ווסטוורלד, עונה 1, פרק 9: הקוד כתוב והרשות נתונה 4


רמונה אסול ואורלי שלמה על הפרק " The Well-Tempered Clavier" בסדרה ווסטוורלד

בווסטוורלד מרבים לדבר על חיפוש המבוך, ועל מציאת משמעות. במובנים רבים העלילה בווסטוורלד היא כמו מבוך, קשה להבין מי נמצא עם מי, מתי בדיוק קרה מה, ומה אמיתי ומה אינו אמיתי, ויש משהו מתסכל בעלילה שכל גילוי בה מעורר שאלות חדשות. לעומת זאת יש יופי בכל סיפור שבו ניתן לגלות משמעות, גם אם, כפי שנרמז ביצירה עצמה בשימוש בציטוט מ"אליס בארץ הפלאות", הכול חסר משמעות.

 

הגילוי הגדול ביותר שהפרק מספק לנו מבחינה עלילתית זו העובדה שדמותו של ברנרד עשויה בצלמו ובדמותו של ארנולד, תיאוריה שהסתובבה ברשת די הרבה זמן וקיבלה אישוש סופי הפרק. אולם כדרכם של גילויים עלילתיים אחרים בסדרה, גם הגילוי הזה מעורר יותר שאלות מאשר מסביר לנו דברים שלא הבנו בפרקים הקודמים. השאלה הראשונה היא מדוע פורד רצה בכלל בובה בדמותו של ארנולד דווקא? הרי הוא היה יכול לבנות לו משת"פ בובתי בכל צורה שהיא, בובה בצורת ארנולד יכולה אולי לדרוש פחות מאמץ יצירתי של הדמיון, אך הרבה יותר מאמץ, שלא הוסבר לנו עליו דבר, של מחיקת הזיכרון של כל הבובות שהכירו את ארנולד מלזהות אותו, ושל הסתרה מכל האנשים שהכירו את ארנולד את קיומו של ברנרד, והסתרה מכל האנשים שמכירים את ברנרד ומברנרד עצמו את קיומו הפיזי של ארנולד. מכיוון שברור לנו שגם אם ארנולד לא הרבה לצאת בין הבריות היו אנשים שהכירו אותו, גם בין אלה שהיו אחראים לטשטוש מותו, קשה לנו אפילו לדמיין איך זה נעשה. 

 

השאלה השנייה שהפרק מעלה בנוגע ליצירתו של ברנרד, היא מי באמת ברא אותו. פורד טוען שברנרד כולו הוא פרי יצירתו, ברנרד טען שעל פי הקוד שלו, ברור שפורד השתמש בקטעים האלגנטיים יותר שארנולד חיבר, ולא ברור מי מהם צודק.

 

השאלה השלישית היא שבהתחשב בעובדה שאנחנו וברנרד יודעים שפורד שיחק באופן חופשי בזיכרונותיו של ברנרד, כיצד זה ברנרד חושב להאמין למה שהוא יגלה בזיכרונו, ואיך הוא יכול לדעת מה מהזיכרונות שהוא יגלה הם באמת שלו, ומה הם אלה שפורד יחליט בשבילו שהוא צריך לגלות? ועוד יותר מכך כיצד אנחנו נדע שמה שברנרד רואה אכן אמיתי? זה לא שפורד לא מסוגל לשקר לבן אדם או לבובה בפנים…

ווסטוורלד עונה 1
פורד וברנרד. קרדיט: John P. Johnson, באדיבות yes

השאלה הרביעית שהפרק מעלה בקשר לברנרד זה עד כמה סופי יהיה הפעם מותו? האם פורד שטען בפני ברנרד בפרק הקודם שהוא לא היה יכול לתת לתרזה להרוס את מפעל חייו, ולהרוס אותו (כלומר את ברנרד), החליט בפרק שאחרי שהוא עצמו חייב להרוס את ברנרד, ועכשיו ניתן רק לתהות כיצד הוא מתכוון להסביר את מותו בטרם עת של ברנרד לדלוס. או שבעצם הוא מתכוון להחיות את ברנרד מחדש ואנו רואים בעצם תהליך שחוזר על עצמו?

 

כפי שתולדות לידתו ומותו האפשרי של ברנרד נותרים סתומים במהלך הפרק, הגילויים החדשים בפרק לא באמת מגלים לנו כיצד ארנולד מצא את מותו. שהרי בניגוד לזיכרונות של ברנרד, בהם חזינו בפרק, שאין אנו יודעים אם אמיתיים הם או לא אך הם עשויים להיות כאלו, לראות את ארנולד מזכיר לדולורס שהיא הרגה אותו היה כמו לצפות בסצנת נונסנס. אדם חי,בשר ודם, לא יכול לטעון בפני אף אחד שהרגו אותו כי הוא חי. מי שמת לא יכול לטעון בפני אף אחד שום דבר בכלל כי הוא מת. ברנרד אמר לאלסי לפני מספר פרקים שלבובות אין כוח דמיון, לכן, מה שהראו לנו כזיכרון של דולורס לא יכול להיות זיכרון של סיטואציה אמיתית, ואם נאמין לברנרד כנראה שגם לא דמיון. נותר רק להניח שאו שברנרד טועה ודולורס פיתחה את כושר הדמיון (ואם היא יכולה לדמיין שארנולד מאשים אותה במותו, מניין לנו שהיא לא יכולה לדמיין גם שהיא הרגה אותו כשהיא לא?), או שמישהו שתל בזיכרונה את הזיכרון הזה, ואם מישהו שותל בזיכרונה את הזיכרון הזה, מניין לנו שהוא לא שתל בזיכרונה את האשמה על פשע שהיא בעצם לא ביצעה כלל? כלומר גם סצנת הנונסנס הזו מותירה אותנו עדיין במבוך בקשר לשאלת מותו של ארנולד.

 

ההסתובבות של דולורס במבוך מתמיהה אף היא את הצופים בנוגע לציר הזמן שבו היא מתרחשת לא פחות משהיא מתמיהה את דולורס, שלא ברור לה כיצד רגע אחד היא בורחת לשממה, חולצתה קרועה ובטנה פצועה ורגע אחרי היא שם לבדה, שלמה ובריאה בגופה ובבגדיה, וגם אם מראים לנו שהיא נזכרת באיזשהו הווה במסע קדום יותר מהעבר עם ויליאם ולוגאן, עדיין לא ברור מתי בדיוק התחילו להראות לנו את הזיכרון הזה, ומתי בדיוק היא החליפה את בגדיה מהשמלה הכחולה הקבועה שלה לחולצת פסים ומכנסיים (ברור מתי זה קרה בזמן המסע שלה עם ויליאם, לא ברור מתי זה קרה אחר כך שוב). כמובן שגם את המפגש בכנסייה בין דולורס לאיש בשחור קשה למקם מבחינת ציר הזמן, שכן ברור לנו שזה לא יכול להיות לגמרי ההווה שכן אנחנו יודעים שפורד כיסה את הכנסייה בחול, או ש…

ווסטוורלד עונה 1
דולורס בכנסייה. קרדיט: John P. Johnson, באדיבות yes

בראשית היו שני סיפורי בריאה. בפרק א' האדם נברא בשני המינים, "זכר ונקבה ברא אותם", וישר החל לפרות ולרבות במרץ, לכבוש את הארץ וכיוצ"ב. בפרק ב' לעומת זאת, הדברים יותר מורכבים. ראשית כול נברא קודם האדם ורק לאחר מכן, בשל בדידותו, נבראה חווה, שנית, בני האדם לא בורכו בפריה ורביה, אלא קוללו בהם. אדם וחווה גורשו מגן העדן לאחר שאכלו מעץ הדעת והפכו מודעים, מעשה שבנצרות מתייחסים אליו כאל החטא הקדמון. אבל עוד טרם היותם מודעים לעצמם, לאדם ולחווה ניתנה הבחירה. הם בחרו במודעות. אומנם אדם האשים את חווה וחווה את הנחש, אך פיתוי יכול לעבוד רק על אדם שהבחירה בידו. אם חווה ואדם היו מתוכנתים ומופעלים לחלוטין ע"י האל, אי אפשר היה להאשים אותם בדבר, ללא בחירה אין חטא.

 

כיצד אפשר לגרום לאנשים לשנות תודעה? פיתוי, כמו בסיפור גן העדן, זו דרך אחת, יש דרכים אחרות, כגון שכנוע, או איום, שתיהן באות לידי ביטוי בפרק.

 

לוגאן, למשל, מנסה לשכנע את וויליאם לראות את העולם של ווסטוורד כמוהו, כמשחק, כבית בובות ענקי ולא מציאותי, כי המציאות שבחוץ (למשל הקשר של ויליאם עם אחותו), הם החשובים באמת. הוא מנסה להוריד בכוח את מסכת האשליה בכך שהוא משסף את בטנה של דולורס וחושף אותה, בסצנה שהיא כביכול שיא האכזריות בפרק – אך אם רואים אותה מנקודת מבטו של לוגאן, היא אינה אכזרית יותר ממשחק אלים בבובות ומבחינתו ויליאם הוא זה שנסחף במשחק והתנהג באכזריות אמיתית, כלפיו, ובחוסר נאמנות כלפי אחותו. לוגאן, שעד כה תפקד כנער הפוסטר של הדושיות, הראה צד חמוד ואנושי הפרק כשהוא סלח לוויליאם על כך שהוא לא הציל אותו בפארייה ושמח על ההתקרבות ביניהם, לאחר שויליאם כביכול השתכנע. אבל ויליאם לא באמת משתכנע, הוא הורג את כל שאר הבובות לאחר שדולורס ברחה ומודיע ללוגאן שלא רק שהוא נשאר איתן בדעתו, על לוגאן לסייע לו בדרכו. איך ויליאם מתכוון להשפיע על לוגאן? עוד לא ידוע, אך המפגש המחודש שלו עם לוגאן מבהיר עד כמה הוא הופך למשרת של ביטוי מסוים בלבד של הרעיון במקום של כוונת הרעיון. בשל הרצון להגן על דולורס, בשל התודעה שהיא ניחנה בה, הוא שוכח לחלוטין שגם ללוגאן יש תודעה, והוא מוכן לאיים ואולי גם לפגוע בבני אדם אמיתיים רק מפני שהוא רוצה להציל בובה בעלת תודעה אנושית. מאידיאליסט הוא הופך לקנאי דתי (מה שבוודאי מקנה לו עליונות על לוגאן, כאדם מוסרי ונאור יותר, עליונות שנחוצה לו בשל תחושת הנחיתות שלו מולו).

ויליאם ולוגאן בימים טובים יותר. קרדיט: John P. Johnson, באדיבות yes

שלא כלוגאן, ברנרד לא מרגיש שהוא מסוגל לשכנע את פורד לגלות לו את האמת. הוא בוחר לאיים עליו בכך שהוא גורם לקלמנטיין לכוון אליו אקדח ולכאורה נוטל ממנו את יכולת הבחירה. לכאורה, משום שידוע לנו שפורד ידע מראש על כוונתו של ברנרד ונטרל את קלמנטיין, לכאורה, מפני שגם אם באמת היה מאוים, לפורד היה מרווח תמרון רחב ביותר בכל הנוגע לזיכרונותיו של ברנרד, ולבסוף, כי בעולם של ווסטוורלד יש דרגה גבוהה יותר של שלילת יכולת הבחירה. גם כשאתה מכוון אקדח לרקתו של האדם שאתה מנסה להשפיע עליו אתה משאיר לו ברירה – את הברירה למות (ואם הוא בובה, הוא יכול ל"הוולד מחדש", כפי שמייב כבר יודעת). כשאתה נכנס למוחו של האחר ומתכנת אותו, אין לו יכולת בחירה.

 

זו דרכו של פורד. פורד ברא לו עולם שבברואיו הוא יכול לשלוט לחלוטין. הוא אינו מנסה לפתות את ברנרד, הוא גם לא עושה מאמץ אמיתי לשכנע אותו. הוא לא מציע לו דבר ולא מאיים עליו בדבר, הוא פשוט יודע שהוא יכול לאתחל את ברנרד ולגרום לו להתנהג כפי שהוא רוצה.

 

אצל מייב אנו חוזים בכל קשת האפשרויות. כאשר מדובר בברנרד, שהיא מזהה כבובה כמוה, היא מתכנתת אותו שלא יעמוד בדרכה, על סילבסטר בן האנוש היא מאיימת, אך כשמדובר בהקטור, שהיא לא חשה מאוימת ממנו, היא נותנת לו את זכות הבחירה. היא מפתה, היא משכנעת, אך הבחירה היא שלו.

ווסטוורלד עונה 1
ברנרד ומייב. קרדיט: John P. Johnson, באדיבות yes

אם מייב נוקטת באמצעי התכנות בלית ברירה, כי היא מאוימת וחסרת כוח מול "האלים", מה זה אומר על פורד שבורא מציאות שבה בני האנוש מחייו הקודמים, ארנולד ובני משפחתו, הם בובות שהוא שולט ללא מיצרים בתודעתן ובנרטיב שלהן?


פורד טוען שהוא יצר את ברנרד, אומנם בדמותו ובצלמו של ארנולד, אך הוא היצירה הבלעדית שלו. ברנרד כאמור מאמין שחלקים ממנו תוכנתו על ידי ארנולד, ולחלקים אלו, אין שליטה ע"י פורד, באמצעותם, יוכל להיגאל. זה נראה כאילו בווסטוורלד יש שני אלים. האל הרע, הלא הוא פורד, אל חסר חמלה ורחמים, שאינו מאמין בנתינת בחירה חופשית לברואיו, והאל השני, ארנולד, האל החומל והמיטב שרצה להעניק להם מסלול לגאולה ושאולי נבגד ע"י יצירי כפיו. האם באמת היו קיימים שני אלים, או שמא זו עוד אשליה? והיכן מסתיים האחד ומתחיל השני?


לפי מיתוס פרומתיאוס במתיולוגיה היוונית, פרומתיאוס יצר את בני האדם ואף העניק להם את האש, למורת רוחם של האלים. כעונש הוא נקשר לצוק, כאשר עיטים מנקרים מידי יום בבשרו ואוכלים את כבדו. כל לילה הוא מוחזר לתחייה ע"י האלים ונידון לחזור לחיות את אותו יום ביומו כל פעם מחדש בלופ אינסופי של מוות ותחיה. כשפורד מעיר כבדרך אגב לברנרד שהוא כבר עבר את התהליך הזה עימו בעבר, הדבר מציב סימן שאלה לגבי סוף הפרק ולגבי התאבדותו כביכול של ברנרד. האם ברנרד באמת מת או שהוא מת כל פעם מחדש? כמי שהוא גלגולו של האל ארנולד, האם הוא משלם על חטאו של ארנולד שניסה להעניק לברואיו תודעה, יכולת בחירה ואפשרות לגאולה? ומהי בעצם הגאולה הזו?

 

עבור מייב, הגאולה היא היציאה מהלופ, מהמטריקס של ווסטוורלד, לעומתה דולורס אומרת לוויליאם שכולם חושבים שהיא רוצה לצאת מווסטוורלד, אבל אם היה כל כך טוב מחוץ לווסטוורלד אז למה כולם כל הזמן חוזרים לשם? פורד ענה לשאלתה בפרק הראשון, אנשים חוזרים כי הם נהנים לגלות בכל פעם משהו חדש שהם לא שמו לב אליו קודם, הם מוצאים משמעות בכל דבר שהם שמים לבם אליו בפעם הראשונה (מהתנהגותם של לוגאן ושל האיש בשחור אפשר לראות שפורד צודק במחשבתו, כיוון ששניהם מתלהבים לגלות נראטיבים חדשים בפארק, שהם לא ראו קודם לכן). אם ווסטוורלד הוא גיהינום, היציאה ממנו היא גאולה, אך אם הוא גן העדן, פיתוח התודעה עלול להסתיים בגירוש ממנו לעולם קשוח אף יותר שבו קשה עוד יותר למצוא משמעות.

ווסטוורלד עונה 1
האיש בשחור ושרלוט מהעולם הקשוח וחסר המשמעות שבחוץ. John P. Johnson, באדיבות yes

שאלה נוספת שצפה בפרק, היא מהי תודעה אצל הבובות וכיצד היא מתפתחת? לגבי ברנרד, מייב ודולורס, ראינו שגירויים חיצוניים מעוררים אותה אצל שלושתם, אבל עבור אברנתי למשל, גירוי חיצוני גרם לו לא לפתח תודעה אלא לאבד את דעתו. יש בנו גם רצון להאמין שאכן יש משהו בתודעתם של מייב ודולורס וברנרד, שהוא שלהם ונולד מהם, שהוא עצמאי ובעל חיים שלו.


כל הבובות, וברנרד כאמור ביניהן, כלואות בלופ אינסופי שבו הן נידונות לחזור על הנרטיב שלהן שוב ושוב, אבל לפעמים הנרטיב משתנה, מסיבות כאלו ואחרות. מייב למשל הייתה מתיישבת ואם לפני שהייתה בעלת בית בושת ואברנתי השני היה המוזג בבית הבושת לפני שהחליף את אברנתי הראשון כאביה של דולורס. כשגלגול חיים מסתיים, תודעתן של הבובות נמחקת והן מתחילות מחדש, אבל שאריות נשארות, והבובות חוות אותן כסוג של חלומות, הן משפיעות עליהם ויוצרות מעין תת מודע.


בסיפור קצר של הסופר האמריקאי דונלד ברתלמי, "חיי עיר", אחת הדמויות מספרת אנקדוטה אודות צייר העומד מול בד ריק ומצייר קו. וזה הקו השגוי. הקו הלא נכון. זה אינו הציור שהוא התכוון לצייר והוא מוחק אותו. לאחר יום הוא מצייר קו נוסף ואף הוא שגוי ואף הוא נמחק וכך הלאה. עד שהבד הלבן כבר איננו ריק לבן, מבין המחיקות והטשטושים מתהווה משהו שיש לו חיים משלו. היצירה בוראת את עצמה באמצעות האלים, אך יש לה חיים משל עצמה. 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 מחשבות על “ווסטוורלד, עונה 1, פרק 9: הקוד כתוב והרשות נתונה

  • זיו

    רק כי יש בו קוד ששייך לארנולד לא אומר שהוא לא נברא על ידי פורד. אם הקוד של ארנולד היה כל כך טוב, פורד היה משתמש בו בעצמו (כמו שהעיד שגם השתמש בדברים שברנרד עצמו פיתח, על ברנרד)

    • המערכת מחבר הפוסט

      זה נכון שגם אם יש בברנרד קוד ששייך לארנולד, פורד עשה בו את השימוש ולכן אפשר להחשיב אותו כיוצר הבלעדי, אבל יש לזה שתי הסתייגויות. האחת פורד בעצמו לא ממש אישר את העובדה שהוא עשה שימוש בקוד של ארנולד, היו פעמים שהוא טען לבלעדיות. השנייה היא העובדה שפורד באחת הפעמים שהוא דיבר עם דולורס אומר לה שיש דברים במוח שלה שהם מוגנים והוא לא יודע איך להגיע אליהם, אם הוא עשה שימוש בקוד שהוא יודע שהוא טוב אך הוא לא לגמרי מבין איך הוא פועל, אז זה בהחלט מוריד מהערך שלו כיוצר.