דיון בשני הפרקים הראשונים של הסדרה הילר

כשמקשיבים למילות השיר אלינור ריגבי של להקת הביטלס, על בדידותם של האלמונים אלינור ריגבי והכומר מקנזי, שהמפגש ביניהם בשיר קורה רק בבית השלישי שבו הכומר קובר אותה, התחושה המתגנבת אל הלב היא תחושת החמצה על דברים שהיו יכולים לקרות ולא קרו. החיבור בין המנגינה המופלאה של השיר לשאלת הפזמון "כל האנשים הבודדים, מאין הם באים?" הופך את השיר לקורע לב אף יותר.

מזה זמן מה אני מהרהרת לי בתחושת הבדידות הזו של האנשים השקופים שאיש אינו רואה עד שמאוחר מדי, וחושבת שסדרות טלוויזיה הן בדרך כלל אנטי תזה לסיטואציה הבסיסית הזו. סדרות טלוויזיה לא פעם מתחילות בתיאור של אנשים שקופים ובודדים שעוברים מתחת לרדאר, אך יש בנו משהו כצופים שמצפה שהם ייפגשו, שיקרה ביניהם משהו שיוציא אותם מבדידותם, והאפשרות ששתי דמויות ראשיות יישארו לאורך כל הסדרה בבדידותן ולעולם לא ייפגשו ולא יגרמו לשינוי המיוחל האחת אצל השנייה נראית כמעט בלתי אפשרית (יש סדרות על אוסף של אנשים בודדים דוגמת מד מן, שבה הבדידות נשארת על כנה רוב הזמן, אך שם המדובר בדמויות שהבדידות שלהן היא פנימית, כלפי חוץ איש לא היה כותב על דון דרייפר, או על בטי והשאר שהם אנשים שאיש לא רואה).

למרות שמזה זמן מה אני מהרהרת בבדידות שבשיר ובאופן ההשתקפות שלה על המסך, הייתי צריכה להגיע לאמצע הפרק השני של "הילר" כדי להבין מדוע הוא כל כך התחבר לי פתאום לסדרה הזו.

נתחיל מזה שאת הפרק הראשון לא כל כך אהבתי והיה לי קשה לשים את האצבע על מה בדיוק לא עבד שם בשבילי. הפרק התמקד בשלושת גיבורי הסדרה: ג'ונג-הו המכונה הילר – שליח המבצע את השליחויות המפוקפקות שמטילים עליו, וידוע בכישורי הלחימה וההתחמקות שלו, הקשר שלו לעולם הוא מצומצם מאוד, וכולל בעיקר את ג'ו מין-ג'ה המפעילה שלו שהוא מכנה אותה במלה הכללית אג'ומה (כינויי מקובל לאישה מבוגרת בשפה הקוריאנית). צ'ה יונג-שין, עלמה צעירה החולמת להיות עיתונאית רצינית ולמצוא את הוריה הביולוגיים ובינתיים גרה עם אביה המאמץ ועובדת בצהובון. אחרון חביב, קים מון-הו עיתונאי רציני, מושא ההערצה של צ'ה יונג-שין, שבעברו כנראה טמון סוד שמניע את העלילה, הוא מחפש נערה צעירה ומשלם להילר שישיג לו דגימת DNA מיונג-שין כדי לבדוק האם זו היא.

אל חלק נכבד מהעלילה של כל אחת מהדמויות הללו היה לי קשה להתחבר בפרק הראשון. עלילת ההילר התמצתה במשחקי חתול ועכבר כנגד מתחרים לא ידועים ברכבת התחתית שנראו לי ממש מיותרים, לא אהבתי את האופן הנצלני שבו צ'ה יונג-שין הגיבורה משתחלת לביתה של הסלב שאת מערכת היחסים שלה עם סלב אחר היא רוצה לחשוף, או את האופן הנצלני שבו מוצגת תחנת הטלוויזיה בה עובד הכתב קים מון-הו, שבה מסרבים לספר סיפור חדשותי כיוון שהסיפור האמיתי מציג באור בעייתי את המפרסם הכי גדול בתחנה שלהם. גם הקפיצות בין ההווה והעבר והתחושה שאני לא ממש מבינה מה קורה שם ומי נגד מי, ואין לי כל כך במי להיאחז, לא הקלה עליי את הצפייה.

היו לפרק גם כמה נקודות זכות בעיניי כמו העובדה שלמיטב זיכרוני זו הסדרה הקוריאנית הראשונה שמוצגת בארץ בה אחת מהדמויות הבולטות נצרכת לכיסא גלגלים, או שקים מי-קיונג (Kim Mi Kyung) השחקנית שמשחקת את האג'ומה שנותנת הוראות להילר ועושה כאן תפקיד די מגניב יחסית לתפקידים אחרים בהם צפיתי בה לאחרונה (פשוט אהבה, קולו של הלב, גן סודי ועוד), וכמובן האופטימיות שהפגינה הגיבורה הראשית בדבר השגת חלומותיה שקשה שלא להזדהות אתה.

 

אך רק בפרק השני, בשעה שההילר סיפר על כך שהוא רק שליח, שעושה מה שאומרים לו בלי לשאול יותר מדי שאלות כל עוד לא מבקשים ממנו להרוג אף אחד, והוא עושה זאת כדי לאגור מספיק כסף על מנת לעבור לגור באי בודד, פתאום הבנתי בדיוק למה לא התחברתי. ודווקא אז הדברים התחילו להתחבר.

דמותו של הילר היא דמות בודדה, ולא רק שהיא דמות של אדם בודד חסר חברים המעדיף שלא ליצור קשרים, גם החלום שלו הוא חלום הבדידות האולטימטיבי, שיהיה לו אי משלו. ואדם שהוא אי בודד בעצמו, הוא בדרך כלל דמות של מישהו שמאוד מעורר חמלה בעיניי אלא שכאן מדובר לא רק בבדידות, אלא גם בניכור, ובהתנכרות לזולת שנעשית מרצון. העובדה שלא מעניין אותו בכלל מה ההשלכות של מעשיו על הזולת, ושהוא פוטר עצמו מאחריות בטענה שהוא רק הזרוע המבצעת, הבהירה לי פתאום עד כמה ההתמקדות הזו בצרכים שלנו בלי לחשוב על האופן שבו היא פוגעת באחרים מפריעה לי באופן כללי כשהיא הופכת לקו המאפיין של כל הדמויות.

בפרק הראשון אווירת הניכור וחוסר החיבור בלטה, ולא רק אצל ההילר, גם לצ'ה יונג-שין לא היה ממש אכפת מההשלכות של מעשיה על הסלב שלביתה היא מתגנבת ואת מערכת יחסיה היא רוצה לחשוף, וגם למערכת השידור לא היה ממש אכפת מהאנשים שנפגעים על ידי החברה שמפרסמת אצלם, כל עוד החברה ממשיכה לספק להם הכנסות. אפילו קים מון-הו העיתונאי הלוחמני שסיפר את הסיפור שהערוץ שלו מיאן לשדר, עשה זאת תוך שהוא משקר ביודעין לאלה שסומכים עליו, והייתי אומרת, שלמרות שכרגע הוא נראה לפחות כמי שמוכן לשלם את המחיר על מעשיו, אנו עדיין לא יודעים עליו מספיק כדי לדעת האם מעשיו באמת נעשים לטובת הכלל, או שכמו שקאנג מין-ג'ה, ראש דסק החדשות, מאשימה אותו בפרק השני, הוא מתעניין יותר בטיפוח הפופולריות שלו מאשר בעשיית הדבר הנכון (אגב, גם המרוץ אחר הפופולריות הוא לדבריה מרוץ אחר אהבת אנשים שבסופו של דבר ימאסו בו ויתנכרו לו בשניות). אפילו אם הנטייה שלי כרגע היא לדון אותו לכף זכות, הרי שהאופן שבו הוא העדיף לנהל את חיפושיו אחרי אותה ילדה אבודה, שהיום היא כבר אישה צעירה, בחשאי, והאופן שבו הוא נמנע מלקחת חלק בסעודת הזיכרון בפרק הראשון, והעדיף להיות עם עצמו, הציבה גם אותו בצד של הבודדים או המתנכרים מבחירה.

ובדיוק כשהתחלתי לתהות האם התמה של הסדרה היא "כל אדם הוא אי בודד לעצמו", הדברים התחילו להתחבר: קים מון-הו מטיל על ההילר לעקוב שוב אחרי יונג-שין לאחר שזהותה כמי שהוא מחפש אומתה, הפעם המשימה שלו דורשת מההילר לעקוב אחריה כדי להכיר אותה היטב ולברר איזה אדם היא. בזמן המעקב שלו אחריה, כאשר היא עצמה מבצעת את המעקב שלה אחרי הסלב, התחילה הסצנה היפה ביותר בינתיים בעיניי: יונג-שין קולטת את הבלבול והאומללות של אישה שהיא ראתה שמכים אותה ברכב בחנייה, ופחדה להתערב, ועכשיו הן נמצאות במעלית באותו בניין שבו גרה הסלב. בתחילה יונג-שין ממשיכה לעסוק בענייניה, עד שכמה דקות אחרי שהיא מגיעה למחוז חפצה היא רואה במעלית שבה שתיהן עלו קודם את התיק של האישה מיותם על הרצפה. הדאגה לזרה הגמורה לה מוציאה אותה מהחשיבה של "זה לא העסק שלי", והיא עוזבת את משימת הפאפרצ'י שלה ורצה לגג ומגלה שם את אותה עלמה במצוקה מתלבטת בין חיים ומוות, ומצילה אותה.

העובדה שהיא הצליחה להציל אותה והאופן שבו הסצנה נבנתה הייתה מעולה בעיניי מכמה סיבות:

ראשית, כיוון שמדברי השכנוע של יונג-שין באותה סצנה אנו לומדים על העבר העצוב שלה עצמה, והחיבור שהיה לה בעבר לייאוש, מדגיש את הדרך הארוכה שעשה איתה אביה המאמץ שהצליח להביא אותה למקום האופטימי שבו היא נמצאת היום.

כמו כן, כל אותו הזמן שבו אותה אישה מוכה היססה אם לקפוץ, תהיתי האם נקבל כאן איזשהו קטע שבו ההילר (שעקב אחרי יונג-שין כל אותו הזמן) יקפוץ ממקום מחבואו ויציל אותה, ולא רק שלא היה צורך בכך לבסוף, אלא ששמחתי שהעלילה לא הלכה לשם, כיוון שאני לא בטוחה שבשלב הזה של חייו היה מתאים לו כדמות להתערב כך, וברור לי שהוא צריך לעבור דרך הרבה יותר ארוכה כדי לפנות מקום להכנסת אנשים אחרים ללבו ולחייו.

ובעיקר, כיוון שבאותה סצנה על הגג שלוש העלילות הראשיות התחברו, ההילר שמקליט את יונג-שין, יונג-שין שחושפת את סיפור חייה, וקים מון-הו שיקבל גרסה מוקלטת של כל הסיפור. כך, כשבסוף הפרק אנו נשארים עם החלטתו של ההילר לגלות בשביל עצמו עוד פרטים על יונג-שין, וכשהאנשים הבודדים מעוניינים להשתלב בחייהם של האנשים הבודדים האחרים, אני מבינה שעכשיו אני ממש מתחילה ליהנות, וגם הרבה יותר מעניין לי עכשיו לגלות מה הסיפור שלהם ומאין הגיעו כל האנשים הבודדים הללו, ולאן הם הולכים.