להיות ברגע – סדרת כתבות בעקבות המרוץ למיליון


חלק ראשון: מה זה "להיות נוכח ברגע", האם "הכול בראש", ואיך מגיעים לניצחון – בהתמקדות במטרה או בהנאה מהדרך?

כשאני צופה בתכניות דוגמת "המרוץ למיליון" ורואה אנשים המבצעים משימות אקסטרים, שברור שלא הייתי מסוגלת לבצע בחיים גם אם הייתי מאוד מאוד רוצה (יש לי פתק מרופא), אני הכי סקרנית לגבי השאלה: מה עוזר לאנשים להתגבר על מכשולים? ובמיוחד כשמדובר במכשולים הנראים במבט ראשון בלתי אפשריים גם למתמודדים עצמם.
אחת התשובות שניתנה על ידי מתמודדי העונה הרביעית של "המרוץ למיליון", שהסתיימה לא מזמן, היא "הכול בראש", ביטוי שאני מנהלת אתו יחסי שנאה-אהבה זה שנים ארוכות.

ממש כמו בביטויים "אין לא יכול, יש לא רוצה" ו"אין דבר העומד בפני הרצון" אני מוצאת בביטוי "הכול בראש" מעין האשמה של הנכשל בחוסר הצלחתו. כאילו אם לא הצלחת, סימן שלא רצית מספיק, או שלא התאמצת מספיק או שלא חשבת את המחשבות הנכונות, ואיני אוהבת את ההאשמה הזו, מה גם שהיא אינה נכונה בעיניי. ישנם הרבה דברים העומדים בפני הרצון, ויש מצבים רבים שמחשבות אינן יכולות לשנות. עובדה היא למשל שמי שאלרגי לבוטנים ואוכל בוטנים, יחטוף התקף אלרגייה גם אם אינו מודע לכך שהוא אוכל בוטנים. או לחילופין: מי שנמצא בתחרות ריצה עם אדם אחר יכול לאחוז בכל המחשבות האופטימיות שבעולם, ולהאמין שהוא יכול לנצח ולהגיע מוכן לתחרות במאה אחוזים ועדיין להפסיד. לא משום שהמתחרה שלו רצה יותר או חשב נכון יותר ממנו, אלא משום שהמתחרה שלו פשוט מהיר יותר. ישנם דברים רבים שאינם בראש, וייתכן בהחלט שיהיו מגבלות אמִתיות, פיזיות או אחרות, שימנעו מהאדם להצליח במשימות מסוימות, גם במקרים שבמבט מבחוץ קשה לנחש שיש מגבלה או להבין את משמעותה.

פוסטר הסדרה "בראש של הרמן" ובה רואים את כל הדמויות המתרוצצות בראש של הרמן ומייצגות את הפחד החכמה הרגש והיצר.

גם אצל הרמן "הכול בראש" – פוסטר הסדרה "בראש של הרמן"

עם זאת אני אוהבת את הרעיון המובע בביטוי "הכול בראש". רעיון על פיו ייתכן שישנן מחשבות שאם נחשוב אותן או נאמין בהן, נצליח יותר במעשינו. תכנית משימות מסוג "המרוץ למיליון" מספקת לנו לא מעט עדויות לכך שזה אכן קורה, שאנשים ששינו את קו המחשבה שלהם, הצליחו פתאום להתגבר על חרדות ולעשות דברים שנראו בלתי-אפשריים עבורם שתי דקות-מסך קודם לכן.

מה גורם לכך שאלה מצליחים להתגבר ואלה לא? מה גרם לכך שאוריאל ושי למשל הצליחו להתגבר על פחד הגבהים שלהם במשימת הגמר בעוד שיוכי לא הצליחה? האם אפשר למצוא גורם משותף?

אחזור לשאלה הזו בהמשך. בינתיים בואו נעסוק קצת בשאלה הפילוסופית עתיקת היומין בדבר הדרך והמטרה ומה חשוב יותר.

כולכם מכירים מן הסתם את השאלה המוסרית "האם המטרה מקדשת את האמצעים?" אבל גם כשמנטרלים את העניין המוסרי עדיין נותרות שאלות חסרות מענה בסוגיה זו, כגון כמה כדאי להקריב בשביל המטרה ועד כמה חשובה ההנאה מהדרך.

מטבע הדברים תכנית כמו המרוץ למיליון מעמידה בפנינו גם מטרה ברורה ומרוחקת (זכייה במיליון, ניצחונות בדרך לנקודת הסיום) וגם דרך ארוכה שעל המתמודדים לעבור כדי להגיע אליה. לפיכך מעניין לבדוק אם אפשר לקבוע על פי תוצאות התכנית כיצד היה עדיף יותר למתמודדים בתחרות לעשות את דרכם: האם על פי האסכולה הדוגלת בביטוי הלטיני "קַרְפֶּה דִיאֶם" – ההווה הוא כל מה שיש ולכן צריך לנצל את ההווה, או על פי האמונה ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", וממש כמו שהנמלה לימדה את הצרצר – צריך לדאוג לעתיד, צריך להקריב בשביל המטרה ואין זמן להריח את הפרחים.

כדי לענות על כל השאלות שהועלו כאן, אני רוצה להציג בפניכם את המושג "להיות נוכח ברגע", מושג המדבר על להיות כאן ועכשיו מתוך מודעות לנעשה כאן ועכשיו.

כל אדם בעל תודעה מגיע לכל רגע בחייו עם מטען מהעבר. מטען זה גורם לו לפרש את הרגע על פי הבנתו ויכולותיו שהתעצבו בעבר ועל פי תפיסת עולמו המשפיעה על הכיוון שאליו הוא רוצה להמשיך בעתיד, ועם יכולת הקליטה והלמידה שלו המאפשרת לו את ההתמודדות עם המתרחש באותו רגע.

כלומר בכל רגע נתון בהווה כל אדם מושפע מניסיון העבר שלו ומרצונותיו לעתיד. אולם המודעות של בני האדם לרגע שבו הם נמצאים משתנה מאדם לאדם, מפעולה לפעולה ומרגע לרגע.

אדם שנוכח ברגע, הוא אדם שבזמן הווה מודע לחלוטין למעשיו, נמצא ברגע, חי את הרגע. אדם שהמודעות שלו ברגע ההווה נמצאת במקום אחר, ולא במתרחש באותו זמן, אינו נוכח ברגע. אם נשנה קצת את הפרשנות לביטוי "הכול בראש" מפרשנות שמסבירה למה דברים מסוימים מצליחים ואחרים לא, ונתייחס לביטוי כמתאר מציאות בלבד, הרי שאפשר לומר ש"הכול בראש" הוא סך כל המחשבות שאדם מחזיק בתודעתו בכל רגע ורגע ומי שמצליח באמת "להיות נוכח ברגע" הוא זה המודע לזמן ולמקום שבו הוא נמצא באותו הרגע ומצליח לשחרר את כל המחשבות  שאינן מועילות או שאינן שייכות לזמן ולמקום שבו הוא נמצא, כמו מחשבות שניסיון העבר שלו לימד אותו אך כבר אינן תקפות למציאות של הרגע, או מחשבות שאנו מייחסים לעתיד אך אין בהן ממש.

אחד הדברים הבולטים לעין כשצופים בעדויות של המתמודדים למצלמה ("טסטות" בלשון העם) בתכניות הראליטי היא שהן מאוד מכוונות לתיאור הרגע. המתמודדים כבר יודעים אם הם הצליחו בסוף במשימתם או כשלו, באיזה מקום סיימו, ואיך בכלל הם שרדו את המשימה, ובכל זאת ההוראות שהם מקבלים לגבי העדות שלהם הן שהם תמיד צריכים לתאר את מה שהם הרגישו באותו רגע, אפילו אם זו השמחה הכי גדולה והכי קצרה כי שנייה אחר כך הם כבר יודעים שהכול התהפך. הם צריכים לתאר את מה שקרה בלי לתת לעתיד הידוע להם לשבש את תיאור תחושות האמת של אותו הרגע.

הצד הטכני הזה, שמטרתו מן הסתם רק להגביר את המתח של הצופה התמים, הוא בעל ערך בעיניי, מכיוון שהוא מראה כיצד אפשר לתאר את תחושות הרגע, ולנטרל את תחושות העתיד אפילו אם העתיד כבר ידוע. בעוד שבמציאות לא פעם כאשר אנשים חווים רגע, תחושת האמת של אותו הרגע שלהם מתעצמת משום שהם אינם מצליחים לנטרל את השפעת העתיד שעדיין אינו ידוע להם, וכך אדם שלא קיבלו אותו לעבודה מסוימת, יכול לקבל את זה קשה יותר כי הוא חווה באותו רגע גם סירובים עתידיים והוא מפסיק להאמין שהוא ימצא עבודה אי-פעם, ומי שננטש על ידי אהוביו יכול לדמיין את עצמו לבד לעולמים וכיוצא בזה. כל רגע של סבל יכול להתעצם פי כמה כאשר החווה אותו מדמיין לעצמו שהצער הרגעי שהוא חש הוא גזרת עולמים.

מכיוון שבעונה זו של "המרוץ למיליון" התנהלות המתמודדים ברגע הייתה מאוד מגוונת, היא הצליחה לספק לי כמה תובנות לגבי הדרכים שבהן טוב יותר ללכת כדי להגיע למטרה ואילו מחשבות כדאי להחזיק בראש כדי לשפר את הרגע. בכתבה זו אשווה בין דרכי ההתנהלות של חמש הזוגות שסיימו במקומות הראשונים ואתמקד ביכולת שלהם להיות נוכחים ברגע.

10473747_296179283924979_8998249300142593160_n

 

גל וליאל – מקום חמישי

הזוג המאורס גל וליאל, שסיים את התחרות במקום החמישי, זכור בעיקר בשל שני מאורעות בעייתיים משהו.

האירוע הראשון הוא ההתעלפות של גל במשימת השומרים בלונדון, כאשר התמודד מול אלכסה, שניסתה להוציא ממנו תגובה ולנצח במשימה באמצעות העלבות והתגרויות. האירוע השני הוא סירובו של גל לחבק את בת זוגו ליאל בנקודת הסיום באחת התכניות שבה הם סיימו במקום השלישי (מתוך שבעה זוגות) בנימוק ש"לא מגיע לה".

אחד הדברים שאפיינו את גל במהלך העונה הייתה המוטיבציה לקחת את המיליון, והמטרה כל הזמן עמדה לנגד עיניו, או כמו שליאל צחקה בתכנית הסיכום "הוא ראה דולרים בעיניים". לכן קל לראות שהסירוב שלו לחבק את ליאל באותו הרגע, נבע בדיוק מהמקום הזה: שהוא לא היה אתה באותו הרגע. בזמן שליאל ידעה שבאותו שלב אין חשיבות רבה להגעה במקום השני או השלישי, כי הם לא בתכנית הגמר, והיא הקשיבה לגוף שלה ולקושי שלה, גל היה באיזה מקום בעתיד שבו הם מפסידים את מיליון השקלים משום שהיא לא התאמצה עוד קצת. הכעס שלו לא נבע מכך שעכשיו הם הגיעו שלישיים ולא שניים (תוצאה שאינה משפיעה ממש), אלא מכך שהוא כנראה האמין שבעתיד התנהגות כזו תעלה להם במיליון. המחשבה על העתיד שאליו הם אפילו לא הגיעו בסופו של דבר (עתיד שבשבילו הוא מוכן להתאמץ ולהקריב, ולכן כנראה מכעיס אותו יותר כשאחרים לא) גרמה לו להפסיד את מה שבאמת עומד מולו באותו הרגע.

אפשר לומר שגם במשימת השומרים בלונדון הוא לא ממש היה ברגע, ובמקום להפנים את העובדה שעכשיו ליאל אתו, הוא נסחף לעתיד המסויט שאלכסה ציירה לו, שבו ליאל עוזבת אותו, וזה הביא להתעלפותו. אולם לטענתו של גל, הוא בכלל לא הקשיב לאלכסה ולא שמע את דבריה. אם טענה זו נכונה, אפשר לראות בכך סוג חיובי של לא-להיות ברגע, כשמדובר ברגעים קשים. אולם מכיוון שגל הסביר את התעלפותו בכך ששכח לאכול ולא שתה מספיק באותו היום, יוצא שההתעלפות שלו היא אכן תוצאה של חוסר נוכחות ברגעים רבים, כיוון שההסבר מראה שהמוטיבציה של גל להגיע למטרה גרמה לו שלא להיות קשוב אפילו לעצמו, ולכן פספס את האיתותים שגופו משדר.

באופן כללי, יש גם יתרונות לחשיבה של כמה צעדים קדימה (כמו שגל הפגין במשימת הדו-קרב האחרונה נגד יוכי ולינור), אך ההסתכלות לעבר המטרה גרמה לגל יותר מדי פעמים שלא להיות נוכח ברגע, ולא להיות ברגע עם בת זוגו. העניין הוא שלהיות מכוון מטרה זה יפה מאוד אבל לרגע יש דרישות משלו. אין דין דחיית סיפוקים בריצת 100 מטר כדין דחיית סיפוקים בריצת מרתון, ויש רגעים (כמו אלה שבהם עולה בנו תחושת רעב או צמא) שהתעלמות מתמשכת מהם תגבה בסופו של דבר מחיר, ולכן כשהיעד הוא מטרה מרוחקת, חייבים להיות מוכנים אליהם ולא להקריב אותם על מזבח המטרה.

בשל עריכתו הגרועה של הפרק, אין לנו מושג למה גל וליאל הגיעו במקום החמישי אחרי שי ושני בפרק ההדחה שלהם, ועד כמה זה קשור לכך שגל בעיקר שיחק את המשחק כשהוא מרוכז  יותר במטרה מאשר בבת זוגו. משום כך אין לנו אפשרות לדעת אם גל וליאל היו מצליחים להתקדם יותר לו ההחלטות שגל לקח בכל רגע היו מבוססות יותר על הרגע ופחות על תפיסות מוטעות של העתיד. ואולם, גם ללא הידע הזה, ניתן לראות שהמחיר שהוא שילם על כך שהוא לא היה ברגע היה כבד, ואני כוללת בזה את ההתעלפות כמובן, אך עוד יותר מכך את התגובות שהוא קיבל מהצופים על כך שהוא לא היה עם ליאל ברגע בפרקים רבים, ובמיוחד בפרק שבו הוא סירב לחבק אותה. על פי דברי בני הזוג בפרק הסיכום התגובות הללו היו קשות ומכאיבות במיוחד.

מסקנה מס' 1: כנראה שהתעלמות מהרגע אינה מצטלמת טוב.

בחלק הבא: איך וובה ואלה היו ברגע, והאם החיים הם כמו רכיבה על אופניים?

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.