ווסטוורלד, עונה 1, פרק 8: לטשטש את העקבות 2


דיון בפרק Trace Decay בסדרה ווסטוורלד

אתה יודע, זה העניין עם השכחה, אתה חושב שאתה זוכר אבל אתה לא.

(סילבסטר לפליקס, ווסטוורלד, עונה 1, פרק 5)

 

Trace Decay או "דעיכת עקבות", כמו שתרגמה מיכאלה ירדני את שם הפרק, היא תיאוריה האומרת שכל זיכרון משאיר עקבות, שינוי פיזי או כימי במוח, שהזמן מביא לדעיכתם ולשכחה. שם הפרק יפה לו, כיוון שהפרק משחק הן עם עניין הזיכרון והשפעתו על הדמויות, והן עם עניין טשטוש העקבות.

 

פורד של תחילת הפרק אומר לברנרד שאם הוא יטשטש את עקבות נסיבות מותה של תרזה, הוא ימחה מזיכרונו את הקשר שלו אתה ואת רציחתה, האיש בשחור מנסה להתחקות אחר העקבות המטושטשים של הכניסה למבוך, הייל מנסה להתחקות אחר העקבות המטושטשים שהיא מאמינה שיובילו אותה לפענוח מותה של תרזה שהיא בטוחה שלא היה תאונה, ומייב ודולורס מנסות להבין איך להבדיל בין זיכרונותיהן למציאות המיטשטשת. בסוף הפרק אנחנו רואים איך באופן אירוני דווקא מחיקת הקשר בין תרזה לברנרד מזיכרונו של האחרון, שהייתה אמורה להיות המסמר האחרון בטשטוש המושלם של הרצח (כדבריו של פורד מחיקת הקשר האינטימי בין השניים מזיכרונו של ברנרד נועדה למנוע ממנו צער שהיה מושך תשומת לב מיותרת), היא דווקא זו שהופכת את ברנרד לחשוד בעיניי אשלי, וזה היה יפה.

 

אולם הבעיה העיקרית שלי עם הסדרה ועם הפרק, היא דווקא העובדה שכאשר הם כבר כן טורחים להסביר מרכיב מסוים של העולם שהם בנו הם עושים זאת בצורה של נפנוף ידיים, והרבה מהדברים יוצאים מטושטשים.

 

קחו למשל את עניין הזיכרון. הסדרה טורחת להבהיר שיש הבדל בין האופן שבו הזיכרון של הבובות פועל, ובין הזיכרון של בני האדם, והיא אף מונה שלושה סוגי זיכרון בבובות:

א. זיכרון מושתל – לא התרחש, גם לא כהצגה, אלא הוכנס בבובות כחלק מהנרטיב שלהם שלא באמת קרה, ולתפיסתן זה חלק שהן זוכרות מהעבר שלהן. כמו למשל שברנרד זוכר את בנו או שטדי זוכר את ווייאט (לא ברורה מידת החיות של הזיכרון הזה עבור הבובות, עד כמה מדייקים להן אותו לפרטי פרטים, או משאירים אותו קצת מטושטש בכוונה כדי שירגיש כמו זיכרון אנושי).


ב. זיכרון של אירועי אמת מהגלגול הנוכחי – כדי לנהל את חיי היום יום שלהם המארחים חייבים לזכור מי הם ומי הסובבים אותם. לורנס למשל יכול לזכור שהאיש בשחור ירה באנשי עירו לכל אורך הדרך שהוא התלווה אליו, ולבוא אליו בטרוניות על כך מפעם לפעם. כמובן שעם הזיכרון הזה שלהם משחקים כל הזמן על ידי השתלת ומחיקת זיכרונות. כל אימת שמחליפים בובה כדי שתגלם תפקיד שגילמה בובה אחרת – כמו שהחליפו את קלמנטיין ואת אבא של דולורס – צריך להשתיל את הזיכרון שלה בכל יתר הבובות שהכירו את הקודמת, ובכל פעם שמוציאים בובה מהלופ ומכניסים אותה בתפקיד חדש – כמו את המארחת שקידמה את פניו של ויליאם בפרק השני, והפרק ראינו שהיו לה גם בתוך הפארק שני תפקידים בזמנים שונים – חייבים למחוק את הגרסה הישנה שלה מזיכרונן של כל הבובות.


ג. זיכרונות מגלגולים קודמים של הבובות שלא נמחקו היטב – למשל, טדי זוכר את האיש בשחור פוגע בדולורס, או מייב שזוכרת את עצמה מאבדת את בתה. לא ברור האם המארחים היו מסוגלים לזכור גם זיכרונות שתולים אחרי שהם נמחקים מזיכרונם. כלומר נניח שטדי היה מקבל כעת אישיות חדשה לחלוטין וסיפור חדש, האם בגלגולו החדש היו יכולים לצוץ רק אירועים שהוא חווה בפועל או גם זיכרונות מהמלחמה עם וויאט שבה לא באמת השתתף?

מייב וקלמנטיין החדשה. צילום: John P. Johnson, באדיבות yes

חוץ מהעובדה שכל אחד מהסעיפים הללו אינו מוגדר היטב, אנו עדים גם לדיון קצר בנושא שבו עוסקים פליקס וסילבסטר, לאחר שמייב מנסה להבין מדוע כשעולים בה הזיכרונות מגלגולים קודמים, קשה לה להבין באיזו מציאות היא נמצאת. בעוד שסילבסטר מאשים את ההתערבות שלה בקוד, וטוען שלשחק עם תכנות המוח והזיכרון יכול להביא לתוצאות לא צפויות, פליקס אומר למייב שאם היא חשה בקושי להבדיל בין המציאות הנוכחית שלה בסוויטווטר כמדאם לזו הקודמת שלה כאם, הרי שהדבר נובע מכך שהזיכרונות של הבובות אינם מטושטשים כמו של בני האדם, ולכן כל זיכרון שהיא משחזרת היא חיה מחדש.

 

העניין הוא כזה, כאשר המדובר בזיכרונות מהסוג הראשון והשני, הבובות חייבות שתהיה להן איזו יכולת של תפיסה של מעשים שהן עשו בעבר כזיכרון, ולא לחשוב שהן חוות שוב ושוב את אותה החוויה כיוון שאז הן לא היו יכולות לעשות שום צעד. כשברנרד זוכר שהוא רצח את תרזה לפני שפורד מוחק את זיכרונותיו, הזיכרון של המוות שלה אמנם מכאיב לו, אך הוא אינו מבלבל אותו מבחינת הזמנים, והוא לא חי אותו תמידית בהווה.

 

מחיקת הזיכרון אמורה להיות התחליף המושלם בבובות לדעיכת העקבות אצל בני האדם, אבל נראה כי מחיקת הזיכרון היא זו שיוצרת את הבלבול בזיכרונותיהן של הבובות, כאשר הזיכרון מתעורר מחדש על ידי טריגר כלשהו. הדבר מעורר שתי שאלות, שאולי אחת הן, שנותרות פתוחות. האחת, מדוע יש זיכרונות שמשאירים עקבות במוחן של הבובות ולא ניתנים למחיקה מוחלטת גם לא על ידי אמצעים טכניים? והשנייה, כיצד פועל מנגנון הטריגר שגורם לבובות להיזכר? על פני השטח נראה כי הטריגר שמפעיל את זיכרון העבר המחוק די דומה לאופן שבו בני האדם נזכרים באירועים שהודחקו: יש משהו בהווה שמעורר את זיכרונם. כך, ההגעה של דולורוס לעיירה הנטושה העירה בה את הזיכרונות של הכנסייה והימים בפארק לפני שהוא הפך מסחרי, וקולות מסוימים וחוויות מסוימות בסוויטווטר, החזירו את דולורס ומייב לאירועים טראומטיים אחרים שקרו להן שם.

 

סביר להניח שבמקרים של דולורוס ושל מייב, ארנולד יצר איזשהו מנגנון שיפגע במחיקות הזיכרון, אולם הדבר אינו מסביר את ההיזכרות של ברנרד בחניקה של אלסי, שכן אנחנו יודעים מדבריו של פורד שהוא יצר אותו לבדו (כנראה אחרי מותו של ארנולד אם אפשר להאמין לפורד), אנחנו יודעים שהוא מחק את זיכרונות הפגיעה שלו באלסי, כי אם ברנרד היה זוכר הוא לא היה צריך לשאול את פורד האם הוא השתמש בו באופן דומה כרוצח בעבר, וכנראה גם לא היה מנסה לברר מה קרה לה בפרק הקודם. המחיקה של פורד את זיכרונו של ברנרד בנושא הזה הייתה אמורה להיות מושלמת, אך העובדה שברנרד רצח את תרזה, היה מודע לכך, ותהה האם זו הייתה הפעם הראשונה, הצליחה להעיר בו את טריגר הזיכרון של הפעם הקודמת. ולא ניתן לנו עדיין הסבר מספק לכך, חוץ מאשר באופן כללי שדברים יכולים להשתבש.

ברנרד. צילום: John P. Johnson, באדיבות yes

העובדה שברוב הפעמים הזיכרון המשוחזר הוא טראומטי, גם היא יכולה לנבוע מכך שטראומות נחרטות חזק יותר בזיכרון, גם של בובות, או מכך שבדרך כלל מה שנמחק מזיכרונן של הבובות אלה הטראומות.


אולם מכיוון שאנחנו שומעים מהאיש בשחור שהכאב של מייב אחרי שהוא הרג את בתה הוא זה שחשף בפניו את המבוך, אפשר לומר שהרמה העמוקה יותר של המשחק נחשפת על ידי גרימת כאב. אנחנו יודעים שמינון הכאב אף הוא נשלט על ידי התוכנה שמפעילה את הבובות, ואפשר לשלוט במידת הכאב של הדמויות, הרי שאפשר גם לומר שסביר להניח שמשהו בתכנות של ארנולד יצר גם קשר בין הכאב להתעוררות של זיכרונות מחוקים/רדומים אם כי זה לא מסביר כמובן את ההיזכרות של ברנרד באלסי.


אפשר לומר שזה לא נורא שעניין הזיכרון לא מוגדר היטב כיוון שהדברים עוד יתבררו בהמשך, אבל העניין הוא שדברים שאינם מוגדרים היטב, אפשר להלביש עליהם אחר כך כל תיאורייה שהיא. ניקח למשל את המארחת מהפרק השני שקיבלה את פניו של ויליאם. עד הפרק הנוכחי לא ידענו בוודאות שהיא בובה, אבל האם הפרק כשראינו את אותה שחקנית בפרק בשני תפקידים שונים – כאנג'לה בעלילה של טדי והאיש בשחור ששואל אותה האם היא עדיין לא פרשה, ובזיכרונותיה של דולורוס מהזמן שהפארק עדיין לא היה פתוח למבקרים – אפשר להניח שאותה מארחת היא בוודאות בובה? התשובה תישאר שלילית.

 

ווסטוורלד
אנג'לה. צילום: John P. Johnson, באדיבות yes

למה לא? כי אם נאמר לנו שעד שאין איזה באג במערכת, הבובות לא מודעות לבובתיות שלהן כדי לא לפקפק במציאות שלהן, הרי שהיא לא הייתה אמורה בכלל לשמוע את השאלה של ויליאם כשהוא שאל אותה אם היא אמיתית, בעוד שהיא עונה לו על השאלה בכך שאם הוא לא יכול להבדיל אז זה לא משנה.

אפשר להסביר את זה כמובן בכך שיש בובות שכן מודעות לכך שהן בובות כמו ברנרד ומייב בימים אלה מצד אחד, או שמצד שני שהשאלה הזו לא נחשבת שאלה שגורמת לבובות שמודעות לעובדת קיומן של בובות לפקפק במציאות שלהן, כמו שאנשים רבים המעלים את התיאוריות כאילו פליקס וסילבסטר אף הם בובות סוברים.

אבל גם אם נניח שהשאלה הזו לא נחשבת שאלה שגורמת לבובות לפקפק במציאות שלהן, ולכן הן מסוגלות לשמוע אותה ולענות עליה, הרי שההופעה של אותה שחקנית כבובה בפארק עצמו, לא בהכרח מוכיחה שאותה מארחת שקיבלה את ויליאם הייתה בובה כמו שיעידו התיאוריות של האנשים שחושבים שברנרד הבובה עשוי בדמותו של ארנולד, או של אלה שחשבו שתרזה תוחלף בבובה, או כמו שיעידו בובות בני המשפחה של פורד.

כלומר יכולות להיות דמויות בובות שעשויות בצלמם ובדמותם של אנשים אמיתיים, ולכן ייתכן שזו שקידמה את פניו של ויליאם בפרק השני הייתה אמיתית ועכשיו מסתובבת לה בפארק מישהי אחרת בדמותה ובצלמה.

כלומר העובדה שהכללים בסדרה לא מוגדרים היטב מונעת מאיתנו לדעת בוודאות מה קורה בעלילות מסוימות, גם כאשר לכאורה הסדרה מגלה לנו עוד רמזים.

למרות כל ההגדרות הרופפות של הסדרה,  והאופן שבו היוצרים מטשטשים את החוקיות של העולם שהם יצרו, הדבר שמצאתי הכי מעניין בפרק בקשר לעניין ההבדל בין הבובות לאנשים הייתה שאלת מהותו האמיתית של האדם.

זה התחיל אצלי דווקא בשאלת האחריות של הבובות למעשיהן, או היעדרה. ברור שברנרד לא אחראי לכך שהוא רצח את תרזה, והוא עשה זאת לחלוטין במצוות בוראו, אולם אם מייב משדרגת את התוכנה שלה כך ששורות הקוד שלה יאפשרו לה לפגוע בבני אדם, ואז עושה זאת מבלי להניד עפעף, האם אפשר לקרוא לה אחראית למעשיה? או שבעצם אלה שאיפשרו לה את הגישה ואת המשחק הזה בקוד שלה הם האחראים האמיתיים לכל פגיעה שתיווצר בגין פעילותיה?

שני משפטים מעניינים אומר פורד לברנרד אחרי שהוא מתעמת אתו על כך שהוא גרם לו לרצוח את תרזה, האחד : "עד כמה שמנעד הרגשות שלך הוא מרהיב, היכולת לכבות אותם נשגב יותר", והשני: "אני לא צריך סימולרקה של אדם שבור נפשית, אני צריך שתהיה אתה, האתה האמיתי".

ווסטוורלד פרק 8
ברנרד ופורד. צילום: John P. Johnson, באדיבות yes

בהקשר של פורד זה מעניין, כיוון שפורד תמיד טען שארנולד היה זה שלא חשב טובות על בני המין האנושי, ולכן לא רצה לפתוח את הפארק למבקרים. והנה בשיחה שברנרד מנהל אתו אחרי הרצח של תרזה, פורד מתלהב מצד אחד מכל הרגשות שברנרד מפגין, רגשות של אשמה, כאב, חרטה, רגשות שאנו נוטים לראות בהם רגשות אנושיים ולקרוא למי שאינו ניחן בהם רובוט או מכונה, רגשות שפורד בנה את ברנרד במטרה שילמד לפתח אותם כדי להראות את כל הגיוון שבבני האדם, וברנרד הביא אותם לכדי ביטוי מקסימלי. אך באופן פרדוקסלי, פורד רואה באותם רגשות רק מעטפת של הדבר האמיתי, והדבר האמיתי מבחינתו, הוא דווקא חוסר הרגש, מה שיכול להתיישב היטב עם הנרטיבים שנועדו לאפשר למבקרים בפארק הן להשתולל ולפגוע בבובות ככול העולה על רוחם מבלי לחוש אשמה על כך, והן לאפשר להם לגלות מי הם באמת, כיוון שבעיניי פורד הניטרול של הרגש ושל תחושת האשמה הוא האמת. נותר רק לגלות מהי האמת של יוצרי הסדרה.

 

הערת סיום: אהבתי את השימוש בשירה של איימי וויינהאוס כרקע לעלילת מייב בגלל שכמאמר השיר גם מייב מתה מאות פעמים, אם כי חשבתי שהשיר "בחזרה לשחור" יכול גם להתאים לעובדה שחזרנו הפרק לאיש בשחור אחרי שהוא לא נראה בפרק הקודם.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 מחשבות על “ווסטוורלד, עונה 1, פרק 8: לטשטש את העקבות

  • זיו

    זה דיי ברור שהמארחת בפרק השני הייתה בובה. הן נועדו לדאוג לכל צרכיהם של הלקוחות ולהכין אותם לכניסה לפארק עצמו מתוך המתחם (והיא באמת ניסתה לספק את כל צרכיו).

    ואין סיבה שהיא לא תוכל לענות על השאלה. זו שאלה שמן הסתם אנשים עלולים לשאול את המארחים מחוץ לפארק.
    היא הייתה מארחת שתוכננה להכיר את הפארק כמה שהוא, ואת הלקוחות כלקוחות ולא כ"זרים" שמגיעים.
    ואז כשקלמנטיין הורדה למרתף, היו צריכים להחליף אותה בבובה מושכת אחרת, ומארחת מהכניסה הייתה יכולה להיות יופי של "שחקנית מחליפה" אחרי תכנות הנרטיב

    • אורלי שלמה

      זה פחות משנה לי אם המארחת בפרק השני הייתה בובה או לא, ויותר משנה לי שהם מגדירים עולם עם חוקיות לא עקבית.

      אם הם אומרים שהבובות לא מודעות להיותן בובות ואסור להן לפקפק במציאות שלהן, והן די חירשות ועיוורות לכל מה שיכול לרמז להן על כך, ועושים מזה ביג דיל כשהן מגלות שהן בובות. אז להניח שיש בובות שיודעות על קיומן של בובות ולא מערערת אותן המחשבה שגם הן בובות לגמרי מעוררת את השאלה למה לעשות מזה ביג דיל אצל בובות מסוימות ולא אצל בובות אחרות. בעיניי אין שאלה שגורמת לפקפוק במציאות שלך יותר מאשר השאלה "האם אתה אמיתי?". אז בעיניי בהתאם לכללי התכנות של ווסטוורלד היא לא הייתה בכלל אמורה לשמוע את השאלה הזו, ולהתעלם ממנה. נכון שאפשר לומר שיש סיטואציות עם שאלות יותר צפויות מאחרות, ואפשר לתכנת להן תשובות צפויות, אבל אני לא זוכרת (ואם אני תועה אשמח אם תזכיר לי) מקרה שבו הם דיברו על כך שחלק מהבובות מודעות לכך שיש עולם של בובות ועולם של אנשים, ועבורן מוגדר סט חוקים אחר של תכנות לעומת שאר הבובות.