UNREAL, עונה 2, פרק 10: לראות ולא להאמין
התוכן שלנו
סקר השבוע 13-19/8/2016
חידושי עונות, בחירות רומנטיות וחזרה לשידור, על כל אלה ועוד בסקר השבוע של "עובר מסך". מוזמנים להביע את דעתכם!
המרוץ למיליון, עונה 5, פרק 24: הדרמה הקוריאנית נמשכת
ששת הצוותים שנותרו במרוץ למיליון ממשיכים את מסעם בדרום קוריאה. ואנחנו ממשיכים לבדוק עד כמה דומה הייתה החוויה שלהם לדרמה קוריאנית טיפוסית?
בעונה הקודמת של המרוץ למיליון, כשהזוגות הגיעו לארגנטינה, ניכר שהייתה לחלקם היכרות עם השפה והלך הרוח של המקום בזכות הטלנובלות אליהן נחשפו בילדותם. עולם הדרמות הקוריאניות לעומת זאת הגיע לארץ ב-2007 ושודר מאז רק בערוצי ויוה הנישתיים, כך שזה לא בדיוק פלא שניכר על מתמודדי העונה שעינם מעולם לא שזפה דרמה קוריאנית. נכון שאין ספק שצפייה בדרמות קוריאניות לא הייתה משפרת את טעמן של המנות שהמתמודדים נאלצו לאכול באחת המשימות, אך היא בהחלט הייתה יכולה לעזור להם לתקשר עם נהגי המוניות. יעל הייתה יודעת שאם היא רוצה שהנהג יזדרז, המילים "פאלי, פאלי" יהיו יעילות יותר מהמילים האנגליות "פאסט, פאסט", המתולתלות היו יודעות עד כמה נדיר התלתול הטבעי בקוריאה, ואיך בקרב המבוגרים (והמבוגרות במיוחד) זה נחשב שדרוג לשיער לעשות פרמננט, ובאופן כללי לכולם היה ברור, שרוב הקוריאנים יתביישו לתקשר עם זרים, שכן הם יודעים שהאנגלית שבפיהם גרועה עד לא קיימת.
יחד עם זאת אין ספק שלחלק מהמתמודדים היו אבחנות מעניינות ביותר על סיאול ודרום קוריאה, שצפייה בדרמות שלהן רק מחזקת. ציון ואביב למשל העירו על כך שרוב המכוניות על הכביש חדשות, ואם מצרפים זאת לעובדה שבכל דרמה קוריאנית שמכבדת את עצמה הורסים מכונית אחת לפחות, אפשר להניח שהדבר נובע מכך שכארץ יצרנית מכוניות, מחירי המכוניות בקוריאה אינם בשמיים. לעומת זאת על האבחנה שלהם על כך שהם לא ראו הומלסים בסיאול, ושאם מישהו היה הומלס בסיאול כבר היה עדיף לו לקפוץ מהגג, חשבתי לי שבאמת בסדרות השונות בהן צפיתי, היו הרבה יותר מתאבדים (או ניסיונות התאבדות) בקפיצה מאשר הומלסים (למרות שעוני היה גם היה), ותהיתי האם הם עלו כאן על משהו.
שעשועון הדגל הקוריאני
המשימה הראשונה של הצוותים בפרק כללה השתתפות בשעשועון קוריאני, ז'אנר אליו התייחסו בפרק כפופולרי מאוד, ואל משימותיו כהזויות. המשימה של הצוותים בפרק כללה משתתף אחד שהופך לחסקה פצפצים בבריכה בה מפוזרים חלקי פאזל של דגל קוריאה, ומשתתף שני החותר על גבו כדי לאסוף את החלקים ולהרכיב את הפאזל. זוהי משימה שהחלק הפיזי הקשה ביותר בה הוא היציאה והכניסה מהבריכה בלבוש הפצפצים, ושהכישרון שהיא בעיקר דורשת מהמתמודדים זה תשומת לב לפרטים וזיכרון לשם הרכבת הפאזל. אולם אני מודה שלמרות שעניין הפצפצים היה אכן הזוי, ולמרות שלא ממש יצא לי לצפות בקטעי שעשועונים הזויים בקוריאה, גם צפייה בדרמות קוריאניות סיפקה לי לא מעט קטעי התעמלות הזויים משהו של הגיבורים, החל באימון המוזר של התובע ומה הארי ב"נסיכה התובעת", המשך בעונש הקפיצות החרגוליות של השף לעובדיו בפסטה, וכלה בתרגול המוזר שניתן למתמחים הרפואיים ב"יונג פאל" (שהיה מוזר במיוחד, כי למה צריך להוריד מתמחים רפואיים בזמן תשאול לשכיבות שמיכה?).
משימת מאה המנות
אוכל הוא תחום שמאוד בולט בדרמות הקוריאניות, יש המון סדרות שסובבות סביב המטבח ומתרחשות במסעדות, וגם בסדרות שאינן עוסקות בעולם הבישול והמסעדנות, הגיבורים הקוריאנים אינם נוהגים לדלג על ארוחות. מכיוון שקל לראות מצפייה בדרמות שדרום קוריאה מאוד מתגאה במטבח שלה, זה לא היה מפתיע במיוחד שתהיה משימת אוכל בה ייחשפו המתמודדים לאוכל הקוריאני המסורתי ולצורת אכילתו המסורתית (שולחנות נמוכים, אכילה בישיבה בעזרת מקלות אכילה ממתכת וכו'), אולם נראה היה כי בשל קוצר הזמן של הביקור בקוריאה, היה על המתמודדים לאכול בשעה אחת, ארוחות שהיו מספיקות לדרמה של ששה עשר פרקים…
למען האמת המשימה, בה היה על המתמודדים לזהות מנת פלסטיק כלשהי (ראינו שהכדורגלנים בחרו בשתי מנות פלסטיק בפוקס באחד הסיבובים) המסתתרת בין מאה מנות אוכל, או לאכול את המנות האמיתיות שבחרו, הזכירה לי בתחילה דווקא את משל "שלמה המלך והדבורה", ובו מלכת שבא דרשה משלמה המלך לפתור את חידתה ולזהות איזה פרח מבין פרחי הפלסטיק הרבים שהראתה לו היה פרח אמיתי, ודבורה אחת שחס על חייה בעבר לאחר שעקצה אותו, גילתה לו את התשובה. כאן לצערם של המתמודדים אף דבורה לא באה לסייע להם (לא הצלחתי להבחין אפילו לא בזבוב אחד באוויר), וחוסר המזל של חלק מהם הביא אותם לאכול יותר מעשרים מנות לפני שעלו על מנת פלסטיק, בעוד שחוסר המזל של רז ועמית התבטא דווקא בכך שהם הצליחו למצוא את מנת הפלסטיק כבר בפעם הראשונה, ולצאת מהמשימה רעבים.
לבד מהערך הקלורי של המשימה הזו, אני מודה שלא מצאתי בה ערך רב מבחינה תחרותית שכן איני מעריכה במיוחד משימות שתפקידן להשוות בין מערכות העיכול של המתמודדים, או המזל שלהם (אף אחד, למעט רז אולי, לא באמת גילה שם טביעת עין מרשימה), אבל אם יש משהו שכן ראוי להערכה זה דווקא האופן שבו אלה שהתקשו במשימה ידעו לתמוך האחד בשני. יוסיאל הצליח להוכיח, ולא בפעם הראשונה, שלמרות שהוא תחרותי, הוא יודע היטב לשמור על פרופורציות, וידע להיות משענת ליעל ולהרגיע אותה כשנלחצה עד דמעות כשהרגישה שהאכילה היא למעלה מכוחותיה, ציון ואביב ידעו אף הם לתמוך האחד בשני ברגעים קשים, גם אם בדרך פחות ורבלית מיוסיאל, וגם הדאגה שהפגינו המתולתלות לבן ואורי כשבן נפל, ובן אורי למתולתלות כשהן התקשו באכילה הייתה מרגשת. אני מסכימה עם אביב וציון שאנשים נמדדים בתחרות דווקא באופן שבו הם מתמודדים עם הקושי ולא כשטוב להם, אבל אני חושבת שאם מגיעה משימה שבה עיקר הנאתי ממנה היא אחוות המתקשים, הרי שהמדובר במשימה קצת חסרת טעם, ובמקרה הזה אולי הרבה חסרת טעם אם תשאלו חלק מהמתמודדים. אין ספק שאם המשימה נועדה גם ליצירת יחסי ציבור טובים לאוכל הקוריאני, אז היא פוספסה בגדול. נכון שמראש זה לא קל לקלוע עם מנות שזרות לחיך הישראלי הרגיש, ובנוסף על כך כשמדובר באנשים עם רגישויות נוספות לאוכל, אבל כאשר נותנים למנות לשהות בחוץ שעות ולהתקרר, קשה להאמין שהן יערבו לחיכם של המתמודדים, והייתה לי תחושה שגם המלכים בסדרות ההיסטוריות המורגלים בטעמים הללו היו שולחים את הטבחים לגלות…
מה שכן, המתולתלות שהתקשו במשימה ידעו להעריך אחת אצל השנייה את הנחישות שהן הפגינו, ושגרמה להן לרגע לא להפסיק ולהיכנע גם כשקשה, וחשבתי לי שהנחישות היא התכונה שהקוריאנים הכי מאדירים בדרמות שלהן, דמויות שממשיכות בדרכן ולא מוכנות לסגת לא משנה כמה קשה היא הדרך, ואיכשהו מכל הדמויות בלטה לי במיוחד הנחישות של גו-מי-נאם מהסדרה "הלהקה" (You're Beautiful) שחיפשה כל הלילה את הטבעת שלה באגם בלא להתייאש, וחשבתי שהיא הייתה יכולה להשתלב היטב במשימות העונה של המרוץ למיליון המבוססות על חיפוש המחט בערמות השחת.
משימת האותיות הקוריאניות
את כתב ההאנגול הקוריאני המציא המלך סג'ונג במאה החמש עשרה לספירה, ועשה בכך מהפכה של ממש, שכן עד אז הקוריאנים השתמשו בשפת הסימניות הסינית, שחוץ מהעובדה שלא התאימה בדיוק לשפה הקוריאנית, גם היה צריך לדעת לפחות 2000 תווים שלה כדי להיחשב יודע קרוא וכתוב, וכמובן שכדי לדעת קרוא וכתוב קודם כל עלייך להוולד למשפחה בעלת יכולת כלכלית, כי רק לבני עשירים היה את הפנאי והכסף הדרושים לכך.
המשימה שניתנה לזוגות הפעם הייתה להצליח לזהות חמש אותיות האנגול מבין 90 אותיות בשפות אסייתיות שונות, כשההמלצה שניתנה לזוגות הייתה לנסות לברר את מוצא האותיות אצל העוברים ושבים, כשכל פעם שניגשים לעובר אורח אפשר לקחת רק 5 אותיות לבדיקה. משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שלקוריאנים והישראלים לא ממש הייתה שפה משותפת. אבל דווקא כשהצוותים התייאשו מלקחת אות אות לעוברים ושבים, וניסו דרכי חשיבה שונות, הפכה המשימה הזו למשימה הרבה יותר מעניינת, כיוון שהיא הראתה בכמה דרכי חשיבה שונות אפשר להגיע לתוצאה הנכונה. יעל ויוסיאל גילו את האותיות הקוריאניות על פי הרמזים שהם קיבלו לאורך כל היום וכללו מילים קוריאניות. אביב וציון החליטו לבקש את רשימת האותיות הקוריאניות כולן מהעוברים ושבים במקום לשאול על כל אות ואות, הצרפתים נעזרו באותיות שראו על שלטי החוצות שמעטרים את ביניני סיאול, ואילו האחים השפלנים ידעו לבקש מהעוברים ושבים לתאר להם את מה שמייחד את האותיות הקוריאניות לעומת שאר השפות וקלטו מהתשובה (קווים ועיגולים) שלאותיות הקוריאניות יש וייב חייזרי. אני מודה שמאוד נהניתי לצפות בכל גילוי מקוריות של אחד הזוגות, שהוכיחו עד כמה המשימה הזו בעלת ערך מבחינה תחרותית לעומת המשימה הקודמת.
אגב, אם לזוגות היה קשה למצוא את האותיות הקוריאניות מבין כל האותיות והם ידעו את מה הם מחפשים, תארו לכם כמה קשה היה למלומדים בסדרת המופת "עץ עמוק שורשים" (Deep Rooted Tree), שבה הובא סיפור המצאת ההאנגול של המלך סג'ונג, לזהות את אותיות ההאנגול כשהם אפילו לא ידעו שיש דבר כזה…
הפרק הסתיים כשכל הצוותים נשלחו למועדון קריוקי, שהוא כידוע לכל חובב סדרות קוריאני אחת מצורות הבילוי הפופולריות ביותר בקוריאה, כאשר מכונות קריוקי אפשר למצוא כאופציית בילוי גם בבתים פרטיים. ועד הפעם הבאה, אני נפרדת מכם על רקע קטע הקריוקי הקורע מתוך הסדרה "סאם סון המתוקה".
שטיסל, עונה 2, פרק 9: ואולי תבוא איזו נחמה
סקירת הפרק התשיעי בעונה השנייה של שטיסל בו נחשפות מספר שיטות התמודדות עם חוסר שביעות רצון מהמציאות ומהאנשים בסביבה, את חלקן לא ממש כדאי לנסות בבית
נוחעם ושולם יושבים שבעה על אמם שנפטרה בפרק הקודם ומקבלים מנחמים. ישנם הרבה איסורים ומנהגים שנוהגים האבלים בימי השבעה, וכל עדה נוהגת בהתאם למסורתה. למשל, בקרב בני עדות המזרח המנהג המקובל הוא שמוצע אוכל למנחמים, והם מברכים עליו לעילוי נשמת הנפטרים, בעוד שבקרב בני עדות אשכנז, עליהם משתייכים בני משפחת שטיסל, לא נהוג שמוגש מזון למנחמים בשבעה, וכך גם ראו בפרק שבחדר שבו שולם ונוחעם ישבו לא היה כיבוד כלל. מנהג אבלות אחר שהוזכר בפרק היה שלא לקנות בגד חדש בזמן השבעה. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לעניין, שאולי אפשר לראות בעובדה שהזכירו שרוחמי לוקחת לביתו של שולם את סיר המרק של גיטי התייחסות עקיפה אליו, והוא שהשבעה הוא זמן שבו האבלים אסורים בעשיית מלאכה, ועל כל צורכיהם וצרכי אורחיהם לוקחים אחריות בני משפחה וקרובים. אני לא אכנס כאן לסיבות או למקורות ההלכתיים של המנהג הזה, רק אומר שתמיד נטיתי לראות במגבלה הזו אמירה המתייחסת לוויתור על השליטה. המוות הוא תזכורת לכך ששום דבר אינו באמת בשליטתנו – הכול בידי שמיים, וטוב לאבלים שיחושו הלכה למעשה שהם אינם יכולים לעשות כלום, כדי לשחרר אותם, בין היתר, מתחושת האשמה המתלווה כמעט תמיד למותו של אדם קרוב. אם ממילא שום דבר אינו בשליטתך, לא היית יכול לשנות את עובדת המוות של הנפטר.
העניין הוא כמובן, שאנשים מתקשים להשתחרר מהצורך בשליטה, ואם חלות מגבלות על יכולת התנועה והעשייה שלהם, הרי שבשביל כך קיימים שליחים. וכך, באופן פרדוקסלי, הפרק, המתרחש בימי השבעה, עוסק בעיקר בדמויות הרוצות לשנות את המציאות שסביבן, או את האנשים שסביבן, מרחוק. אך האם זה באמת אפשרי לשלוט בגורלם של אנשים אחרים ולשנות את אופיים?
בניגוד לשני הפרקים הקודמים שהתחילו בסצנת התעוררות של קיווע, הפרק הנוכחי מתחיל בסצנת ההתעוררות של ליבי דווקא. מסתבר שליבי ישנה בבית האבות בחדרה של הבובע מלכה, והמנקה של בית האבות מוצאת אותה ישנה בחדר ומעירה אותה. לא פעם סצנות של התעוררות מאוחרת משינה באות להעיד על חוסר רצון של הישן להתעורר אל המציאות, למרות שייתכן שמדובר באמת בסתם מחסור בשעות שינה, אולם למרות שאיני יודעת מהו הגורם המשפיע ביותר על ההתעוררות המאוחרת של ליבי, מה שבלט בעיניי בסצנה הזו היה הגילוי, שגם העובדה שאדם משכים לקום, אינה בהכרח מעידה על שביעות רצון מהמציאות, רק שאלה שאינם משתייכים לזן החולמים, מבטאים את חוסר שביעות הרצון מהמציאות בגילויי כעס והתמרמרות על סביבתם. כך, המנקה שמעירה את ליבי בטענה שכבר מאוחר, לא חוסכת ממנה את חוסר שביעות רצונה מהעובדה שבחורה צעירה ישנה במקום של זקנים, ועוד ישנה עד שעה כל כך מאוחרת.
גם בסצנה שאליה הפרק עובר מיד אחר כך של נוחעם ושולם היושבים שבעה, אנו נתקלים בשתי צורות ההתמודדות הללו של הקושי עם המציאות. שולם שטיסל, שמתקשה להחזיק את עיניו פקוחות, ובורח לחלומות בהם אמו ואשתו עדיין בחיים, ואחיו, שנשאר ער אך מביע את כעסו על כך שאחיו מתנמנם, ומעיר כמה פעמים על כך שמפריע לו שאחיינו קיווע מצייר.
וכשקשה עם המציאות, הרי שגם אם השבעה מגבילה אותם, זה לא גורם לנוחעם ולשולם להניח לדברים פשוט לקרות בזמן הזה, וכל אחד מהם עסוק בניסיון לדאוג לכך שהמציאות שאותה הם יפגשו כשהשבעה תסתיים תהיה כמה שיותר לטובתם, ואם הם אינם יכולים לעשות זאת במו רגליהם, הרי שיש להם שליחים. קיווי וליבי נשלחים על ידם לספק את רשימת חפציה של הסבתא בבית האבות וכך גם נוצר ביניהם המפגש המחודש.
אחד הדברים שהכי אהבתי בליבי מתחילת העונה הייתה העובדה שהיא עודדה את קיווע להיות הוא עצמו, ותמכה ברצונו לצייר. והנה, ליבי שאנחנו פוגשים הפרק היא ליבי שהמציאות שבה קיווע הוא צייר מפחידה אותה. היא שומעת על העובדה שהוא שכח בגלל הציור להניח תפילין וזה מדאיג אותה, היא שומעת על כך שהוא הוזמן לנסיעה לארה"ב להשתתף בתערוכה ולמפגש עם אנשים בתחום, והיא מביעה את חששה מכך שהוא לא יידע להתמודד עם שמירת המצוות במרחק. כשהיא רואה אותו בפגישה עם קאופמן בעל הגלריה, חוסר שביעות הרצון שלה ממראה עיניה ניכר היטב על פניה, מה שמביא אותה לחזור ולדבר בדחיפות עם אביה, שיחה שאותה, ממש כמו את זו שניהלה עם אביה לפני שהם חזרו לאנטוורפן, לא מראים לצופים, אולם תוצאותיה מרעישות לא פחות. כיוון שנוחעם בעקבות אותה השיחה מסכים לשידוך של ליבי עם קיווע בתנאי שקיווע יסכים לקבל על עצמו שלושה תנאים, להפסיק לחלוטין לצייר, לעבוד אצל נוחעם, ולעולם לא לשכוח שוב שום תפילה.
אני מודה שהסיטואציה הזו כולה מאוד צרמה לי. צרם לי שאנחנו לא יודעים איזה חלק מהתנאים הללו מגיע מליבי, ואיזה מגיע מאביה. צרם לי שנראה שהיא לגמרי יישרה קו עם אביה כנגד העיסוק באמנות של קיווע, צרם לי שהיא מציגה את עצמה כמי שכבוד התפילה כל כך חשוב לה (שכן את העובדה שקיווע שכח להניח תפילין רק היא הייתה יכולה לספר לאביה), אולם כשהיא רוצה לדבר עם אביה, היא מעזה להפריע לו באמצע תפילה, ולא מסוגלת לחכות לסופה. אך בעיקר צרם לי שמדמות שעוזרת לאדם להיות יותר הוא עצמו, ואוהבת אותו בשל כך, היא הפכה לדמות שמנסה ליישר את האדם על פי ערכים, שאני אפילו לא בטוחה עד כמה היא באמת מאמינה בהם.
בצפייה ראשונה הרגשתי שהיוצרים כפו על דמותה שינוי שאינו מתיישב עם האופן שבו הם ציירו אותה בפרקים הקודמים, צפייה נוספת גרמה לי לחשוב על כך שאולי, באופן אירוני, אחד הדברים שהכי גורמים לנו לרצות לשנות אנשים אחרים, זה דווקא הפחד מכך שהם ישתנו לנו מדי. אולי ליבי חוששת שהציור יש בכוחו לפתוח בפני קיווע עולמות שירחיקו אותה ממנו, וכמי שכבר גם כך בלתה זמן רב מדי רחוקה ממנו, הרי שכדי לא לתת לו להשתנות ולהתרחק, היא מנסה לכפות עליו שינוי שישאיר אותו קרוב אליה. אבל אם כאשר קיווע מועמד בפני הבחירה בין ליבי לציור הוא בוחר בליבי, אני לא בטוחה כלל שהבחירה שלו יכולה להחזיק מעמד, שכן בעיניי הבחירה שהם העמידו בפניו היא זו שבה עליו להחליט האם לוותר עליה או על עצמו. ולוויתור עצמי יש מחירים.
גיטי אף היא עסוקה הפרק בניסיון לשנות את המציאות מרחוק באמצעות שליחים. היא שולחת את ליפא לצפת לישיבה של חנינא, כדי שיוציא ממנו הסכמה לתת גט לבתה. אולם, שלא כמו ליבי שנוחעם היה כביכול השליח שלה לניהול המשא ומתן על התנאים לאירוסיה עם קיווע, והיה נראה שבאופן כללי דעתו של השליח מאוד נוחה מהשליחות, הרי שבשליחות של גיטי לליפא יש פגיעה גם בשליח, שכן רואים בבירור שדעתו של ליפא אינה נוחה מהמעשה. הוא אינו ממהר לעשותו, הוא מנסה לשכנע אותה לשנות את החלטתה כמיטב יכולתו, מקווה שהיא תחזור בה עד הדקה האחרונה. ואפילו בעת הביצוע קשה לו לדבר בשמו, הוא שם בשליחות.
אני מודה שכאב לי לראות הפעם את ליפא נעתר לגיטי, למרות שהבנתי היטב שהוא לא באמת נמצא בעמדה שהוא יכול לסרב לה, כיוון שהוא פגע בה במידה רבה מדי בעבר מכדי שסירוב שלו לא יתפרש גם הפעם כפגיעה. שכן, הוא רוצה להראות לה שהוא ראוי להזדמנות השנייה שהיא העניקה לו. ייתכן שגיטי גם צודקת בכך שהיא חושבת שגט הוא הפתרון הטוב ביותר לרוחמי וחנינא, אולם לדעתי, היא טעתה לחלוטין בדרך שבה היא החליטה להשיג אותו. לכפות על אדם להתנהג באופן המנוגד לאופיו ולהבנתו זה אכזרי בעיניי. אבל המעשיות שבגיטי יודעת להשלים עם אכזריות שכזו. מה שקשה לה להשלים אתו זה עם חוסר המעשה.
אם דיברנו עד עכשיו על קושי בהתמודדות עם מהמציאות שבא לידי ביטוי בשלושה אופנים: ניסיון לשנות את המציאות מרחוק, הבעת כעס והתמרמרות במקום, ובריחה אל החלומות והדמיונות, הרי שהמרחק בין רוחמי וחנינא היה בו כדי להדגים דרך יפה אחרת: ההתכוננות לעתיד הטוב יותר. שניהם מדברים על כך שהמרחק ביניהם קשה להם, ושניהם מודעים לכך שאלה החיים שהם בחרו, וזו המציאות שהם רוצים, ולכן בזמן שגעגועיו אליה מתחזקים כשהוא בישיבה, הוא כותב לה בפנקסו רשימות של תכנים שהוא יודע שידברו אליה כשהם ייפגשו, ואילו היא בביתה משקיעה בהתכוננות לביקורו ובהתייפות למענו למרות שהיא חושבת שהיופי החיצוני לא משמעותי בעיניו. ההתכוננות לבואו משמעותית בעיניה, והיה בזה משהו שובר לב לראות את כל התקוות שלהם מתנפצות בגלל התערבות מבחוץ: אותה מחכה בשמלתה היפה שעות לבואו בתחנת האוטובוס, ואותו מתקשה להאמין לידיעה על כך שרוחמי לא רוצה בו, אך מבין שבכל מקרה הוא לא רצוי בביתה.
כשמסתיימת השבעה מקריאים את הצוואה של הסבתא. כשחושבים על זה, צוואה אף היא דרך להשפיע על המציאות מרחוק. אולם למשמע הדרישה של הסבתא להוריש את בית מגוריה לבן הזקונים נוחעם, קשה שלא לחשוב על כך שהמרחק לפעמים גדול מדי, וכמה זה לא הוגן כלפי שולם שהיה לצד אמו כל השנים. נוחעם הוא זה שמפתיע הפעם באומרו שהוא בטוח שהצוואה הזו נכתבה מזמן כשהיה שקוע בצרות כלכליות והסבתא רצתה לעזור לו, ובטוח שהיא שנתה את דעתה מאז. אולם רק כשהוא מצהיר על כוונתו לתת את הבית לזוג הצעיר קיווע וליבי לכשיתחתנו, נחה דעתו של שולם באמת ומתגברת גם בו התחושה שהצדק נעשה.
הגם שלאורך חלקים ארוכים מהפרק קיננה בי תחושת חוסר שביעות רצון מהמתרחש על המסך, הסצנה הזו הצליחה לפייס במקצת גם את דעתי, אם כי למראה סצנת הסיום המרגשת בה שולם הוזה את אמו השולחת את ידה לנחמו, אולם נמוגה ממנו והוא נשאר לבדו במיטה לבכות את לכתה, לא יכולתי שלא לחשוב, שלפעמים פשוט אין נחמה, והדרך היחידה היא לבכות את הכאב והקושי.
סקר השבוע 6-12/8/2016
הסדרה UnREAL סיימה עונה, הסדרה "ליל האירוע" החלה את שידורה בארץ ותוצאות "המרוץ למיליון" דלפו. על כל אלה ועוד אתם מוזמנים להביע את דעתכם. הצביעו והשפיעו!
המרוץ למיליון, עונה 5, פרק 23: דרמה קוריאנית
ששת הצוותים שנותרו במרוץ למיליון נחתו בדרום קוריאה. עד כמה דומה הייתה החוויה שלהם לדרמה קוריאנית טיפוסית?
איני יודעת לכמה ביניכם יצא לצפות בדרמה קוריאנית, אולם צפייה מתמשכת בסדרות הדרמה המגיעות מדרום קוריאה נותנת את הרושם שהעם הקוריאני הוא עם שהמשפחתיות מאוד חשובה לו, שתרבות האוכל הינה מאד משמעותית עבורו (גם אם מוזרה לעיתים לעיניים מערביות), ושעולם השעשועים שלהם מגוון ועשוי בגדול. המשימות בחלקו הראשון של הביקור של צוותי המרוץ בקוריאה בהחלט היוו טעימה מעולם השעשועים והאוכל שלהם. כשעל הדרמות המשפחתיות והאחרות היו אחראים הצוותים עצמם.
לונה פארק
המשימה הראשונה שהונחתה על הזוגות עם נחיתתם בקוריאה הייתה לעלות לרכבת הרים בלונה פארק כמה פעמים שיידרש עד שיצליחו לפתור נכונה משוואה מתמטית המסתתרת בדרכם. תהיתי בתחילה האם המחשבה על המשוואה יכולה להסיח את דעתם של המתחרים מתחושת חוסר הנוחות שברכבת ההרים, אולם נוכחתי חיש מהרה שאין סיכוי. שכן, הדרך שעשתה רכבת ההרים לפני שהזוגות הגיעו לנקודת תצפית ממנה נשקפת המשוואה הייתה מספיק ארוכה כדי שנשמתם של אלה המפחדים תפרח בינתיים, וכדי שהאחרים שנהנים דווקא ממשימות מסוג זה יחגגו דיים. מסתבר אגב שהעולם אכן מתחלק לשניים: אלה שסיבוב ברכבת הרים גורם להם להרגיש בחילות ורע ממש, ואלה שנהנים מכל רגע. ג'וזי, מצמד הצרפתים, שמשתייך לקבוצה הראשונה, היה זה שנאלץ לצערו לעשות את המסלול הזה כמה פעמים עד שכמעט מאס במרוץ ובחייו, ורק בפעם השלישית הוא הצליח בעזרת המלצתו של אלכס על תרפיית צעקות להתגבר על הקושי. תרפיית צעקות אגב היא תרופה שמוצעת הרבה בסדרות קוריאניות (בדרך כלל מעל גגות), ואולי יש בה גם כדי להסביר את חיבתם של הקוריאנים למתקני לונה פארק למיניהם, כפי שרון שחר הצהיר בתכנית, וכפי שרואים בלא מעט סדרות קוריאניות.
בכל מקרה, אם חשבתי לרגע, שיש במשימה הזו מעט אכזריות כלפי אותם אנשים שגופם אינו מגיב טוב לרכבות הרים, הרי שאז נזכרתי בסדרה "אהבה גדולה" (The Greatest Love) שבה גיבורת הסדרה המשתתפת בתכנית שעשועים קוריאנית, נדרשת לעלות לרכבת הרים ולסיים לאכול במהלך הנסיעה קערת Jajangmyeon (נודלס ברוטב שעועית שחורה). הבנתי שיתכן שיש משהו באמרה הגורסת שישראל רחמנים בני רחמנים הם, ושטוב עשו שהסתפקו במשימה הזו בלאתגר את שרירי המתמטיקה של המתחרים בלבד ולא את מערכת העיכול. פרט טריוויה למי שמתעניין דווקא עכשיו במצב המתמטיקה העולמי: בשנת 2011 ישראל סיימה במקום השביעי בתחרות המתמטיקה הבינלאומית של תלמידי כיתות ח' הנערכת אחת לארבע שנים. קוריאה הייתה במקום הראשון.
שוק הדגים
לשוקי הדגים של קוריאה יצא לי להיחשף בלא מעט סדרות קוריאניות, כשהאחרונה שבהן היא "לכל הרוחות" (Oh My Ghost), ואני מתקשה להיזכר בראשונה, ייתכן ש"פסטה". אבל אני מודה שמעולם לא שמתי לב לכך שהאנשים מתמצאים בשוק באמצעות מספרי הדוכנים השונים. אולי מפני שבסדרות בדרך כלל לא מתמקדים במבנה השוק, אלא בדמויות (בדרך כלל מתחום המסעדנות והבישול) המגיעות לשוק כדי לקנות סחורה וסביר להניח שהן מכירות אותו היטב , בעוד שבמרוץ אנחנו כבר יודעים שמה שחשוב באמת זו ההתמצאות במרחב, והיכולת להצליח במשימות בסגנון מציאת מחט בערמת שחת על צורותיהן השונות. המשימה הנוכחים בשוק הדגים הדגימה את השילוב הזה היטב: מהמתמודדים נדרש להוציא שני יצורים ימיים מארגז הקירור המקורי, ולשאת אותם בידיהם עד לדוכן היעד אותו היה עליהם למצוא בשוק הגדול על ידי זכירת המספר של הדוכן וזיהויו.
שוק הדגים היה המקום שסיפק לנו גם את הדרמה המשפחתית, שבאה לידי ביטוי בעיקר אצל האחים השפלנים. המריבה של אורי ובן הייתה מעניינת כיוון שראו בה כיצד אותה השקפת עולם יכולה להביא לחוסר יכולת להתקדם. אורי ובן שניהם חושבים שצריך לעשות מה שרוצים, ושניהם הסכימו בתחילת המרוץ שהם רוצים להשתתף בו בשביל החוויה. אלא שברגע שיש משימה שאותה אורי מרגיש שהוא לא רוצה לעשות, בן רוצה שהוא יעשה אותה מהמקום שמבין שבדרך ליעד שאליו הוא רוצה להגיע עושים גם דברים שהם פחות כיפיים ולכן הוא יחפש את הכייף שבדבר. בעוד שאורי מוכן לעשות דברים שהוא לא רוצה רק כדי לא לפגוע בבן, זה בדיוק המקום שאתו קשה לבן. קשה לו עם ההרגשה שהוא מכריח את אורי לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות. למרות שבסופו של דבר אורי התעשת ועשה את המשימה, הבעיה היסודית נותרה בעינה, כיוון שאורי עדיין אמר שהוא עושה את המשימה, ומתגבר על עצמו בשביל בן, ולו עצמו כבר אין את הרצון לרוץ את המרוץ.
מעניין אגב שכשאורי ובן ביצעו לבסוף את המשימה, היה נראה שאורי דווקא נהנה מהכבוד שאנשי השוק רחשו לו על היצור הימי המרשים שהוא נשא בידיו.
גם יעל נשאה את אותו יצור ימי בשוק וגם היא זכתה לאותו כבוד, אם כי כשהיא הבינה שהוא כבד מדי עבורה, ושאין סיכוי שהיא תמצא את החנות אותה היא מחפשת כשהיא קורסת תחת עול משקלו, היא הלכה להחליף אותו ביצור בעל מדות סבירות יותר. אבל הסיבה שאני מזכירה אותה בהשוואה לאורי אינה נעוצה בעובדה שגם בגורלה עלה אותו יצור, וגם לא בגלל שאף היא חלק מצמד משפחתי, אלא בעיקר בגלל הדברים שהיא אמרה לעצמה בקשר למשימה הזו: "בכל מקרה תצטרכי לעשות את המשימה, גם ככה תצטרכי לעשות את זה, אז עדיף שתעשי את זה בלי להתבכיין". שאין ספק שלו אנשים היו מבינים את זה, הם היו יכולים לחסוך לעצמם ולאחרים זמן רב, אבל מי כמוני יודעת שקל לומר מלעשות.
באופן כללי, כל הזוגות היו די בהלם מהיצורים הימיים שהקוריאנים רואים בהם אוכל, מה שהזכיר לי שההלם התרבותי שלי מכמות הדברים שהקוריאנים רואים בהם אוכל, התחיל עוד בסדרה הקוריאנית הראשונה שלי, "סאם סון המתוקה", עת הי-ג'ין גרמה להנרי לאכול תמנון חי. מסתבר שהעקצוץ של היצור החי על הלשון נחשב מעדן במקומות מסוימים…
"תפוס את הגבינה"
המשימה השלישית הייתה משימת דו-קרב, בה הזוגות נאבקים אחד בשני תוך כדי שיחזור משחק הווידאו הונגימון –"תפוס את הגבינה", כאשר אחד מבני הזוג נכנס לתפקיד החתול שאמור לתפוס את העכבר או לתפקיד העכבר שאמור לתפוס את הגבינה, בעוד השני אחראי על כיוונו על המגרש בצעקות מלמעלה. אין ספק שתרפיית הצעקות שהוצגה במערכה הראשונה, הייתה יכולה להיות שימושית מאוד במערכה השלישית.
היחס של הזוגות לרעיון המשימה נע בין "איזה כיף, משחק מחשב" (השפלנים) לבין "למה להרוס מגרש כדורגל" (ציון ואביב הכדורגלנים), אך האמת היא שלמרות שהפרומואים ניסו לעשות דרמה מיותרת מהיריבות בין הזוגות, ולמרות הדברים שחלקם נשאו למצלמות, כולם התנהגו באופן מאוד ספורטיבי האחד כלפי השני, כשאצל הזוגות עם היריבות המוקדמת (רז ועמית והצרפתים, שהקרב ביניהם בעצם היה הצמוד ביותר, והיחיד שהצריך שלושה סיבובים) זה התבטא רק בלחיצות ידיים אחרי הקרב, אולם אצל יתר הזוגות, ובמיוחד בין הכדורגלנים המתולתלות והאחים, כבר היה ממש יחס של כבוד (לדברי האחים, הניצחון בהחלט הגיע למתולתלות), ועזרה הדדית (של המתולתלות והכדורגלנים, לי דאגה לשלומו של אביב שחטף מכה בראשו, בעוד שציון ואביב עודדו אותן לפני שנפרדו וגם ניסו לתת להן כמה עצות לתחרות הבאה). רק סיפור אהבה רומנטי היה חסר…
למרות שהמשימה הזו נבחרה כמחווה למשחקי המחשב, הפופולריים עד מאוד בקוריאה, מצאתי מעניינת דווקא את העובדה שבסדרות הקוריאניות יש הרבה יותר ייצוג של הבובות, דוגמת הכלב קוקי שהכריז על הזוכה במשימת החתול והעכבר, מאשר למשחקי המחשב עצמם. והנה פרט טריוויה נוסף לפני סיום : מכון הגמילה הראשון ממשחקי ווידאו הוקם בדרום קוריאה.
וכך הסתיים לו החלק הראשון של הביקור בקוריאה כשהזוג במקום האחרון נהנה מהעובדה שהוא צריך לחכות 15 דקות לפני שהוא יוכל להמשיך במרוץ, בקטע שהוא בעת ובעונה אחת גם הכי לא אופייני למתחרי המרוץ הרגילים, וגם הדבר הכי רחוק מקליפהאנגר של דרמה קוריאנית טיפוסית. אולם למרות זאת ואולי בגלל זאת ובגלל שאני מחבבת את הצוותים במרוץ העונה, אני לא מתכוונת לפספס, גם את החלק הבא.
סקר השבוע 30/7-5/8
סוף השבוע הגיע, ועמו סקר חדש בענייני טלוויזיה, הצביעו והשפיעו!
פרויקט מסלול 12, פרק 7: הרע, הרע והמכוער
נעליים! אי אפשר לחיות בלעדיהן ואי אפשר לרגום את עובדי משק הבית שלך בהן
אחרי שנזכרנו בחזרתו המרגשת של ג'סטין לתכנית ולחיינו ומחינו דמעה, הגיע הזמן לאתגר השבועי. המעצבים נלקחו למחסן האביזרים של מארי קלייר, אגף הנעליים, ולאחר חידון חביב בנושא אופנה (ממנו גם השכלתי קלות, הידעתם שההשראה של כריסיטאן לובוטן לסוליה האדומה הגיעה מלק לציפורנים של אחת מעובדותיו? אם כן, פנקו עצמכם בזוג נעליים), כל מעצב שידע תשובה בחר ממבחר מצומצם את זוג הנעליים החביב עליו, מלבד אלכסנדרה שזכתה באתגר הקודם ולכן בחרה ראשונה אוטומטית. פה למעשה התחילה הבעיה. אני אישה, לפיכך, אני מצווה לאהוב נעליים, אבל אני לא זוכרת שאף נעל מהמגוון עוררה בי תשוקה עזה לצרפה לארון הפרטי שלי. אלכסנדרה, שכאמור יכלה לבחור ראשונה, ישר התבייתה על סנדלי גלדיאטורים מכוערות במיוחד באורך מגף, ואימצה אותם בחדווה. בביצ'יות משהו היא הפטירה בטסטות שבטח כל שאר המעצבים רצו אותן אבל הר הבית בידה, מואההה. אין לי מושג למה שמישהו בכלל ירצה בזוג נעלים כל כך מכוער. בכלל, כל טרנד סנדלי הגלדיאטורים נפלא ממני, אני פשוט שונאת אותו. בדוחק אני יכולה לעכל לפעמים סנדלי גלדיאטורים. נגיד, על גלדיאטורים. בקולוסיאום. עם אריה ממש רעב בסביבה.
חוץ מסנדלי הגלדיאטורים היו גם נעלי ליצן מהניינטיז, שאותם לקחה דום, מגפי אישה יפה בזמש עם כפתורים שעברו לחזקתו של ג'רמי, נעלי רוקי-לכה-בז' סתמיות שבחר אלכסנדר, נעלים של נשים שקונות הרבה תכשיטי טורקיז ושמלות בהגרה שקארן אימצה, נעלים שקונים בחנות מזכרות בטיחואנה תחת השפעת טקילה לג'סטין, גרסה יותר מתקבלת על הדעת של מוטיב הגלדיאטורים על סטילטו לקן, מגפונים עם ניטים בקצה להלן, נעלי הבית של יו הפנר לבריידון, נעלים שנשכחו על הסט של הסרט האחרון של טים ברטון לקייט ולמירנדה נשאר הזוג האחרון, הנעליים האדומות של המכשפה מארץ עוץ שנפלו בחלקה של מי שבחרה אחרונה. למרות שהיא התבאסה ממיקומה היא הצהירה שאלו הנעליים שבעצם רצתה. בכלל, כולם היו נורא מאושרים מהנעליים שלהם.
כשחזרו המעצבים ממוד, התברר ששני מעצבים החליטו לקנות בד טרטן משובץ עבור מכנסיים: אלכסנדר ומירנדה. אלכסנדר היה זה שרטן והתבאס יותר מהשניים, טען שלפי האתיקט הבלתי כתוב, מירנדה לא הייתה צריכה ללכת על הרעיון שלה אחרי שהוא כבר קנה את הבד שלו, אך התנחם במחשבה שהמכנסיים שלו יפים יותר. אני לא יודעת אם מירנדה הייתה בכלל מודעת במוד לאיזה בד קנה אלכסנדר ועבור מה, אגב, וזה לא משנה, כי את העיצוב הם עושים קודם לכן. טים לא התלהב מהמראה של מירנדה אבל היא החליטה להתעלם מהמשוב שלו, בטענה שכל פעם שהוא אמר לה לשנות משהו והיא הלכה על פי עצתו היא נדפקה. זה לא שאני חושבת שטים לא יכול לטעות (הוא טעה למשל בשבוע שעבר עם התחרה של ג'סטין), אבל אחרי כל כך הרבה עונות נראה שהוא בדרך כלל צודק, ושלעצות שלו יש ערך לא מבוטל. גם באתגר הראשון מירנדה החליטה לא להקשיב לטים, ולמרות שקיבלה בהתחלה קודוס מהשופטים על השמלה, כשהם גילו שהיא למעשה עברה על חוקי האתגר הם העבירו אותה מראש הרשימה לתחתיתה. העצה שנתן טיפ לבריידון למשל התבררה כנכונה, למרות שבריידון לא פתר לבסוף נכון את הבעיה. זה העניין בקבלת משוב ממנטור, הוא יכול להגיד למעצב מה לא עובד, הוא לא צריך לומר לו איך לפתור את זה. אם מעצב פותר בעיה בצורה שיוצרת בעיה חדשה, זו לא אשמתו של טים.
מסלול!
את התצוגה פתח קן, שציוות לזוג הנעלים שלו שמלת מיני מבד שנראה כמו עור תנין עם פפלום. היא הייתה איכשהו בסדר, באופן יחסי למה שהיה השבוע, אבל כשלעצמה לא סבלתי אותה. הבד? מכוער (השופטים התמוגגו ממנו), השרוולים נראים מאולצים, מפתח הצוואר מציק לי בעין, הוא נראה כמו מלתעות זעירות שהולכות לנגוס בצווארה של הדוגמנית, בכלל, זו שמלה שאינה ידידותית למשתמשת, היא בעיקר נראית לא נוחה. הייתי אומרת שזו שמלה שהייתה יאה לאלכסיס בשעתה לו הייתה יוצאת למועדונים אבל במחשבה שניה גם אלכסיס חובבת הפפלום לא הייתה מוכנה להשתחל לשמלה שאינה מכבדת את נתוניה הטבעיים. כרגיל, לקן יש אישיו עם החזה הנשי. השמלה נועדה לגברים או לנשים שעברו כריתת שד כפולה. וכאמור, זה היה אחד הדגמים הטובים. השופטים התפעלו כל כך עד שבחרו את השמלה הזו לאחת משלושת העיצובים הטובים, והאמת שלפחות בכך הסכמתי איתם.
את הדגם של ג'רמי השופטים שחטו, אבל הוא לא היה כזה גרוע. הבנתי מה הוא ניסה לעשות עם הטופ, זה פשוט לא צלח, אבל הרעיון כשלעצמו לא היה רע. הוא השקיע את היצירתיות שלו במקום הלא נכון, הסודר נראה כאילו נעשה מנייר טואלט ולכל העסק היה סקס אפיל של סקס והעיר הגדולה פתח תקווה. אם הסודר היה מוצלח זה דווקא היה יכול להיות חינני, אבל, ובכן, לא. החלום ושברו אפיינו גם את הדגם של בריידון. היה לו רעיון מעניין עם בד שהוא רצה לנסות, הבעיה הייתה שלא היה לרעיון הזה קשר לנעלי יו הפנר שבחר. טים הניא אותו מללכת על שמלת ערב מלאה אז הוא החליט להפוך את השמלה לטופ בלבד ולצוות לה חצאית קלוש A. החצאית הזכירה לי את קורס התפירה שלקחתי אחרי הצבא, זו הייתה בול הגזרה מבורדה של החצאית שכיכול למדתי לתפור, והתבאסתי כי זה היה מאוד לא אופנתי בזמנו. הרעיון של הטופ מעניין, אבל עמוס מדי, מבין הקפלים הוא הניח קישוטים שנראו לי כמו עלוקות, החצאית פשוטה מידי, לא מתחברת לטופ למרות הדמיון בצבעים וממוקמת גבוה מידי על המותניים. בין שני החלקים אין קשר לנעליים והסטיילינג מזעזע.
על השמלה של דום טים אמר שהשופטים או ימותו עליה או ישנאו אותה, ולפי הפרצוף שלו היה ניכר לאיזה מחנה הוא שייך. אני גם לא אהבתי אותה, אבל יאמר לשבחה שהיא התאימה לנעליים המחרידות שדום בחרה, ושלדוגמה הגרפית כשלעצמה היה פוטנציאל (עם קריצה למוסקינו), אבל הבד היה נוראי ובגדול הדוגמנית נראתה כמו עוד ניצבת בסדרת הפאר הפאואר ריינג'רס. גם הדוגמנית של ג'סטין הגיחה מאיזה לייב-אקשן דל תקציב, הכירו את גיבורת העל בת-דודה-של-אשת-החתול. כוחה של גיבורת על זו בישבנה, היא מועכת את אויביה כשהיא יושבת עליהם. ג'סטין ריבד כנראה את ישבנה של המודל שלו בבד שהיה אמור לשמש לג'קט, ולכן נשארו לו רק שרוולים. לא ראיתי את הקשר לנעליים אבל מילא. הן היו מכוערות. עדיף להכחיש כל קשר אליהן.
השופטים התפעלו מאוד גם מהדגם של אלכסנדריה. כן, זה היה אחד הדגמים המוצלחים על המסלול באופן יחסי, לא, לא אהבתי אותו. הדגם התאים לסנדלים האיומות, הדוגמנית נראתה כפליטת עולם דיסטופי שלא הספיקה לבקר במספרה אחרי ההפצצה הגרעינית, החיתוך של התחרה היה מעניין אבל… זו הייתה סתם טוניקה, טוניקה קצרה מעוטרת בתחרה. לא בכדי ההתאמה לנעליים הייתה מושלמת, גם גלדיאטורים במקור לבשו טוניקות קצרות, רק שלהם היו גם קסדות, שבמקרה הזה היו יכולות להטיב עם הפריזורה של הדוגמנית. הדגם של קארן משום מה לא הגיע לתחתית. אם לי הייתה הבחירה, זה היה הדגם המפסיד השבוע שבעטיו הייתי שולחת את קארן הביתה, אבל השופטים כנראה שוכחים שהיא שם. קארן פשוט תרגמה את הנעליים לבגד ולמרבה הצער היא השתמשה בגוגל טרנסלייט. זה היה מכוער, זה היה חסר צורה, זה היה מרושל, זה היה אנטי-עיצוב וזה היה מלווה בג'קט מהסוג שקונים במבצע בסופר.
אני לא יודעת למה קייט החליטה על איפור של מלכת הלבבות ומשקפי שמש זבוביים לדוגמנית שלה. אולי ברגע האחרון היא הבינה שאין שום קשר בין הדגם שלה לנעליים. כשלעצמו זה היה דגם מכוער. חצאית גבוהה עם חיתוכים מטופשים, חולצה מזעזעת, עקומה, מרושלת, משמינה ובעיקר נראית לא נוחה. מה הפלא שאחרי מראות כאלו הדגם של הלן נראה כמו נווה מדבר? השופטים געו מאושר לנוכח הדגם שלה, בלי שום פרופורציה למה שהינו: שמלה שחורה פשוטה מאוד אך מחמיאה, בלי שום ייחוד או ערך מוסף, ושכמייה שהיא אומנם אלגנטית אבל גם מיושנת ומבוגרת מאוד. הקשר לנעליים? אפס. כלומר, השמלה והשכמייה שחורות וגם הנעליים, ובכך מתמצה הדמיון. אני שמחתי לראות מהלן מראה אלגנטי ולא עוד יצירה דיכאונית בבז', אז מבחינתי הגיע לה לזכות, מה גם שזה היה דגם היחיד הלביש על המסלול.
Send in the Clowns! הדגמים של אלכסנדר ומירנדה יצאו זה אחר זה. שניהם היו גרועים בעיני, אבל היו גרועים מהם. לא אהבתי את הבד המשובץ, לא אצל מירנדה ולא אצל אלכסנדר. אלכסנדר יצר ממנו סקיני, שהיו בסדר מבחינת הגזרה, והמכנסיים הגבוהים שתפרה מירנדה היו יכולים להיות יפים בצבע ודוגמה אחרים. הבעיה הגדולה שלה הייתה דווקא הטופ, זו כבר פעם שניה שהיא שולחת טופ כזה למסלול וגם בפעם שעברה היא נקטלה עליו. הציוות בין הטופ הלבן והמנוקד לג'קט חסר הצורה והסתמי היה גרוע והחיבור לנעלים האדומות נתן לכל העסק נופך עוד יותר קרקסי. הטופ של אלכסנדר היה יותר טוב, וגם השילוב עם המכנסיים והנעליים. הוא יצר איזה משחק אוריגמי שהיה לו פוטנציאל, אבל הביצוע לא היה מושלם ויחד עם הצבע זה נראה יותר כסקיצה מאשר כדבר האמיתי. אבל סך הכול זה היה בסדר. אני תוהה אם ההתעקשות של מירנדה על הבד המשובץ לא עלתה לה במקומה, מכיוון שהיה להם מקור מוצלח יותר להשוואה או שפשוט נמאס להם ממנה. אני לא חושבת שזו הייתה העפה מוצדקת. כלומר, אין לי בעיה עם העובדה שהיא הודחה, היא לא הייתה מעצבת שעניינה אותי והיא חזרה על עצמה, המנעד שלה היה צר מלכתחילה, אבל לא הפעם. היו גרועים ממנה, אבל מירנדה נאלצה לנקוש פעמים בנעליה האדומות ולעוף ווידרז'ן חזרה לקנזס.
הנשים של דור ה-Y
נורית הוראק כותבת על החיפוש העצמי של הנשים בסדרות "האחיות המוצלחות שלי" ו"בנות"
כשהחיים והמשחק מתערבבים
מה קורה כשההפרדה בין החיים למשחק אינה מוגדרת היטב? מתי אנשים מתייחסים לחיים כאל משחק, ומתי אנשים מתייחסים למשחק כאל החיים עצמם ומאיזה סיבות?
קצת לאחר צאתו המתוקשר של שי חי מבית "האח הגדול", הוא התראיין לתכנית החדשות היומית "שש בערב עם עודד בן עמי", ואמר בה שהוא שמע שילדים מחקים את פינת "כל האמת בפרצוף" כדי לעשות שיימינג לחבריהם והוא מצטער על כך ומבקש מהם לא לעשות זאת. בפינתו ב"אח הגדול" הוא עצמו נהג להציב להדחה חלק ממשתתפי "האח הגדול" תוך שהוא מטיח בפניהם דברים קשים ומבייש אותם ברבים, אולם לדבריו צר לו על כך שילדים נפגעים באמת, שכן הפינה שלו הייתה חלק ממשחק טלוויזיה, וצריך להבין שהחוקים בתוך המשחק הם שונים מהחוקים שבחוץ. באותו ראיון הוצגה בפניו גם הפעולה שסימלה את יציאתו מבית האח הגדול, בעיטתו במיצג של המשתתפת אור סיונוב, וראו שהוא הקדים לפעולתו את המילים הבאות (שהופנו לאחד מחבריו בבית): "בוא תראה משחק כדורגל יפה", משל, הוא לא בועט ברכוש של מישהו אחר אלא בכדור משחק. על פי דבריו בריאיון היה נראה כי בעיניו אין לקחת את הפעולה הזו ברצינות כיוון שהיא חלק מתכנית "האח הגדול", שהיא בעצמה משחק עם חוקים משלה, אולם פעולותיו מעידות כי בד בבד בתוך אותו המשחק הוא משחק גם ב"נדמה לי", כיוון שהוא יודע שהוא לא בועט בכדורגל, וגם ב"שברו את הכלים ולא משחקים", כיוון שידוע היה לו היטב שחוקי "האח הגדול" אינם כוללים היתר לבעיטה הזו.
מה שאני מצאתי מעניין באותו ריאיון, זה בדיוק את הערבוב הזה בין המשחק לחיים. שהעלה בי שאלות כמו: מה גורמת העובדה שההפרדה בין החיים לבין המשחק אינה מוגדרת היטב? מתי אנשים מתייחסים לחיים כאל משחק ומאיזה סיבות, ובאותה מידה מתי אנשים מתייחסים למשחק כאל החיים עצמם ומאיזה סיבות?
בבדיקה של הערך "משחק" ב"ויקיפדיה" במשמעותו הבסיסית של משחק כפעילות האמורה להוות מקור הנאה, אפשר היה למצוא את הדברים הבאים:
ישנם מספר תנאים הכרחיים, אשר מגנים על המשחקים וסביבתם. הפרה של אחד מהתנאים הללו גורמת לכך שהמשחק מפסיק להיות מקור הנאה ובמקרים קיצוניים יותר אף עלול להביא לידי סכנה פיזית או נפשית.
התנאים הם:
- כללי משחק ברורים ומוגדרים.
- בחירה חופשית והשתתפות מרצון של כל אחד מהשחקנים, ללא כפייה חיצונית כלשהי.
- קביעה של מסגרת זמן עם נקודת התחלה ונקודת סיום מוגדרות (מתי מתחילים לשחק ומתי מפסיקים).
- קביעה של מרחב פיזי מוגדר שבו מתקיים המשחק.
המשחק כפעילות המשתלבת בחיים.
כיוון שאנשים בכל הגילים שיחקו מימים ימימה, לא קשה למצוא שילוב של משחקים בסדרות שונות כחלק מתיאור החיים היום יומי בסדרה. לכל שילוב של משחק יש מן הסתם את מטרתו הוא, אולם מהסתכלות כוללת ניתן לראות לעתים דברים נוספים, כמו למשל שיש משחקים האופייניים יותר לארצות מסוימות. בארץ, למשל, ניתן לראות את תיקי וחנה משחקות בדוקים ב"קרובים קרובים" כאמצעי להעברת זמן, בארה"ב נראה קשישים המשחקים בינגו ("סמוך על סול") ובדרום קוריאה אפשר למצוא את הקשישים משחקים במשחק הלוח גו ("כבוד המשפחה"). סביב משחקי כדורגל יבנו סדרות בארץ ("האלופה"), בבריטניה ("נשות הכדורגלנים") או באוסטרליה ("תיכון הלבבות השבורים" בתחילתה), בעוד שבארה"ב הסדרות יתמקדו במשחקי בייסבול או פוטבול ("אורות ליל שישי", "הליגה" "חוזרת למשחק"). יש משחקים שניתן למצוא בכל העולם, דוגמת כדורסל, קלפים (גם אם מסוגים שונים), ביליארד/סנוקר, ומשחקי מחשב.
חוץ מהעובדה שמשחקים מעידים גם על הבדלי תרבויות, ניתן גם ליצור באמצעות שילוב של משחקים בסדרה תדמית חיובית או שלילית לדמויות המשחקות (משחקי כדורסל או חברה משדרים בד"כ תדמית חיובית, לעומת משחקי מזל בבתי הימורים שתדמיתם שלילית יותר). לעתים המשחקים באים כדי לספק לנו עדות אופי על התחרותיות הטמונה בדמויות (למשל על זו של מוניקה מ"חברים"), ולעתים אותו המשחק משמש למטרות שונות בסדרות שונות. בסדרה "חוק וסדר מדור מיוחד" לדוגמא, שודר לאחרונה פרק ובו אחד הבלשים הנמצא במארב, התחזה לשחקן שחמט רחוב תמים כדי לא להתבלט, בעוד שבפרק השני של הסדרה החדשה "חסרי מוח" (אותו הפרק אגב נקרא "משחקים פוליטיים") אנחנו למדים להכיר את אחת הדמויות דרך העובדה שהיא משחקת שחמט ברחוב עם מספר אנשים במקביל והיא גם די טובה בזה. בסדרה "הסמויה" נערי הרחוב העוסקים לפרנסתם בסחר סמים משחקים דמקה באמצעות לוח וחיילי השחמט דווקא, עד שדיאנג'לו הבכיר ביניהם מלמד אותם את כללי משחק השחמט והופך את המשחק למטפורה לחייהם שלהם.
ישנם גם משחקים דוגמת "אמת או חובה" שגרסאות שלהם מניעות פרקים שלמים לגבי גילויים על הדמויות ("אנג'ל", עונה 4, פרק 6) או סתם כדי לגרום לדמויות לפעול בניגוד להרגלם (כמו בפרק השלישי מהעונה הרביעית של "סקס והעיר הגדולה", בו קארי מתנשקת עם אלאניס מוריסט).
חיים מבוססי משחק
אם דרגת הערבוב הראשונה בין המשחק לחיים היא שילוב של משחק לשם הנאה בחיי היום יום, הרי שאדם שמקור מחייתו תלוי במשחק (שחקני ספורט קבוצתי למינהם למשל), נמצא בדרגת ערבוב גבוהה יותר וברור שהמשחק הוא בעל השפעה גדולה יותר על חייו. שתי דוגמאות לסדרות שבהן ישנה דרגת ערבוב גבוהה כזו הן "UnREAL" ו"אורות ליל שישי". "אורות ליל שישי" היא סדרה המתמקדת בסיפוריהם האישיים של כמה מהשחקנים הבולטים בקבוצת הפוטבול של תיכון העיירה דילון, "דילון פנתרס", ושל מאמנם אריק טיילור, ו-"UnREAL" היא סדרה המתמקדת בהפקת תכנית הריאליטי "אהבת נצח" שהיא סוג של משחק שידוכים טלוויזיוני, כשהרווק המחוזר בעונתה השנייה של התכנית חוץ ממשתתף במשחק הוא גם במקרה שחקן פוטבול ידוע.
בשתי הסדרות אפשר לראות למשל שפציעות בזמן משחק, יכולות לגרום נזק ממשי לחייו של השחקן גם מחוץ למשחק, ועד כמה חשובה הקפדה על כללי המשחק כדי להימנע מנזקים. אולם, בעוד שב"אורות ליל שישי" משחק הפוטבול מוגדר היטב על פי הכללים שראינו מעל, שכן יש לו חוקים ברורים, הוא תחום במרחב ובזמן, אפשר לפרוש ממנו בכל זמן וההשתתפות בו נעשית מרצון, הרי שחוקי המשחק של תכנית הריאליטי שמשחקים בUnREAL משתנים מפרק לפרק, המשתתפים לא תמיד לוקחים חלק במשחק מרצונם החופשי, והעיקרון המנחה את הפקת התכנית הוא הגדלת אחוזי הצפייה שזה מבחינתם הניצחון במשחק ולשם כך אין להם באמת בעיות ליצור נזקים נפשיים או פיזיים למשתתפים בתכניתם.
שתי סדרות אחרות שגם בהן ישנה דרגת ערבוב גבוהה בין המשחק לחיים, אם כי בהן המשחק הוא אפילו לא ממש משחק קיים, הן "משחקי הכס" ו"הסמויה". הסדרה "משחקי הכס", שסביר להניח שאין צורך להציג אותה, עוקבת אחר עלילותיהן של מספר משפחות אצולה הטוענות לכתר ושליטה בשבע הממלכות הדמיוניות של יבשת וסטרוז ובעיקר מתמקדת במאבקן של המשפחות על כס המלוכה. הסדרה "הסמויה" עוקבת אחרי קורות העיר בולטימור דרך שוטריה, מוריה, נעריה, הפוליטיקאים שאחראים להתנהלות העיר וסוחרי הסמים שבה שאחראים למתרחש בעיר לא פחות.
הסדרה "הסמויה" יכולה להישמע למי שלא צפה בה כאילו היא לחלוטין אינה קשורה למשחקים, אך מי שצפה בה יודע, שחוץ ממטפורת השחמט שהזכרנו קודם, שהייתה מכוונת לחלוטין, הרי שהמלה "משחק" חזרה ונשנתה בה כמעט כל פרק, כל התנהגות כמעט תורצה ב"זה חלק מהמשחק", דמותו של הרובין הוד של סוחרי הסמים, עומאר, אומר לבאנק, אחד השוטרים, כי הוא מעולם לא שלף אקדח על מישהו שאינו במשחק, כאילו עולם הפשע הוא מגרש המשחקים של הלוחמים בו, ויש בו אף חוקים מחייבים שכולם נשמעים להם (עד שהם מפסיקים, כמו למשל לא לפגוע בקדושת ימי ראשון). מבלי להיכנס לספוילרים, אפשר לומר שאחת הדמויות שיורה בחברה הטוב, רק מפני שניתנה הוראה לחסלו, מסבירה את המהלך בכך שכאילו לא הייתה לה ברירה אלא לקיים את חוקי המשחק. אולם חוקי המשחק בעצם אינם מוגדרים היטב, השחקנים אינם משתתפים בו תמיד מרצונם, הם אינם יכולים לפרוש מהמשחק, אין למשחק נקודות התחלה וסיום ברורות, וברור שהמשחק הזה מהווה סכנה פיזית ונפשית עבורם ועבור סביבתם. יחד עם זאת נראה כי השימוש הנרחב הנעשה במילה משחק על ידי הדמויות משרת את הצורך שלהם להסיר מעל כתפיהם אחריות לחיים שהיה להם הרבה יותר קשה להתמודד אתם אחרת. הן בשל העובדה שהמשחק לעולם נתפס כפחות רציני מהחיים עצמם, והן בשל העובדה שהם רק מלאו אחר הוראות המשחק, הם רק שיחקו על פי הקלפים שהגורל חילק להם. הם לא באמת אחראים לתוצאות.
כמו בסדרה "הסמויה" גם ב"משחקי הכס" יש התייחסות אל מלחמות החיים כאל משחק, כאן המאבקים הם על המלוכה, ובסדרה אף נאמר במפורש "כשאתה משחק במשחקי הכס, או שאתה מנצח או שאתה מת, אין אמצע". וברור שכאשר התייחסות לחיים היא כאל משחק כמו בסדרות הללו, אנשים נפגעים וערך החיים אינו גבוה במיוחד.
אולם בעיניי הדבר המעניין ביותר מבחינת השוואתית בין כל הסדרות שמניתי כאן זו העובדה שלמרות שבכולן דרגת הערבוב בין החיים למשחק היא גבוהה מאד, הרי שבעוד שבסדרות "הסמויה", " UnREAL" ו-"משחקי הכס" אפשר למצוא זלזול בערך החיים ואת הניצחון כחזות הכול בשם המשחק, הרי שבסדרה "אורות ליל שישי" המשחק משמש כקו מנחה חיובי לחיים עצמם. שחקני הדילון פנתרס לומדים ממאמנם התנהגות ספורטיבית אמיתית מהי, ולומדים לאמץ את ההתנהגות הספורטיבית הזו גם בחיים.
וזה בדיוק המקום שבו קלטתי שגם כשדרגת הערבוב בין החיים למשחק היא גבוהה מאוד, זו הבחירה של כל אחד, האם לראות ב"זכייה" בלבד את חזות המשחק, להתיר לעצמו כל מיני התנהגויות שליליות בשם המשחק, ולהתחמק מאחריות למעשיו כי הם נעשו לכאורה במסגרת משחק, או לראות את דרך החיים הספורטיבית וההוגנת כעיקר המשחק, ולאמץ את עקרונות הדרך הזו לחיים עצמם.
המשחק כתחליף המשתלט על החיים
פני:
או, המלכה פנלופי עזבה את המקלדת. מה?
ליאונרד:
טוב, אז הנה. הממ… לפעמים אנשים, אנשים טובים, את יודעת, הם מתחילים לשחק במשחקים האלה, והם מוצאים את עצמם, שלא באשמתם, את יודעת, סוג של, מכורים.
פני:
כן, תגיע לעיקר, אני צריכה להתקדם כאן ברמה.
ליאונרד:
טוב, זה רק שאם אין לאדם תחושת הישג בחייו האמיתיים אז קל לאנשים לאבד את עצמם בעולם הווירטואלי שבו הם זוכים לתחושת הישג כוזבת.
פני:
כן, בלה, בלה, בלה. טוב חברים. המלכה פנלופי שוב ברשת.
ליאונרד:
פני, יש לך צ'יטוס בשיער.
פני:
או, תודה. [אוכלת אותו](המפץ הגדול, עונה 2, פרק 3)
אם סוגי הערבוב השלילי בין המשחק לחיים שמנינו עד כה נבעו מהראייה של הניצחון או הזכייה את חזות המשחק כולו, ולכן היה בהם כדי להביא לזלזול בערך חיי הזולת, הרי שאחד הסוגים הנפוצים של הערבוב, בעיקר בסדרות מז'אנר המדע הבדיוני והפנטזיה ,הוא הפחד מהראייה את המשחק עצמו כחזות הכול, ואיבוד העצמי במשחק, כשבאופן אירוני המשחקים שמעוררים הכי הרבה את הפחדים הללו הם משחקי המחשב והווידאו, המזוהים עם חובבי הז'אנר.
המחשבה על סוג הערבוב הזה, או ההפחדה מפניו, התחילה אצלי לפני זמן מה כשיצא לי לצפות בפרק הראשון של סדרת הרשת The Grey Matter, אותה כתבה רותם ברוכין וביימה והפיקה מיקה גיל.
הפרק מתחיל בתיאור של עולם וירטואלי שבו אנשים מתגאים בכך שהם לא חושפים את פניהם האמיתיות (בוחרים לעצמם זהות וירטואלית ומתחפשים לה, עניין הנראה כסוג של משחק תפקידים), ושהם ויתרו על שינה ומקלחות במשך כמה ימים ברצף. הוויתורים המדווחים מבחירה ובהתלהבות, יש בהם מהזנחת העצמי שאפשר למצוא בכל התמכרות, אולם עד לסוף הפרק הקצר, אנו זוכים גם לכך ששאלת איבוד העצמי במשחק תועלה במפורש.
למרות שהרזומה שלי בסדרות מדע בדיוני ופנטזיה אינו עשיר, לא יכולתי שלא לשים לב שגם במבחר המצומצם שראיתי זו אינה הסדרה הראשונה שמציגה את האופציה המאיימת של איבוד העצמי לטובת ישות וירטואלית משחקית. גם "בית הבובות" של ג'וס ווידון, עסקה בכך במידה מסוימת. בתחילת הסדרה נחשפים צופיה לבית שבו אנשים מתפקדים כבובות, כשכל פעם שותלים באותם אנשים זיכרונות ואישיות של אדם אחר בהתאם לצרכי הלקוחות, וכשהם מסיימים לבצע את תפקידם, הם חוזרים לבית הבובות שלהם נטולי כל זיכרונות ממה שעבר עליהם. הצופים לא בדיוק יודעים מי מתפעל את בית הבובות הזה ומה מטרתו, אולם במחשבה לאחור אני סבורה, שאחד הדברים שהכי הפתיעו אותי לגלות על אותו בית בובות, היה שחלק מאותן בובות אנושיות הסכימו לוותר מיזמתן על כל זיכרונותיהן, ולהפוך לבובות לתקופה קצובה בזמן. היום אני קצת פחות מתפלאת על כך בהתחשב בעובדה שגיליתי עד כמה הפחד הזה נפוץ.
מניין מגיע הפחד הזה מאיבוד העצמי? האם יש לכך סיבה מעבר לכוח הדמיון של חובבי הז'אנר? האם יש סיבה לחשוש לכך שהאדם המתמכר למשחקי ווידאו אכן יאבד מעצמו מעבר לסממני ההתמכרות הידועים? והאם הסוג הזה של הערבוב בין החיים למשחק מסוכן יותר מהערבוב השלילי שדיברנו עליו קודם, זה שמביא לזלזול בחיי הזולת? על השאלות הללו אין לי תשובות אך מה שבטוח הוא שדייב, החבר הראשון של ליין מבנות גילמור היטיב לצרף את שני סוגי הערבוב השלילי הזה ולתמצת את הפחד מפניהם בשורה אחת:
אני אף פעם לא משחק משחקי וידאו למקרה שיום אחד יצליחו להוכיח שהמשחק בהם יכול להפוך אותך לרוצח סדרתי
(בנות גילמור, עונה 3, פרק 20)