להיות ברגע – חלק חמישי

המרוץ למיליון שי ושני

ניצחון – הפרק החמישי והאחרון בסדרת הכתבות בעקבות "המרוץ למיליון" ובו נתמקד בצמד שי ושני זוכי התחרות.

ולפתע הדודו הכריז: "המרוץ הסתיים" וכולם הצטופפו סביבו מתנשמים ושואלים "אבל מי ניצח?"

הדודו לא יכול היה להשיב לשאלה מבלי להקדיש לה מחשבה רבה, והוא עמד זמן ארוך כשאצבעו על מצחו (בתנוחה שבה בדרך כלל אתם רואים את שייקספיר בתמונות שלו), בזמן שהשאר חיכו בשתיקה. לבסוף אמר הדודו: "כולם מנצחים וכולם מקבלים פרסים!".

(אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול )

 

התחלנו את סדרת הכתבות הזו במספר שאלות שמעניינות אותי כשאני צופה בתכניות דוגמת "המרוץ למיליון" והן: "מה עוזר לאנשים להתגבר על מכשולים?", "מהן המחשבות שכדאי לו לאדם לטעון בהן את הרגע כדי לשפר אותו?" ו"מה חשוב יותר, הדרך או המטרה?".

בעזרתם של מתמודדי "המרוץ למיליון" הראינו שלהיות ברגע הופך את הרגע למועיל יותר, גם להשגת המטרה וגם להנאה מהדרך, כיוון שכאשר האדם נמצא באמת ברגע, הוא פועל מתוך מודעות למעשיו ולמטרותיו ומתוך מודעות לסביבה, ואז קל לו יותר לחשב את צעדיו הבאים, ולנטרל דברים שלא עוזרים לו להגיע לאן שהוא רוצה.

כאשר הפעולות שלנו בהווה נמצאות אצלנו במודע, יחד עם הידיעה שהרגע הוא חולף ואנחנו הגענו אליו מנקודה מסוימת בשל סיבה מסוימת ואחריו נגיע לנקודה אחרת וממנה נמשיך מתוך אותה מודעות, זה נותן לנו גם כוח להיות ברגע. זאת משום שהאדם מטבעו מחפש משמעות ולכן הבנת הסיבה לכך שבחרנו להגיע לרגע קשה, מקטינה את הסבל מהרגע, כמו גם הידיעה שהרגע חולף. המודעות לסביבה נותנת לנו גם את החופש לבחור בכל רגע להחליט על שינוי הדרך אם צריך (ובכך משפרת את הסיכויים להגיע למטרת העל שלנו אם יש כזו, וגם להשיג עוד מטרות בדרך).

הקושי הוא כמובן  להבין בכל רגע את כל מה שאנחנו צריכים להבין, גם לגבי עצמנו וגם לגבי הסביבה, כיוון שהיכולת שלנו לקלוט הן את עצמנו והן את תנאי השטח דורשת מאתנו כישורים רבים, והיכולת של כל אדם לספוג לתוכו את הידע שניתן לספוג מהרגע היא מוגבלת. לכן, הרבה פעמים בתהליך הלמידה אנו משתמשים בחזרה ושינון (ובכל בניסיון להגיע למטרה אפשר לראות תהליך למידה). במרוץ למיליון ניתן לכל מתמודד כלי נוסף להתמודדות עם הרגע – בן הזוג, מישהו אחר שאפשר להשתמש במערכת הכלים שלו להתמודדות עם הרגע ולקליטת הרגע, וכך ככל שבן הזוג מביא אתו יכולות שונות ויעילות, כך מערכת הכלים הזוגית תהיה הרבה יותר אפקטיבית.

במרוץ למיליון, כמו בכל תחרות, למקום הראשון מגיע רק זוג אחד, ואם הזכייה במקום הראשון היא חזות הכול בעיני מתמודדים, הרי שברור שסטטיסטית, משתתפי המרוץ ברובם יצאו מאוכזבים, אך אם המטרה של כל זוג היא להוציא את המיטב מעצמו ביחס לעצמו (שזה המקום המעניין באמת בעיניי), הרי שכל המתמודדים שעשו זאת, אכן מנצחים, והפרס של כולם הוא הידיעה הזו, חוץ מכך שאפשר לומר שבמקרה של המרוץ יש למשתתפים גם רווחים משניים משמעותיים לא פחות למי שמעוניין בהם כמו הפרסום, עצם החוויה, הטיול בעולם, והחופשה מהמציאות.

המרוץ למיליון שי ושני

שי ושני – מקום ראשון
מכל הזוגות במרוץ, בני הזוג המעניינים ביותר בעיניי היו שי ושני, שהתיוג שלהם היה "שני והחבר הכי טוב של בעלה", או לחילופין "שי ואשתו של החבר הטוב ביותר שלו". לכאורה, חיבור מוזר המעורר ספק בדבר ההנאה שאפשר לצפות לה מהדרך המשותפת של זוג אנשים המוגדרים בעצם כחברים בעקיפין – דרך חבר משותף (אגב, שני טענה שהם כן חברים, ולא ברור אם הם לא הוצגו כך מראש כדי לצייר אותם באופן יותר פיקנטי, או בגלל שי שה"עתיקות" שלו, כפי ששני הגדירה אותו, מנעה ממנו להגדיר אותם כחברים כיוון שהוא יודע שהנאמנות הראשית שלו היא קודם כל לבעלה).

אבל גם אחרי שרואים אותם כאנשים שהינם, ומשתחררים מההגדרה המוזרה, מצאתי את הזיווג ביניהם מעניין בשל ההבדלים בין האופן שבו שני חיה את הרגע לזה בו שי חי אותו. הרגע שבו שי ושני התחילו לריב בגלל ששני רצתה לשתות את כוס הקופוס, ושי רצה למהר למשימה הבאה (רגע ששי תיאר אותו אחר כך במילים "מה זה השתייה הזו, כמה שניות, דקה? אבל לי באותו הרגע זה הרגיש כמו נצח"), היה בדיוק הרגע שנולדה בי המחשבה על סדרת הכתבות הזו כיוון שהוא הבליט את הנטייה של שני להיות ברגע, ואת הנטייה של שי להסתכל קדימה אל המטרה. המשיכה של כל אחד מבני הזוג לכיוון אחר חידדה אצלי את השאלה, איזו התנהלות עדיפה, זו הרואה את מטרת העל כחזות הכול, או זו שרואה גם את הדרך?

את הניגודיות הגדולה בין שתי הנטיות היה אפשר לראות באופן הכי בולט דווקא במריבה האחרונה שלהם בפרק הגמר. שי ושני נמצאים במונית בדרך לנקודת הסיום בארגנטינה לאחר שהם הצליחו להתגבר על קשיים רבים ולסיים את משימת הגמר על הקורה המוגבהת. בשני מפעמת תחושת ההישג שהם השיגו והיא מתלהבת, אבל שי חושש מכך שזה עדיין מוקדם מכדי לשמוח. כששי מעיר לשני שלא תתלהב, כי עדיין הם לא סיימו ולא הגיעו לנקודת הסיום, ושעליהם להחליף את המונית שבה הם נמצאים במונית עם GPS, היא נפגעת וכועסת על כך שהוא לא נותן לה להביע את עצמה. כשהם מגיעים למרכז העיר ויורדים מהמונית בה נסעו כדי לבצע את החילוף, שני מסרבת לעזור לשי, שאינו דובר ספרדית כמוה, לדבר עם הנהגים, ואפילו נכנסת לקנות לה איזה דבר מאכל, כשזמן יקר מתבזבז בינתיים ואפשר לומר שהיה להם מזל שההתעכבות הזו לא עלתה להם בזכייה.

זה די ברור שהמריבות רק מרחיקות את המטרה, אך הוויכוח שלהם לא רק שיקף את השאלות של ההווה מול העבר והעתיד, ואת הדרך מול המטרה, הוא גם שיקף לי את הבעייתיות בהליך השיפוט שלי.

מה שהניע את שי באותו הרגע לומר לשני שלא תתלהב, היה החשש שלו, שגם להם יקרה מה שקרה לבנות הדוד בעונה השלישית של המרוץ, עת הן סיימו את משימת הגמר ראשונות אבל בגלל טעות ניווט התברברו בדרך והגיעו לנקודת הסיום אחרונות. החשש שלו מהעתיד, בגלל טראומת עבר שאפילו לא הייתה שלו, היה כל כך גדול שהוא העדיף שלא להרגיש את שמחת הרגע בעצמו ונראה לו הגיוני להעביר את הזמן במתח ובדריכות עד להגעה לנקודת הסיום, וזו זכותו. עוד יותר מכך אפשר לומר שזו גם מסורת שהשתרשה למשל בקרב כדורסלני העולם, שאף פעם לא מתחילים לקפוץ האחד על השני משמחה חסרת גבולות לפני שנשמעת שריקת הסיום שמבטיחה את ניצחונם, אך כנראה ששני בנשמתה היא יותר שחקנית כדורגל, משחק בו מקובל מאוד לשמוח אחרי שמבקיעים שערים, אפילו אם נותרו עוד כמה דקות ספורות עד לשריקת הסיום.

השאלה היא: בהנחה שחל מהפך במשחק כדורגל, האם זה היה טיפשי מצד השחקנים לשמוח על יתרון זמני? האם הם היו נוהגים טוב יותר לו הם היו מתאפקים עם השמחה שלהם עד לסוף המשחק (ואז אולי לא זוכים בה אף פעם)?, האם השמחה היא בהכרח אינדיקציה לבזבוז זמן וחוסר תשומת לב, ואנשים ישלמו ביוקר על השמחה המוקדמת הזו?

מרואן שמאח חוגג שער במדי ארסנל

שחקני ארסנל חוגגים שער של מרואן שמאח. קרדיט צילום: ronniemacdonald@gmail.com

כמו כל שחקן כדורגל שכבש שער והמאמן שלו היה מגיע אליו ואומר לו "אל תשמח! עדיין לא ניצחת!", שני הגיבה בעצמה בכל פעם שסירבו להיות אתה ברגע (כמו למשל בשעה שבה בעלה סרב להגיע לטלפון ולדבר אתה). ההתנהגות שלה יכולה להיראות טיפשית אם יוצאים מנקודת הנחה שהדבר שצריך להיות הכי חשוב לשני באותו רגע זה להגיע לנקודת הסיום ולזכות במיליון השקל, אבל ההתנהגות שלה מאוד עקבית מבחינת המסר שלה. כשחושבים על זה שההתנהגות הנכונה בכל רגע הוא דבר שחשוב לשני הרבה יותר מאשר לזכות במיליון שקל, אז הכעס שלה בהחלט ניתן להבנה, אפילו אם היא יכולה הייתה לבחור ביתר תבונה את הרגע להביע אותו, ואת עוצמת הבעתו.

משום שאני נוטה באמת להעריך את השמחה ברגע, הרגע האחרון הזה של הוויכוח בין שני לשי, חידד לי עד כמה גם אני עדיין מחפשת את הניצחון על האחר כאישור חיצוני לכך שהדרך של זה שניצח הייתה טובה ונכונה יותר. דווקא בגלל שאהבתי את הדרך של שי ושני במרוץ לא רציתי שהם יפסידו את האישור החיצוני לכך שהדרך שלהם הייתה גם משתלמת, בגלל המריבה הזו בסופה.

כמובן שאני שמחה ששי ושני ניצחו למרות המריבה, אבל גם לו הם היו מפסידים, הייתי אוהבת את הדרך שהם עשו, כיוון שבסופו של דבר זה לא הניצחון על האחר שמוכיח את צדקת הדרך, אלא דווקא ההצלחה להתמודד עם השדים שלך, והם הצליחו שם יפה.

אם כשדיברתי על הזוגות הקודמים הזכרתי את חשיבות ראיית בן הזוג שלך ברגע, וכשדיברתי על שי ושני הזכרתי את העובדה שהם הגיעו על תקן של חברים בעקיפין, ואת ההבדל ביניהם ביחס לרגע, כששני הרבה יותר מכוונת להיות ברגע, ושי הרבה יותר מסתכל קדימה לעבר המטרה, הרי שאפשר לתהות מה גרם להם בכלל לראות אחד את השני? והתשובה היא שאף אחד הוא לא במאה אחוז מהזמן כזה או כזה, לכל אדם יש רגעים שהוא נמצא בהם יותר בקצה אחד, ורגעים שהוא נמצא קרוב יותר לקצה השני. שי אולי מתעצבן כששני רוצה לשתות וליהנות מהרגע, במיוחד כשהוא לחוץ ומתוח ולא מרשה לעצמו ליהנות מהרגע, אבל כאשר שי מזהה צורך אמיתי, או מצוקה אמיתית אצל אחרים, הוא מצליח לראות את אותם אנשים באותו רגע כמי שצריך לעזור להם, ולא כגורמים מעכבים. ראינו את זה באופן שבו הוא הגיב לפחד של שני מהעכבישים, ראינו את זה באופן שבו הוא הגיב לשני כשהיא החליטה להתעכב ולעזור לעיוור שהם פגשו בדרכם לתפוס מונית, וראינו את זה בגדול כשהוא זיהה את הכאב של גל המתחרה שלו במשימת בניית הבית, ובמקום לשמוח שעכשיו זו ההזדמנות שלו ושל שני לעקוף את גל וליאל, הוא הלך לעזור לגל להירגע.

כלומר, שי ושני הצליחו לראות האחד את השני ולסייע האחד לשני ברגעי קושי למרות שהם לא הגיעו על תקן של החברים הכי טובים, בעיקר בגלל שגם שי וגם שני הינם אנשים שיודעים לראות אנשים אחרים באופן כללי, ולא רק את החברים שלהם, וזו הייתה תכונה נוספת שבגללה רציתי שהם יזכו. (גם דניאל ומאירי, ושי ועדי התאומים, וטום הפגינו התנהגות שבה הם סייעו למתחרים שלהם בשעת מצוקה על חשבון זמנם, אבל שי ושני הפגינו את ההתנהגות הזו באופן עקבי יותר, וגם אם אפשר לומר שזה יצא במקרה כי להם יצא יותר להיות ליד מתמודדים אחרים ברגעי מצוקה, אני מאמינה שזה נובע גם מכך שהם ידעו טוב יותר מהזוגות האחרים לראות את האנשים שנמצאים בסביבתם ברגע, וזו גם מן הסתם הסיבה שהם לא השתתפו בחגיגת מתן ה"עצור" לוובה ולאלה).

יתרון נוסף לזיווג ביניהם הייתה החיבה המשותפת של שניהם לפעילויות אקסטרים באופן כללי והעובדה שבארגז הכלים שלהם להתמודדות עם הרגע יש המון תכונות וכישורים המשלימים זה את זה: שני טובה יותר עם שפות ועם אנשים, בעוד ששי חזק פיזית באופן יוצא דופן.

גם במשימת הגמר ההבדלים ביניהם גרמו לכך שהם יכלו להיעזר יותר אחד בשני, היא בשל העובדה שלא פחדה מגבהים הצליחה לעזור לו להתגבר על חששותיו (ולו רק בשל התחרות הפנימית ביניהם), ולו המספרים שאותם הם היו צריכים ללקט על הקורה המתנדנדת ולהרכיב היו משמעותיים ולכן הוא הצליח לזכור אותם ,בשעה ששני, בשל ההתמודדות עם כל הפחדים והכאבים של הרגע, לא הצליחה לשים לב גם למספרים, ושכחה אותם מיד לאחר רגע הליקוט.

 

אולם משימת הגמר היא הוכחה לכך שגם כאשר ההבדלים ביניהם היו יכולים להיות לרעתם – היא נמוכה וקטנה פיזית הוא גבוה ומגודל והם צריכים לאזן את עצמם על קורה מתנדנדת בגובה של 100 מטר (אני חשבתי מראש שמבין שלושת הזוגות שהגיעו לגמר והיו די מאוזנים מבחינת משקלם, להם הסיכויים הקטנים ביותר לעשות זאת, וזאת עוד לפני שידעתי ששי גם סובל מפחד גבהים), הם הצליחו למצוא את האיזון, מכיוון שהם ידעו לראות את המצוקות האחד של השני.

שני ידעה לומר לשי בדרכה שלה שהיא מאמינה שהוא יכול להתגבר על הפחד שלו, ולעשות זאת בשבילה, כמו שהיא הצליחה לעשות בשבילו את משימת העברת החרקים ולהתגבר על הפחדים שלה (עידוד מתוך מקום שמקבל את החרדה אך מאמין שאפשר להתגבר עליה למען הזולת, מה שהיה נכון עבור שי שבשעה שהוא השתחרר מהפחד, הוא גם התחיל לצעוק על הקורה שהוא עושה זאת עבור הילדים שלו שיהיו גאים בו וכו').

ובתוך המשימה כל אחד מהם מצליח לראות את הכאב של האחר, כששי אומר "אני ידעתי שהיא לא יכולה לאזן אותי גם אם היא תנסה בכל כוחה" והיא אכן מנסה בכל כוחה, והיא אומרת "ידעתי שכואבת לו היד [שנפגעה במהלך המשימה ברגע של חוסר תשומת לב, א.ש], וכבר לא יכולתי לדרוש ממנו יותר ממה שהוא עושה, אפילו שהתחלתי לפחד בעצמי".

לכן, למרות שאני מבינה את נקודת מבטו של שי, לאחר הדרך הארוכה שעברו השניים במרוץ, הזדהיתי עם גישתה של שני וכמוה האמנתי שאחרי שהצליחו למרות הכל לסיים בהצלחה את המשימה האחרונה ולהתגבר על הפחדים ועל הכאבים, מגיע להם לשמוח קצת יותר בדרך. אפילו אם השמחה הייתה מונעת מהם את הניצחון, הם עדיין היו מנצחים בעיניי.

מסקנה 5: כשהזכרנו בחלק הראשון את הביטוי "הכול בראש" – תהיתי איזה מחשבות כדאי לו לאדם להחזיק בראשו כדי לשפר את סיכוייו להצליח בדרכו ולהגיע למטרה, ועכשיו כבר אפשר לומר שבעיניי הגילוי החשוב ביותר בסדרת הכתבות הזו הוא שלא חייבים לסבול כדי להיות ראויים לפרסים כיוון שקיים מעגל קסמים שהינו: ההנאה מהדרך מגבירה את הסיכויים להגיע למטרה (כאשר נהנים מהדרך קל יותר להתמיד בה) וחשיבה אופטימית לגבי היכולת להגיע למטרה מגבירה את ההנאה מהדרך – ובן זוג טוב יכול לשפר את הרגע לאין ערוך.

————————————————————————————————————

תודה רבה לרמונה אסול שהייתה איתי בכל רגע בדרך, ובלעדיה סדרת הכתבות הזו לא הייתה רואה אור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.