא לגמרי מאמין בעובדה שהוא כבר ברבור. והשני, זו המחשבה שלו שהם אמורים להצטער על האופן שבו הם התנהגו אליו עכשיו כשהם רואים איזה ברבור יפה הוא, כשהאמת היא שהם אמורים להצטער על האופן שבו הם התנהגו כלפיו בעבר בלי שום קשר למצבו בהווה, כי גם בברווזים מכוערים אסור להתעלל.

באותו הערב, סון-וו מחכה במיוחד לראש המתעללים בו, אולם האחרון, מאחר להגיע, וממהר לעזוב, וסון-וו מרגיש בהתחלה, כאילו נמנעת ממנו אותה תחושת התעלות שהייתה צריכה להיות מנת חלקו. ראש המתעללים, לא ממתין לו שם מספיק זמן כדי לראות איזה ברבור מדהים הוא, יש לו חיים משלו, וגם אם הם לא מדהימים בשום קנה מידה, נראה שהם מספקים לו מספיק עניין וגוזלים לא מעט מזמנו, הוא צריך למכור שואבי אבק כדי להביא משכורת לביתו. אולם כשסון-וו מתקשר אליו מאוחר יותר כדי להציע לו את עזרתו במציאת לקוחות, כלומר כדי להראות לו עד כמה הוא נעשה חשוב ומצליח, ובעל קשרים, דווקא אז דבריו של אותו חבר ילדות מצליחים להניח את דעתו, כיוון שפתאום הוא מבין, שאותו אדם אכן מצטער על מעשיו, ומתבייש בהם, ולכן גם מרגיש לא נוח לקבל ממנו כל טובת הנאה שהיא כי הוא יודע שהיא לא מגיעה לו. ופתאום הרגשתי שגם סון-וו מצליח לסגור את המעגל, ולהבין שהוא לא באמת צריך את האישור של חבריו מאז לכך שהוא ברבור, וקיוויתי שעכשיו המהפך הגדול שהוא עבר מהילד המפוחד לשף הגדול הופנם באמת.

זה היה בדיוק הזמן שבו סון-הא בלבוש בונג-סון, מחליטה לעשות מהפך גם במלתחה של בונג-סון ולהביא לידי ביטוי יותר את הנשיות שלה, ולהבדיל מהמהפכים באופי, היתרון של המהפך במלתחה שהוא לגמרי חיצוני, הוא בכך שהוא מהסוג שנשאר בולט לעין גם כשסון-הא עוזבת את גופה של בונג-סון. כיוון שהוא לגמרי מהסוג שרק מחצין את מה שהיה טמון בבונג-סון תמיד, כך שהיה משהו יפה מאוד בעיניי בסגירתו של הפרק במפגש בין סון-וו לבונג-סון אחרי שסון-הא נטשה אותה כדי להימלט מהשמאנית, כיוון שהיא השאירה אותה בנקודת מוצא מעניינת, של סינדרלה באמצע הנשף, שעכשיו כולם יכולים לראות אותה במלוא הדרה, ולא בבלויים בהם היא מסתתרת בדרך כלל.

איך סונג-בון תרגיש בלבוש ברבור? איזה רושם היא תעשה על סון-וו? אחרי המהפך שהוא השלים בפרק, אני לגמרי סקרנית האם סונג-בון תצליח גם היא להפוך את המהפך החיצוני שלה למשהו פנימי יותר.