לדחוף מתחת לספה

שטיסל: עונה 2

שטיסל, עונה שנייה, פרק 2

שולם: גם בבית שלך אתה מנקה ככה? דוחף מתחת לספה?
נוחעם: בבית שלי אני לא מנקה.

 

לשים פלסטר על הפצע, לטאטא מתחת לשטיח, לטייח, וגם לדחוף מתחת לספה. לא חסרים ביטויים בשפה המדוברת המתארים את מה שאינו מדובר, או במילים אחרות, את פעולת ההדחקה, והפרק הנוכחי של שטיסל התמקד בארבע דמויות שתהליך ההדחקה והגילוי הוא חלק מרכזי במה שעובר עליהן.

עקיבא של העונה הקודמת חלם להיות צייר. אלישבע אהובתו הבלתי מושגת מן העונה הקודמת החלה להלך עליו קסם לאחר שהביעה התלהבות קלה מציוריו, בשעה שנשים אחרות שהוצעו לו כשידוך אפשרי התייחסו לעיסוקו זה כשטויות ילדותיות. סופם של סיפור האהבה ועיסוקו בציור בעונה הקודמת היה מייאש במידה כזו, שאת עקיבא של תחילת העונה השנייה אנו מוצאים כשהוא כבר מפחד לחלום. "זה כבר לא באמת מעניין אותי", הוא אומר לליבי על הציורים שהוא דחף מתחת למיטה. אבל ליבי, לעומת אלישבע מהעונה הקודמת, היא אדם שבאמת מאמין בכישרונו של עקיבא, ולא רק שהיא מתייחסת אליו כבעל כישרון, היא קוראת לכישרון הזה "מתת אל", מתנה שאסור לבזבז. במובנים רבים, האמונה שלה בכישרונו וההיפוך שהיא עושה בכך שהיא מתייחסת לכישרונו כאל ייעוד בשעה שעד כה התייחסו אליו כנוגד את עבודת האל, גורם לו להוציא באמת את הציורים ואת החלומות ממתחת למיטתו ולנסות שוב, אם כי גם הפעם נראה שהוא ממהר להתייאש כשבעל גלריה שמביט בציוריו אומר לו שכישרון יש לו בשפע, אך בציוריו אין ממש עניין.

מה שמתרקם בינתיים בין עקיבא לבין ליבי נשאר עדיין מתחת לשטיח. לצופים ברור שאם הוא היה מסוגל לאהוב בעוצמה רבה את אלישבע, רק בגלל שהיא לא זלזלה בכישרון הציור שלו, הרי שהפוטנציאל של ההתאהבות שלו בליבי שראתה בכישרונו מתת אל, גדול הרבה יותר. אבל לא ליבי, ולא עקיבא נמצאים במצב שבו הם יכולים להודות שאולי הרגשות שמתפתחים ביניהם הם יותר מחיבה ומהערכה לבן משפחה קרוב. לכן, למרות שבנסיעה המשותפת שלהם הם לא מתקנים את מי שטועה לחשוב בהם זוג נשוי ומנצלים את ההזדמנות לשבת אחד לצד השני באוטובוס, ואפילו להתעלם מכך שהעובדה שהיא נרדמה על כתפו יש בה קרבה מהסוג שהם צריכים להיזהר בו קצת יותר, הם ממשיכים לנהוג כאילו אין ביניהם דבר, והכול בסדר בעובדה שהיא חוזרת בכדי לפגוש שידוך אפשרי ואותו מנדבים להגיש להם את הכיבוד. בעולם שבו גורמים חיצוניים אמורים לתת הכשר לשידוך אפשרי, ההדחקה הזו מאוד מובנת, במיוחד בשלב הכה מוקדם הזה, אך מכיוון שלהבדיל מאלישבע, ליבי לא נראית כמי שפוחדת מהחיים ומהליכה בעקבות הלב, נראה שהאפשרות שמערכת היחסים שלהם תצליח לצאת מהצללים, טובה יותר.

שטיסל עונה 2

ליבי ועקיבא. תמונה באדיבות yes

סיפור ההדחקה בין גיטי וליפא מסובך אפילו יותר. גם ליפא הוא חולם, אך חלומותיו של ליפא שונים במהותם מחלומותיו של עקיבא. בעוד שחלומותיו של עקיבא מתמקדים במה שיש לו לתת לעולם, ליפא חולם על מה שהעולם היה יכול לתת לו. ליפא חולם על חיים קלים, על התעשרות, על ביטחון כלכלי, אפילו על הכבוד שהוא יזכה לו כמי שיוכל לספק את כל הדברים הללו לבני משפחתו, ולא אכפת לו להפוך את בני משפחתו לאמצעי להגשמת חלומותיו מבלי לבקש את רשותם. הוא בטוח שהחלום שלו משותף לכולם, ושבסופו של דבר הוא פועל לטובת הכלל.

אם ליפא הוא החולם בין בני הזוג, אז גיטי היא זו עם שתי רגליים על הקרקע, היא אינה שוגה בחלומות. גם כשהיא מבקשת מליפא שימתין לה מחוץ לחדר הלידה כשהיא יולדת ולא יזוז משם, היא אינה בוטחת בו לחלוטין שאכן יעשה זאת, והיא צודקת לגביו. ליפא הוא אדם המסוגל להיסחף עם הרוח.

כאדם מעשי, גם לה לא קל להודות ברגשותיה, במיוחד אם הם סותרים את מעשיה הקודמים, אך נראה די ברור שהיא אינה שלמה עם ההתערבות של אלמנתו של זליג בחיי בנה. לאחר הלידה, כאשר היא מצליחה סוף סוף לומר בקול את מה שהיא ניסתה להדחיק קודם לכן, שהיא אינה מעוניינת לקרוא לבנה זליג, שההסכם הזה נראה לה לא בריא כיוון שאלמנתו של זליג מבקשת זכויות התערבות גדולות מדי בחייו של התינוק, ושהיא מרגישה שהדבר הנכון לעשות הוא לבטל את ההסכם, היא מתפלאת על ליפא שרוצה להיות זה שמבצע את הביטול. היא רגילה שהיא זו שמנקה אחריו, ולא הוא זה שחוסך ממנה את חוסר הנעימות שהעולם מציע.

אבל ליפא כהרגלו לא מנקה. הוא אמנם מנסה לקבל חזרה לידיו את הכסף שהשקיע במניות כדי להחזיר לאלמנה, אך מתפתה די בקלות לרווח האפשרי והעניין בעצם מטואטא על ידו מתחת לשטיח עד לרגע בברית שבו הוא קורא לבנו בשם זליג, וגיטי, באחד הרגעים הכי עוצמתיים של הפרק, מגלה את גודל בגידתו בשעה שאמורה להיות אחת מהשמחות בחייה, ושוב נאלצת להסתיר את רגשותיה מעיני כל המברכים השמחים בשמחת הברית.

לקראת סוף הפרק, עקיבא רואה את אביו שנרדם על השולחן ובאותו הרגע עקיבא מבצע את בחירתו המודעת ביותר בנוגע להגשמת חלומו. הוא קורע את מכתב ההתנצלות שאביו ביקש ממנו לכתוב כדי להתקבל חזרה לעבודתו כמלמד ובמקום זאת מצייר את אביו ברגע שמוציא ממנו פגיעות, ברגע שבדרך כלל נשאר ללא צופים. את הציור הזה הוא מביא לבעל הגלריה בביטחון של מי שיודע שהציור הזה הוא הכי טוב שלו ואף זוכה הפעם באמת להערכתו של בעל הגלריה. האמנות, מסתבר, היא הכוח להביט במבט חומל על רגעי חיים שבדרך כלל מוסתרים מעין, כמו שהפרק בעצם עושה לכל אורכו.

2 תגובות בנושא “לדחוף מתחת לספה

  1. מבחינתי ממשיכות המגמות של הפרק הראשון: סיפור האהבה בין ליבי לעקיבא נופל למלכודות מאולצות שלא הייתי מצפה מסדרה חכמה כמו שטיסל – הציורים מתחת למיטה, הירדמות על הכתף – ובכלל יש לי תחושה שליבי מתנהלת בחופשיות רבה מדי יחסית לנערה חרדית. אולי זו החוצניקיות שלה.

    מהצד השני, גיטי היא בלי ספק הדמות המרתקת, העמוקה והמרגשת ביותר בסדרה הזו. הרגעים בהם היא שוכבת בבית החולים לבד, מתמודדת עם הללידה ועם הצורך להחזיק את בעלה קרוב אליה, אל המשפחה ואל התפקיד שלו בלי לתת לו את האחריות הממשית שהוא לא מסוגל אליה, הם מרגשים וכואבים מאוד. ובינתיים בבית, רוחמי מתאמנת לעתיד דומה, כשהיא משגיחה על האחים שלה ביותר מהמובן הטכני ומנהלת גם את אבא שלה שיהיה חלק ממשהו במשפחה הזו, מהחיים עצמם ("אני אכין חביתות ואתה תעשה סלט").

    פרק יפה ועצוב.

    • דוקא בעיני גיטי היא הדמות הכי מעצבנת שם. היא לא מתעמתת, לא מבקשת, מתעלמת מהבת האמהית שלה, רוחמי (שהיא בעיני מהממת) ופשוט חיה בתוך הבועה של עצמה.
      הסיפור של עקיבא וליבי, עם ההירדמות על כתפו משל היה דרמה קוריאנית מצויה, אולי יותר צפוי, אבל הוא מהנה. כיף לראות אותם יחד. הם מצחיקים, הם מעניינים, הם מבינים זה את זה. וברור שגם משיכה יש שם…
      אני כל כך הייתי מבסוטית משטיסל האבא שמנסה לקדם את השידוך הזה במקום לנזוף – מה שמראה שהוא אכן מרגיש ומבין את לב בנו המרדן החולמני, אבל כנראה שבעולם בו הם חיים זה לא מספיק.
      ואחרי הפרק הרביעי גם ליפא לא כל כך גרוע בעיני. הוא מבין מה הוא עושה והוא- בניגוד לגיטי- גם באמת מבין מה זה עושה לאחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.