ג'יין הבתולה, עונה 5, פרק 1 – ושוב אתכם…

ג'יין הבתולה, עונה 5, באדיבות yes

הסדרה ג'יין הבתולה שבה לעונה חמישית ואחרונה, האם הפרק הראשון לעונה ענה על הציפיות שהותיר הקליפהאנגר של סוף העונה הרביעית?

המשך…

המרוץ למיליון, עונה 5, פרק 24: הדרמה הקוריאנית נמשכת

המרוץ למיליון 5

ששת הצוותים שנותרו במרוץ למיליון ממשיכים את מסעם בדרום קוריאה. ואנחנו ממשיכים לבדוק עד כמה דומה הייתה החוויה שלהם לדרמה קוריאנית טיפוסית?

בעונה הקודמת של המרוץ למיליון, כשהזוגות הגיעו לארגנטינה, ניכר שהייתה לחלקם היכרות עם השפה והלך הרוח של המקום בזכות הטלנובלות אליהן נחשפו בילדותם. עולם הדרמות הקוריאניות לעומת זאת הגיע לארץ ב-2007 ושודר מאז רק בערוצי ויוה הנישתיים, כך שזה לא בדיוק פלא שניכר על מתמודדי העונה שעינם מעולם לא שזפה דרמה קוריאנית. נכון שאין ספק שצפייה בדרמות קוריאניות לא הייתה משפרת את טעמן של המנות שהמתמודדים נאלצו לאכול באחת המשימות, אך היא בהחלט הייתה יכולה לעזור להם לתקשר עם נהגי המוניות. יעל הייתה יודעת שאם היא רוצה שהנהג יזדרז, המילים "פאלי, פאלי" יהיו יעילות יותר מהמילים האנגליות "פאסט, פאסט", המתולתלות היו יודעות עד כמה נדיר התלתול הטבעי בקוריאה, ואיך בקרב המבוגרים (והמבוגרות במיוחד) זה נחשב שדרוג לשיער לעשות פרמננט, ובאופן כללי לכולם היה ברור, שרוב הקוריאנים יתביישו לתקשר עם זרים, שכן הם יודעים שהאנגלית שבפיהם גרועה עד לא קיימת.

לכל הרוחות
צוות המסעדה בסדרה "לכל הרוחות" מסביר את יחסם לזרים

יחד עם זאת אין ספק שלחלק מהמתמודדים היו אבחנות מעניינות ביותר על סיאול ודרום קוריאה, שצפייה בדרמות שלהן רק מחזקת. ציון ואביב למשל העירו על כך שרוב המכוניות על הכביש חדשות, ואם מצרפים זאת לעובדה שבכל דרמה קוריאנית שמכבדת את עצמה הורסים מכונית אחת לפחות, אפשר להניח שהדבר נובע מכך שכארץ יצרנית מכוניות, מחירי המכוניות בקוריאה אינם בשמיים. לעומת זאת על האבחנה שלהם על כך שהם לא ראו הומלסים בסיאול, ושאם מישהו היה הומלס בסיאול כבר היה עדיף לו לקפוץ מהגג, חשבתי לי שבאמת בסדרות השונות בהן צפיתי, היו הרבה יותר מתאבדים (או ניסיונות התאבדות) בקפיצה מאשר הומלסים (למרות שעוני היה גם היה), ותהיתי האם הם עלו כאן על משהו.

שעשועון הדגל הקוריאני

המשימה הראשונה של הצוותים בפרק כללה השתתפות בשעשועון קוריאני, ז'אנר אליו התייחסו בפרק כפופולרי מאוד, ואל משימותיו כהזויות. המשימה של הצוותים בפרק כללה משתתף אחד שהופך לחסקה פצפצים בבריכה בה מפוזרים חלקי פאזל של דגל קוריאה, ומשתתף שני החותר על גבו כדי לאסוף את החלקים ולהרכיב את הפאזל. זוהי משימה שהחלק הפיזי הקשה ביותר בה הוא היציאה והכניסה מהבריכה בלבוש הפצפצים, ושהכישרון שהיא בעיקר דורשת מהמתמודדים זה תשומת לב לפרטים וזיכרון לשם הרכבת הפאזל. אולם אני מודה שלמרות שעניין הפצפצים היה אכן הזוי, ולמרות שלא ממש יצא לי לצפות בקטעי שעשועונים הזויים בקוריאה, גם צפייה בדרמות קוריאניות סיפקה לי לא מעט קטעי התעמלות הזויים משהו של הגיבורים, החל באימון המוזר של התובע ומה הארי ב"נסיכה התובעת", המשך בעונש הקפיצות החרגוליות של השף לעובדיו בפסטה, וכלה בתרגול המוזר שניתן למתמחים הרפואיים ב"יונג פאל" (שהיה מוזר במיוחד, כי למה צריך להוריד מתמחים רפואיים בזמן תשאול לשכיבות שמיכה?).

משימת מאה המנות

אוכל הוא תחום שמאוד בולט בדרמות הקוריאניות, יש המון סדרות שסובבות סביב המטבח ומתרחשות במסעדות, וגם בסדרות שאינן עוסקות בעולם הבישול והמסעדנות, הגיבורים הקוריאנים אינם נוהגים לדלג על ארוחות. מכיוון שקל לראות מצפייה בדרמות שדרום קוריאה מאוד מתגאה במטבח שלה, זה לא היה מפתיע במיוחד שתהיה משימת אוכל בה ייחשפו המתמודדים לאוכל הקוריאני המסורתי ולצורת אכילתו המסורתית (שולחנות נמוכים, אכילה בישיבה בעזרת מקלות אכילה ממתכת וכו'), אולם נראה היה כי בשל קוצר הזמן של הביקור בקוריאה, היה על המתמודדים לאכול בשעה אחת, ארוחות שהיו מספיקות לדרמה של ששה עשר פרקים…

למען האמת המשימה, בה היה על המתמודדים לזהות מנת פלסטיק כלשהי (ראינו שהכדורגלנים בחרו בשתי מנות פלסטיק בפוקס באחד הסיבובים) המסתתרת בין מאה מנות אוכל, או לאכול את המנות האמיתיות שבחרו, הזכירה לי בתחילה דווקא את משל "שלמה המלך והדבורה", ובו מלכת שבא דרשה משלמה המלך לפתור את חידתה ולזהות איזה פרח מבין פרחי הפלסטיק הרבים שהראתה לו היה פרח אמיתי, ודבורה אחת שחס על חייה בעבר לאחר שעקצה אותו, גילתה לו את התשובה. כאן לצערם של המתמודדים אף דבורה לא באה לסייע להם (לא הצלחתי להבחין אפילו לא בזבוב אחד באוויר), וחוסר המזל של חלק מהם הביא אותם לאכול יותר מעשרים מנות לפני שעלו על מנת פלסטיק, בעוד שחוסר המזל של רז ועמית התבטא דווקא בכך שהם הצליחו למצוא את מנת הפלסטיק כבר בפעם הראשונה, ולצאת מהמשימה רעבים.

המרוץ למיליון 5
אמיתי או פלסטיק? התמונה לקוחה מדף הפייסבוק הרשמי של המרוץ למיליון

לבד מהערך הקלורי של המשימה הזו, אני מודה שלא מצאתי בה ערך רב מבחינה תחרותית שכן איני מעריכה במיוחד משימות שתפקידן להשוות בין מערכות העיכול של המתמודדים, או המזל שלהם (אף אחד, למעט רז אולי, לא באמת גילה שם טביעת עין מרשימה), אבל אם יש משהו שכן ראוי להערכה זה דווקא האופן שבו אלה שהתקשו במשימה ידעו לתמוך האחד בשני. יוסיאל הצליח להוכיח, ולא בפעם הראשונה, שלמרות שהוא תחרותי, הוא יודע היטב לשמור על פרופורציות, וידע להיות משענת ליעל ולהרגיע אותה כשנלחצה עד דמעות כשהרגישה שהאכילה היא למעלה מכוחותיה, ציון ואביב ידעו אף הם לתמוך האחד בשני ברגעים קשים, גם אם בדרך פחות ורבלית מיוסיאל, וגם הדאגה שהפגינו המתולתלות לבן ואורי כשבן נפל, ובן אורי למתולתלות כשהן התקשו באכילה הייתה מרגשת. אני מסכימה עם אביב וציון שאנשים נמדדים בתחרות דווקא באופן שבו הם מתמודדים עם הקושי ולא כשטוב להם, אבל אני חושבת שאם מגיעה משימה שבה עיקר הנאתי ממנה היא אחוות המתקשים, הרי שהמדובר במשימה קצת חסרת טעם, ובמקרה הזה אולי הרבה חסרת טעם אם תשאלו חלק מהמתמודדים. אין ספק שאם המשימה נועדה גם ליצירת יחסי ציבור טובים לאוכל הקוריאני, אז היא פוספסה בגדול. נכון שמראש זה לא קל לקלוע עם מנות שזרות לחיך הישראלי הרגיש, ובנוסף על כך כשמדובר באנשים עם רגישויות נוספות לאוכל, אבל כאשר נותנים למנות לשהות בחוץ שעות ולהתקרר, קשה להאמין שהן יערבו לחיכם של המתמודדים, והייתה לי תחושה שגם המלכים בסדרות ההיסטוריות המורגלים בטעמים הללו היו שולחים את הטבחים לגלות…

מה שכן, המתולתלות שהתקשו במשימה ידעו להעריך אחת אצל השנייה את הנחישות שהן הפגינו, ושגרמה להן לרגע לא להפסיק ולהיכנע גם כשקשה, וחשבתי לי שהנחישות היא התכונה שהקוריאנים הכי מאדירים בדרמות שלהן, דמויות שממשיכות בדרכן ולא מוכנות לסגת לא משנה כמה קשה היא הדרך, ואיכשהו מכל הדמויות בלטה לי במיוחד הנחישות של גו-מי-נאם מהסדרה "הלהקה" (You're Beautiful) שחיפשה כל הלילה את הטבעת שלה באגם בלא להתייאש, וחשבתי שהיא הייתה יכולה להשתלב היטב במשימות העונה של המרוץ למיליון המבוססות על חיפוש המחט בערמות השחת.

גו-מי-נאם מגלה נחישות. מתוך "הלהקה"

משימת האותיות הקוריאניות

את כתב ההאנגול הקוריאני המציא המלך סג'ונג במאה החמש עשרה לספירה, ועשה בכך מהפכה של ממש, שכן עד אז הקוריאנים השתמשו בשפת הסימניות הסינית, שחוץ מהעובדה שלא התאימה בדיוק לשפה הקוריאנית, גם היה צריך לדעת לפחות 2000 תווים שלה כדי להיחשב יודע קרוא וכתוב, וכמובן שכדי לדעת קרוא וכתוב קודם כל עלייך להוולד למשפחה בעלת יכולת כלכלית, כי רק לבני עשירים היה את הפנאי והכסף הדרושים לכך.

המשימה שניתנה לזוגות הפעם הייתה להצליח לזהות חמש אותיות האנגול מבין 90 אותיות בשפות אסייתיות שונות, כשההמלצה שניתנה לזוגות הייתה לנסות לברר את מוצא האותיות אצל העוברים ושבים, כשכל פעם שניגשים לעובר אורח אפשר לקחת רק 5 אותיות לבדיקה. משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שלקוריאנים והישראלים לא ממש הייתה שפה משותפת. אבל דווקא כשהצוותים התייאשו מלקחת אות אות לעוברים ושבים, וניסו דרכי חשיבה שונות, הפכה המשימה הזו למשימה הרבה יותר מעניינת, כיוון שהיא הראתה בכמה דרכי חשיבה שונות אפשר להגיע לתוצאה הנכונה. יעל ויוסיאל גילו את האותיות הקוריאניות על פי הרמזים שהם קיבלו לאורך כל היום וכללו מילים קוריאניות. אביב וציון החליטו לבקש את רשימת האותיות הקוריאניות כולן מהעוברים ושבים במקום לשאול על כל אות ואות, הצרפתים נעזרו באותיות שראו על שלטי החוצות שמעטרים את ביניני סיאול, ואילו האחים השפלנים ידעו לבקש מהעוברים ושבים לתאר להם את מה שמייחד את האותיות הקוריאניות לעומת שאר השפות וקלטו מהתשובה (קווים ועיגולים) שלאותיות הקוריאניות יש וייב חייזרי. אני מודה שמאוד נהניתי לצפות בכל גילוי מקוריות של אחד הזוגות, שהוכיחו עד כמה המשימה הזו בעלת ערך מבחינה תחרותית לעומת המשימה הקודמת.

אגב, אם לזוגות היה קשה למצוא את האותיות הקוריאניות מבין כל האותיות והם ידעו את מה הם מחפשים, תארו לכם כמה קשה היה למלומדים בסדרת המופת "עץ עמוק שורשים" (Deep Rooted Tree), שבה הובא סיפור המצאת ההאנגול של המלך סג'ונג, לזהות את אותיות ההאנגול כשהם אפילו לא ידעו שיש דבר כזה…

עץ עמוק שורשים
מנסים לזהות את ההאנגול. מתוך "עץ עמוק שורשים"

הפרק הסתיים כשכל הצוותים נשלחו למועדון קריוקי, שהוא כידוע לכל חובב סדרות קוריאני אחת מצורות הבילוי הפופולריות ביותר בקוריאה, כאשר מכונות קריוקי אפשר למצוא כאופציית בילוי גם בבתים פרטיים. ועד הפעם הבאה, אני נפרדת מכם על רקע קטע הקריוקי הקורע מתוך הסדרה "סאם סון המתוקה".

שטיסל, עונה 2, פרק 9: ואולי תבוא איזו נחמה

שטיסל עונה 2

סקירת הפרק התשיעי בעונה השנייה של שטיסל בו נחשפות מספר שיטות התמודדות עם חוסר שביעות רצון מהמציאות ומהאנשים בסביבה, את חלקן לא ממש כדאי לנסות בבית

נוחעם ושולם יושבים שבעה על אמם שנפטרה בפרק הקודם ומקבלים מנחמים. ישנם הרבה איסורים ומנהגים שנוהגים האבלים בימי השבעה, וכל עדה נוהגת בהתאם למסורתה. למשל, בקרב בני עדות המזרח המנהג המקובל הוא שמוצע אוכל למנחמים, והם מברכים עליו לעילוי נשמת הנפטרים, בעוד שבקרב בני עדות אשכנז, עליהם משתייכים בני משפחת שטיסל, לא נהוג שמוגש מזון למנחמים בשבעה, וכך גם ראו בפרק שבחדר שבו שולם ונוחעם ישבו לא היה כיבוד כלל. מנהג אבלות אחר שהוזכר בפרק היה שלא לקנות בגד חדש בזמן השבעה. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לעניין, שאולי אפשר לראות בעובדה שהזכירו שרוחמי לוקחת לביתו של שולם את סיר המרק של גיטי התייחסות עקיפה אליו, והוא שהשבעה הוא זמן שבו האבלים אסורים  בעשיית מלאכה, ועל כל צורכיהם וצרכי אורחיהם לוקחים אחריות בני משפחה וקרובים. אני לא אכנס כאן לסיבות או למקורות ההלכתיים של המנהג הזה, רק אומר שתמיד נטיתי לראות במגבלה הזו אמירה המתייחסת לוויתור על השליטה. המוות הוא תזכורת לכך ששום דבר אינו באמת בשליטתנו – הכול בידי שמיים, וטוב לאבלים שיחושו הלכה למעשה שהם אינם יכולים לעשות כלום, כדי לשחרר אותם, בין היתר, מתחושת האשמה המתלווה כמעט תמיד למותו של אדם קרוב. אם ממילא שום דבר אינו בשליטתך, לא היית יכול לשנות את עובדת המוות של הנפטר.

 

העניין הוא כמובן, שאנשים מתקשים להשתחרר מהצורך בשליטה, ואם חלות מגבלות על יכולת התנועה והעשייה שלהם, הרי שבשביל כך קיימים שליחים. וכך, באופן פרדוקסלי, הפרק, המתרחש בימי השבעה, עוסק בעיקר בדמויות הרוצות לשנות את המציאות שסביבן, או את האנשים שסביבן, מרחוק. אך האם זה באמת אפשרי לשלוט בגורלם של אנשים אחרים ולשנות את אופיים?

 

בניגוד לשני הפרקים הקודמים שהתחילו בסצנת התעוררות של קיווע, הפרק הנוכחי מתחיל בסצנת ההתעוררות של ליבי דווקא. מסתבר שליבי ישנה בבית האבות בחדרה של הבובע מלכה, והמנקה של בית האבות מוצאת אותה ישנה בחדר ומעירה אותה. לא פעם סצנות של התעוררות מאוחרת משינה באות להעיד על חוסר רצון של הישן להתעורר אל המציאות, למרות שייתכן שמדובר באמת בסתם מחסור בשעות שינה, אולם למרות שאיני יודעת מהו הגורם המשפיע ביותר על ההתעוררות המאוחרת של ליבי, מה שבלט בעיניי בסצנה הזו היה הגילוי, שגם העובדה שאדם משכים לקום, אינה בהכרח מעידה על שביעות רצון מהמציאות, רק שאלה שאינם משתייכים לזן החולמים, מבטאים את חוסר שביעות הרצון מהמציאות בגילויי כעס והתמרמרות על סביבתם. כך, המנקה שמעירה את ליבי בטענה שכבר מאוחר, לא חוסכת ממנה את חוסר שביעות רצונה מהעובדה שבחורה צעירה ישנה במקום של זקנים, ועוד ישנה עד שעה כל כך מאוחרת.

 

גם בסצנה שאליה הפרק עובר מיד אחר כך של נוחעם ושולם היושבים שבעה, אנו נתקלים בשתי צורות ההתמודדות הללו של הקושי עם המציאות. שולם שטיסל, שמתקשה להחזיק את עיניו פקוחות, ובורח לחלומות בהם אמו ואשתו עדיין בחיים, ואחיו, שנשאר ער אך מביע את כעסו על כך שאחיו מתנמנם, ומעיר כמה פעמים על כך שמפריע לו שאחיינו קיווע מצייר.

 

וכשקשה עם המציאות, הרי שגם אם השבעה מגבילה אותם, זה לא גורם לנוחעם ולשולם להניח לדברים פשוט לקרות בזמן הזה, וכל אחד מהם עסוק בניסיון לדאוג לכך שהמציאות שאותה הם יפגשו כשהשבעה תסתיים תהיה כמה שיותר לטובתם, ואם הם אינם יכולים לעשות זאת במו רגליהם, הרי שיש להם שליחים. קיווי וליבי נשלחים על ידם לספק את רשימת חפציה של הסבתא בבית האבות וכך גם נוצר ביניהם המפגש המחודש.

שטיסל עונה 2
ליבי וקיווע. תמונה באדיבות yes

אחד הדברים שהכי אהבתי בליבי מתחילת העונה הייתה העובדה שהיא עודדה את קיווע להיות הוא עצמו, ותמכה ברצונו לצייר. והנה, ליבי שאנחנו פוגשים הפרק היא ליבי שהמציאות שבה קיווע הוא צייר מפחידה אותה. היא שומעת על העובדה שהוא שכח בגלל הציור להניח תפילין וזה מדאיג אותה, היא שומעת על כך שהוא הוזמן לנסיעה לארה"ב להשתתף בתערוכה ולמפגש עם אנשים בתחום, והיא מביעה את חששה מכך שהוא לא יידע להתמודד עם שמירת המצוות במרחק. כשהיא רואה אותו בפגישה עם קאופמן בעל הגלריה, חוסר שביעות הרצון שלה ממראה עיניה ניכר היטב על פניה, מה שמביא אותה לחזור ולדבר בדחיפות עם אביה, שיחה שאותה, ממש כמו את זו שניהלה עם אביה לפני שהם חזרו לאנטוורפן, לא מראים לצופים, אולם תוצאותיה מרעישות לא פחות. כיוון שנוחעם בעקבות אותה השיחה מסכים לשידוך של ליבי עם קיווע בתנאי שקיווע יסכים לקבל על עצמו שלושה תנאים, להפסיק לחלוטין לצייר, לעבוד אצל נוחעם, ולעולם לא לשכוח שוב שום תפילה.

 

אני מודה שהסיטואציה הזו כולה מאוד צרמה לי. צרם לי שאנחנו לא יודעים איזה חלק מהתנאים הללו מגיע מליבי, ואיזה מגיע מאביה. צרם לי שנראה שהיא לגמרי יישרה קו עם אביה כנגד העיסוק באמנות של קיווע, צרם לי שהיא מציגה את עצמה כמי שכבוד התפילה כל כך חשוב לה (שכן את העובדה שקיווע שכח להניח תפילין רק היא הייתה יכולה לספר לאביה), אולם כשהיא רוצה לדבר עם אביה, היא מעזה להפריע לו באמצע תפילה, ולא מסוגלת לחכות לסופה. אך בעיקר צרם לי שמדמות שעוזרת לאדם להיות יותר הוא עצמו, ואוהבת אותו בשל כך, היא הפכה לדמות שמנסה ליישר את האדם על פי ערכים, שאני אפילו לא בטוחה עד כמה היא באמת מאמינה בהם.

 

בצפייה ראשונה הרגשתי שהיוצרים כפו על דמותה שינוי שאינו מתיישב עם האופן שבו הם ציירו אותה בפרקים הקודמים, צפייה נוספת גרמה לי לחשוב על כך שאולי, באופן אירוני, אחד הדברים שהכי גורמים לנו לרצות לשנות אנשים אחרים, זה דווקא הפחד מכך שהם ישתנו לנו מדי. אולי ליבי חוששת שהציור יש בכוחו לפתוח בפני קיווע עולמות שירחיקו אותה ממנו, וכמי שכבר גם כך בלתה זמן רב מדי רחוקה ממנו, הרי שכדי לא לתת לו להשתנות ולהתרחק, היא מנסה לכפות עליו שינוי שישאיר אותו קרוב אליה. אבל אם כאשר קיווע מועמד בפני הבחירה בין ליבי לציור הוא בוחר בליבי, אני לא בטוחה כלל שהבחירה שלו יכולה להחזיק מעמד, שכן בעיניי הבחירה שהם העמידו בפניו היא זו שבה עליו להחליט האם לוותר עליה או על עצמו. ולוויתור עצמי יש מחירים.

 

גיטי אף היא עסוקה הפרק בניסיון לשנות את המציאות מרחוק באמצעות שליחים. היא שולחת את ליפא לצפת לישיבה של חנינא, כדי שיוציא ממנו הסכמה לתת גט לבתה. אולם, שלא כמו ליבי שנוחעם היה כביכול השליח שלה לניהול המשא ומתן על התנאים לאירוסיה עם קיווע, והיה נראה שבאופן כללי דעתו של השליח מאוד נוחה מהשליחות, הרי שבשליחות של גיטי לליפא יש פגיעה גם בשליח, שכן רואים בבירור שדעתו של ליפא אינה נוחה מהמעשה. הוא אינו ממהר לעשותו, הוא מנסה לשכנע אותה לשנות את החלטתה כמיטב יכולתו, מקווה שהיא תחזור בה עד הדקה האחרונה. ואפילו בעת הביצוע קשה לו לדבר בשמו, הוא שם בשליחות.

 

אני מודה שכאב לי לראות הפעם את ליפא נעתר לגיטי, למרות שהבנתי היטב שהוא לא באמת נמצא בעמדה שהוא יכול לסרב לה, כיוון שהוא פגע בה במידה רבה מדי בעבר מכדי שסירוב שלו לא יתפרש גם הפעם כפגיעה. שכן, הוא רוצה להראות לה שהוא ראוי להזדמנות השנייה שהיא העניקה לו. ייתכן שגיטי גם צודקת בכך שהיא חושבת שגט הוא הפתרון הטוב ביותר לרוחמי וחנינא, אולם לדעתי, היא טעתה לחלוטין בדרך שבה היא החליטה להשיג אותו. לכפות על אדם להתנהג באופן המנוגד לאופיו ולהבנתו זה אכזרי בעיניי. אבל המעשיות שבגיטי יודעת להשלים עם אכזריות שכזו. מה שקשה לה להשלים אתו זה עם חוסר המעשה.

 

אם דיברנו עד עכשיו על קושי בהתמודדות עם מהמציאות שבא לידי ביטוי בשלושה אופנים: ניסיון לשנות את המציאות מרחוק, הבעת כעס והתמרמרות במקום, ובריחה אל החלומות והדמיונות, הרי שהמרחק בין רוחמי וחנינא היה בו כדי להדגים דרך יפה אחרת: ההתכוננות לעתיד הטוב יותר.  שניהם מדברים על כך שהמרחק ביניהם קשה להם, ושניהם מודעים לכך שאלה החיים שהם בחרו, וזו המציאות שהם רוצים, ולכן בזמן שגעגועיו אליה מתחזקים כשהוא בישיבה, הוא כותב לה בפנקסו רשימות של תכנים שהוא יודע שידברו אליה כשהם ייפגשו, ואילו היא בביתה משקיעה בהתכוננות לביקורו ובהתייפות למענו למרות שהיא חושבת שהיופי החיצוני לא משמעותי בעיניו. ההתכוננות לבואו משמעותית בעיניה, והיה בזה משהו שובר לב לראות את כל התקוות שלהם מתנפצות בגלל התערבות מבחוץ: אותה מחכה בשמלתה היפה שעות לבואו בתחנת האוטובוס, ואותו מתקשה להאמין לידיעה על כך שרוחמי לא רוצה בו, אך מבין שבכל מקרה הוא לא רצוי בביתה.

 

כשמסתיימת השבעה מקריאים את הצוואה של הסבתא. כשחושבים על זה, צוואה אף היא דרך להשפיע על המציאות מרחוק. אולם למשמע הדרישה של הסבתא להוריש את בית מגוריה לבן הזקונים נוחעם, קשה שלא לחשוב על כך שהמרחק לפעמים גדול מדי, וכמה זה לא הוגן כלפי שולם שהיה לצד אמו כל השנים. נוחעם הוא זה שמפתיע הפעם באומרו שהוא בטוח שהצוואה הזו נכתבה מזמן כשהיה שקוע בצרות כלכליות והסבתא רצתה לעזור לו, ובטוח שהיא שנתה את דעתה מאז. אולם רק כשהוא מצהיר על כוונתו לתת את הבית לזוג הצעיר קיווע וליבי לכשיתחתנו, נחה דעתו של שולם באמת ומתגברת גם בו התחושה שהצדק נעשה.

 

הגם שלאורך חלקים ארוכים מהפרק קיננה בי תחושת חוסר שביעות רצון מהמתרחש על המסך, הסצנה הזו הצליחה לפייס במקצת גם את דעתי, אם כי למראה סצנת הסיום המרגשת בה שולם הוזה את אמו השולחת את ידה לנחמו, אולם נמוגה ממנו והוא נשאר לבדו במיטה לבכות את לכתה, לא יכולתי שלא לחשוב, שלפעמים פשוט אין נחמה, והדרך היחידה היא לבכות את הכאב והקושי.