שתי סדרות נכנסו בקול פרומו גדול לחיינו בשנת 2011. שתיהן עוסקות במזימות ובתככים המלווים את מנעמי השלטון. שתיהן עוסקות במשפחות שמנסות – ולפעמים מצליחות – לשלוט, בתקופה שבה חרבות, רעל ורומחים הם הנשק המועדף. שתיהן כוללות סצנות סקס נועזות וסצנות אלימות מהסוג שגורם לי להתכווץ בספה ולעצום עיניים. האחת מביאה את סיפורה של משפחת בורג'ה שההיסטוריה שלה ידועה לשמצה. השנייה מביאה את סיפורו של ג'ורג' מרטין, הידוע לשמצה בשל העובדה שנצח עובר על מעריציו בין ספר לספר, ועל כך שבכל ספר מתות עוד דמויות אהובות ומצטרפות דמויות שאיש אינו יודע מדוע צצו – אבל חשד ברור מתגבש בנוגע למה יהיה בסופן, חשד, שלמען האמת, לא ברור אם יאומת אי פעם, היות שג'ורג' ידידנו כבר איננו עול ימים. העובדה שהוא כרגע עסוק בהסרטת ספרו, לא מבשרת טובות למעריציו ששואלים עצמם אם יחיה בכלל כדי לספר את סוף הסיפור (הספר האחרון בסדרת האש והקרח, "לרקוד עם דרקונים" אמור לצאת ביולי, אבל  הוא כבר הודיע שאין זה הספר האחרון בסדרה…).
אבל לא על הספר באתי לדבר אלא על הסדרות עצמן ואיך אני מצאתי אותן (כן, כן, אני מזהירה מראש שזו דעתי הסובייקטיבית שנובעת מטעמי האישי, ושכמובן, יש פה ספויילרים).

משפחת בורג'ה
משפחת בורג'ה שלטה במאה ה-15 בארגון החזק ביותר שהיה קיים אז בעולם, בכנסיה הנוצרית. בדפי ההיסטוריה העקובה מדם שלה, נרשמו מעשים שקשה לתאר או להאמין להם, אבל בואו, בכל זאת, נזכיר כמה עובדות שהתרחשו בתקופת שלטונה, תקופת שיא הרנסנס:
ליאונרדו צייר את המונה ליזה, מיכלאנג'לו פיסל,  וגדולי המשוררים האיטלקיים חרזו את שיריהם ודנו בכתביהם של פילוסופים יוונים ורומיים, בערבים שחידשו את ימיה של רומא הקיסרית (כנראה כולל האורגיות). קולומבוס גילה יבשת חדשה, בזמן שהאינקוויזיציה הספרדית שיכללה את חדרי העינויים שלה, וגירשה את יהודי ספרד. רודריגו בורג'ה, הלוא הוא האפיפיור אלכסנדר השישי, לא נתן ידו לגירוש ואפשר ליהודים, תמורת תשלום, למצוא מקלט באירופה (תודה לאל שלא שלט באותה תקופה אפיפיור אדוק כמו המלכה איזבלה או המטיף סבונרולה).
אפשר להבין מדוע התקופה מציתה את דמיונם של אנשי המאה ה-21, ומדוע יש רצון להראות את משפחת בורג'ה בימי תפארתה. מה שקשה להבין הוא מדוע מתרחש פער כה גדול בין עלילות המשפחה המתוארות בספרי התקופה ההיא, לבין עלילת הסדרה.
משפחת בורג'ה המקורית הייתה חסרת מוסר ברמות שגם היום נתפסות כמזעזעות. ביתו של רודריגו בורג'ה, לוקרציה, התחתנה בגיל 13, אך בעלה טען שלא הייתה בתולה כלל וכל רומא גיחכה על הצהרתו הכפויה שנישואיו לא מומשו בעוד הגברת הייתה בחודש השישי להריונה. בניגוד לסצנה בסדרה, בה הוא מוותר על הניסיון להוכיח את גברותו קבל עם ועדה, הרי שבמציאות, למרות שביקש שיערכו עבורו מבחן שכזה, החליט האפיפיור שאין זה יאה וביטל את הנישואין ללא הוכחות לאי מימושם. ההיסטוריה מספרת כי לא רק שבעלה של לוקרציה לא אנס אותה באלימות, כמתואר בסדרה, אלא שהיחסים ביניהם היו טובים עד שאביה החליט שאיננו זקוק יותר לברית איתו.  צ'אזרה אף ניסה להרגו, ויש האומרים שלוקרציה היא זו שהצילה אותו בכך שחשפה את המזימה וסייעה לו לברוח מהעיר (לא נורא, את בעלה השני צ'זארה הצליח לרצוח).
את ניסיונה המיני העשיר של לוקרציה  מייחסים לעובדה שהן אביה והן אחיה פקדו את מיטתה קודם לנישואיה הראשונים וגם לאחריהם. יש הרואים בלוקרציה קורבן לשפלות בני משפחתה, ויש הרואים אותה כשותפה מלאה מרצון לכל מעלליהם. יש גם הטוענים כי הילד שנולד לה במנזר, שלושה חודשים לאחר שהוכרזה כבתולה במעמד ביטול נישואיה לבעלה הראשון, הוא בנו של אחיה צ'אזרה (מאוחר יותר הוא קיבל הכרה כבנו של האפיפיור).
מקיאוולי, חוקר מדיניות הכוח טען כי: "כל הנביאים נושאי הנשק ניצחו. כל הנביאים הלא חמושים הוכחדו". בספרו "הנסיך", המבוסס על דמותו של צ'אזרה בורג'ה, הוא מעיד על מנהגם של הבורג'אים להפטר מבני בריתם באכזריות ברגע שלא הזדקקו להם יותר ולמחוץ את אויביהם כך שלא יהיה עליהם לירוא מנקמתם. יחד עם זאת, למרות שחיתותם המרובה (והלאו דווקא מקובלת בחצר הכס הקדוש), הצליחו לאפשר חיים של שלווה ושקט לרוב נתיני הארץ.
נכון הוא שהסדרה איננה מציגה את גיבוריה כאנשי דת ומוסר, הם מראים את האפיפיור עובר מפורשות על "לא תרצח" ו"לא תנאף" ו"לא תחמוד", אבל ההפקה הראוותנית לא ממש מראה אותו כיוצא דופן על רקע התקופה. בני בורג'ה נראים כאנשים מוסריים לא פחות מיריביהם, הקרדינלים המסתובבים בחצר הוותיקן. משפחת בורג'ה שבסדרה איננה משפחת סוציופתים נטולת רגש. הם מתאהבים (צ'זארה אף משווה את אהבתו לזו של אבלר ואלואיז, ולמרבה הגיחוך מציגים את האדם הראשון שרצח, ובדו קרב הוגן, כבעלה האלים של אהובתו… אכן, ג'נטלמן אמיתי), יש ביניהם קשרי משפחה אמיצים, מחויבות הדדית וחיבה בין אב לבניו ובין אחים לאחות. רודריגו, האפיפיור, אף מוצג כאדם מאמין שהכנסייה יקרה לו, ומניעיה של המשפחה הפועלת בתוך ים של תככים ומזימות, הרג ואלימות – נראים לצופה לגיטימיים לחלוטין.
מיהו זה שהפך את בני בורג'ה לאנשים "רגילים" בנוף ההוא? מה טעם מצא בכך? הרי למרות שידועה להיסטוריונים שחיתותה של הכנסייה הקתולית גם קודם לשלטון בורג'ה וגם אחריו, עדיין נחשבה המשפחה למושחתת באופן יוצא מן הכלל.
"משפחת בורג'ה" הטלוויזיונית לא מציגה את המשפחה המפורסמת כמרושעת או מזעזעת במיוחד. למרות שהיא מראה גיפופים פה ושם היא מתעלמת מגילוי העריות הידוע שהתקיים בין צ'זארה לאחותו ובין לוקרציה לאביה האפיפיור, ובעיקר היא מעוררת את השאלה – מדוע ביקש היוצר להפוך את המשפחה המרושעת הזו למשפחה נורמטיבית כמעט, על רקע רומא של הרנסאנס?

היינו יכולים, אולי, לסלוח על כך שכצופים אנחנו לא מקבלים גרסא היסטורית אמיתית, לו רק הייתה הגרסא שקיבלנו מרתקת דיה, אבל הקצב איטי ויש יותר מידי סצנות משעממות שברור שנהגו במוחו הקודח של התסריטאי וכל קשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט. על רקע מה שיכול היה להיות, הרי שהתוצאה הזו מאכזבת במיוחד.

©2011 Home Box Office, Inc. All rights reserved

משחקי הכס
משפחת בורג'ה הטלוויזיונית מחווירה מול משפחת לאניסטר הבדיונית. גילוי העריות של סארסיי וג'יים אינו מרומז במחוות קטנות, שאינן הולמות יחסי אח/אחות, אלא מפורש עד כמה שהוא יכול להיות מפורש.

מלחמות והרג אף פעם לא נראו יפים בעיני, אבל כמויות הדם שנאלצתי לראות בסדרה הזו באמת היו מעל ומעבר ליכולת הספיגה שלי. אפשר היה לוותר על דקה וחצי של כפיסי עץ בגרונו של אדם הגוסס לאיטו, על הפירוט בו נעשתה עריפת ראשו של נד וראשים אחרים, ועל שאר מעשי זוועה שהסדרה משובצת בהם. בכלל, התחושה היא ש"משחקי הכס" היא הגרסה הלא מצונזרת שיכלה להיות "משפחת בורג'ה". הם לא מוותרים שם על שום אירוע שיכול לגרום לצופה לעוות את פניו או לשמוט את לסתו בתדהמה. העלילה מלאה בתככים, שקרים, מזימות ומין. כל כך הרבה עירום ומין יש בסדרה הזו, שהיו רגעים ששאלתי את עצמי אם בחרו את השחקנים בבית מדרשו של יו הפנר.

האווירה הביניימית הערפילית לא מוסיפה יופי, אך בכל זאת, הסדרה מצליחה ליצור קצב מהיר יותר ועניין רב יותר מ"משפחת בורג'ה", ולפחות, למרות האלמנט הפנטסטי שלה – נראית אמינה והגיונית יותר ממנה.
את שתי הסדרות ראיתי מתוך סקרנות. חובבת ההיסטוריה שבי רצתה לראות איך תוצג משפחת בורג'ה, ואחרי שקראתי את שלל הכרכים של ג'ורג' מרטין המעצבן, הרגשתי חובה (לאו דווקא נעימה) לראות "איך עשו את זה בטלוויזיה".
אבל – וזה חשוב לי לומר- אל תטעו.  אם אלו שתי הסדרות "המעולות" של שנת 2011, מצב הטלוויזיה איננו מלהיב.