העזרה והתחליף

ג'ף פיקלס: העולם הוא מעגל מושלם של אפשרויות בלתי מוגבלות.

ג'יל: העולם הוא לא מעגל, הוא חור.

(ילדותי, פרק 4)

לא חייבים לקחת צד בוויכוח בין ג'ף לאשתו לגבי מהות העולם ופשר המציאות, כדי לדעת שהמציאות מורכבת, ושאי אפשר לדעת הכול לגביה. כל אדם שנתקל בחלק מהמציאות משלים את החלקים שאינם ידועים לו, או שאינם ידועים לו עדיין, על פי אמונותיו. לפעמים, המציאות המתגלה מאוחר יותר, מעצבת מחדש את אמונותיו, אך לפעמים, אותן האמונות יש בכוחן לעצב את המציאות. אדם אופטימי נניח יאמין שהכול יסתדר לו בסוף ולכן יהיה מוכן להשקיע יותר מאמצים כדי לקבל את התוצאה הרצויה לו במציאות, מה שיגרום לכך שסיכוייו לקבל את התוצאה הזו יגדלו, בעוד שאדם פסימי, ירים ידיים הרבה קודם, מה שכמובן סביר להניח שיקטין את סיכוייו לקבל את התוצאה הרצויה לו.

כל מסר שמועבר אלינו, אף הוא חלק מהמציאות, אולם כפי שראינו בסעיף הקודם ההשפעה שלו עלינו, תלויה בגורמים רבים, ביניהם כמובן גם האופן שבו אנחנו מפרשים אותו, אך גם בעוצמתם של המסרים הסותרים שאיתם על המסר להתחרות בבואו לתפוס לו מקום במערך האמונות שלנו.

הייחודיות של ג'ף פיקלס גיבור הסדרה, כאיש של מסרים, המעביר כל יום לצופיו אלפי מסרים חינוכיים, של קבלה עצמית ושל אופטימיות, היא שהוא אדם שמאמין במסרים שהוא מעביר, ולכן הוא מעביר אותם. כשהוא מעביר מסר שצריך לדבר בשפה יפה ולא גסה, הוא לא מתכוון שילדים קטנים צריכים לדבר בשפה יפה ולא גסה וזה בסדר שמבוגרים יקללו, הוא באמת מאמין שכולם צריכים לדבר בצורה יפה, כולל הוא עצמו וכולל התוכי האומלל והמנוח. כשהוא מעביר לילדים מסרים של אופטימיות, ושל יכולת התמודדות הוא מאמין במסריו. העובדה הזו שהוא אדם שמאמין במסריו, היא עיקר כוחו, אבל גם, בסופו של דבר, הסיבה לתהליך נפילתו.

כל עוד חייו התנהלו באופן שבו הוא הרגיש שהוא מבטא את עצמו, הוא לא הרגיש לא ממומש בתוכניות הילדים. אולם כאשר אביו מונע ממנו להתמודד עם האבל שלו הפרטי דרך התוכניות, בטענה שזה חלק שלו שהוא צריך לצנזר לעולם הילדים, הוא מתקשה להבין זאת, מבחינתו, אין חלוקה של עולם מציאות אכזרי שנועד למבוגרים, ועולם קסום ומוגן שנועד לילדים, הוא רוצה להאמין שגם עולם המבוגרים הוא כזה והקסם מגן על כולם. אשתו אומרת לו שלתת לבנו ערכת קסמים לא יגרום לבן שלו להפסיק לעשן חשיש, אבל זו אכן דרכו להאמין שהקסם הופך את העולם למקום טוב יותר, צורך שנולד אצלו כנראה עוד בילדותו כשאימו עזבה את הבית והוא בנה לו עולם חיזוקים דמיוני מבובות כדי לעזור לו ולאחותו להאמין בעצמם ובכך שהכול בסדר, ואפשר לומר שבמובנים מסוימים הוא צריך להאמין בזה אחרי מות בנו אפילו יותר כדי שיוכל להמשיך.

אביו רוצה שיעשה את ההפרדה בינו לבין התוכניות שהוא משדר, אביו רואה את הנואשות של מצבו, אך מה שחשוב לאביו, זה לא שג'ף יחלים ויתחזק, אלא שמפעל התוכניות שהם בנו יחדיו, ושהוא מרוויח ממנו, יוכל להמשיך ולפעול גם בלעדיו במקרה שג'ף יתמוטט. מעניין ששיטת התחליף עובדת עבור האב גם מבחינה רגשית ולא רק מבחינה עסקית, כשג'ף מביע בפומבי את האכזבה שלו מאביו, אז האב מתקשר לאחד מחקייני הקול של ג'ף ומבקש ממנו שיאמר לו "אבא אני אוהב אותך" ומתנחם בכך.

אביו של ג'ף אולי אוהב אותו, אבל הוא אוהב אותו יותר כשהוא חזק, ולא כשהוא מצוברח ועומד להתפרק. הוא גם מעביר לבנו את המסר שחולשה אינה רצויה, קהל הילדים לא ירצה בך אם תפגין חולשה, ג'יל לא תרצה בך אם תפגין חולשה, כולם רוצים סביבם אנשים חזקים. הוא מטפל בבעיות של ג'ף בשיטת הפלסטר וכיבוי שרפות, ולא מציע לו לקבל את העזרה הנפשית שהוא רואה בבירור עד כמה הוא זקוק לה, ואפילו לא מעודד אותו ללכת לאימוני ספורט כלשהם להוציא אגרסיות. אם לג'ף קשה שיש לג'יל חבר חדש, אז הוא שולח אותו למצוא לו חברה חדשה, אם ג'ף מגלח את שערו באופן עקום לחלוטין, כדי לשדר לאביו עד כמה הוא רציני בכוונתו לשדר תוכנית שתוקדש למות בנו, אביו במקום לשדר את התוכנית, או לדרוש ממנו שישיג לעצמו עזרה נפשית, פשוט יתאים לו פאה לראשו כדי שלא יפחיד את הילדים.

לאחר הנאום של ג'ף בפרק האחרון, יש שלב שבו נראה שעתיד כל המפעל הטלוויזיוני של ג'ף עומד לרדת לטמיון, ורק הגילוי שלא כך, שהילדים קנו את מסר ההקשבה שלו, ועדיין רוצים שהוא יקשיב להם, גורמת לאב להתרכך כלפי המעשים של ג'ף, ואפילו להתיישב לידו ולהציע לו אוזן קשבת, ולהסכים לשדר את התוכנית שג'ף הקדיש למות בנו. אולי כי הוא הבין שגם בנו באמת צריך שיקשיבו לו, ואולי כי עם הצלחה לא מתווכחים, והעובדה שהמצב העסקי השתפר גרמה לו להשתכנע פתאום בעובדה שבנו יודע מה שהוא עושה, והוא לא כל כך אבוד כמו שהוא חשב שהוא, אבל האם קבלת ההנחה הזו אכן עוזרת לג'ף?

הדואליות של ג'ף בין גרסתו החלשה של המציאות לזו החזקה של תדמיתו הציבורית, מביאה לכך שקשה לו מאוד למצוא מקורות שיעזרו לו, כיוון שהוא רגיל להיות זה שעוזר לכולם, ומעודד את כולם, וגם כשהוא לא הכי רוצה בתפקיד נראה שהוא מובל אליו שוב ושוב.  

כשהוא פוגש בשיינה, ומבין את מסע הגמילה שהיא עברה ושואל אותה מהיכן היא שאבה את הכוחות, והיא אומרת לו שממנו, זה גורם לו לברוח ממנה, בטענה שפעם הוא היה שמח להיות זה שהציל אחרים, אבל עכשיו (כנראה בשל תחושת האשמה שלו על מות בנו), האחריות מפחידה אותו. הוא עוזב את שיינה רק כדי למצוא את עצמו במערכת יחסים עם ויויאן, חולת הסרטן, ושוב לקחת אחריות עליה ולעודד אותה להמשיך לעבור טיפולים ולא לוותר.

גם כשג'ף מגלח את שערו באופן עקום לחלוטין, הקריאה הזו שלו לעזרה הופכת למקום שבו הוא העוזר ולא הנעזר כשהוא משתמש בתספורת המכוערת שלו כדי לעודד את הילד חולה הסרטן שמפחד ממה שיגידו עליו כשתהיה לו קרחת.

התהליך הזה שמבקשת עזרה הוא הופך לזה שעוזר חוזר על עצמו גם בפרק האחרון כשג'ף נושא את נאומו חסר האחריות, לאחריו, בפעם הראשונה, הוא נראה מוכן לבקש עזרה נפשית, כמו שקורה הרבה פעמים בנקודת שפל. אולם כאשר הוא מבקש עזרה מאחותו, היא אומרת לו שהיא לא יכולה לעזור לו, כי היא כבר לא יודעת איך לעזור לאנשים, ולא משתפת אתו פעולה גם כשהוא מציג בפניה את המסלול הדרוש לו לעזרה: "את עוזרת לי בכך שאת אוהבת אותי" והיא בתגובה אומרת לו שהיא לא יודעת גם איך לאהוב. בסופו של דבר הדבר היחידי שהיא אומרת לו חוץ מלחלוק עמו את הצרות שלה שגורמות לה את הקושי הנוכחי בחייה, זה שהוא אמור לדעת מיהו ומהי התכונה הבסיסית שלו, ובדיוק אז מתחילים להגיע כל הילדים שקנו את הבובה שלו שאומרת שהוא מקשיב, ורוצים שהוא יעמוד בדיבורו ויקשיב להם, וכאילו שוב מסתבר, המשמעות שלו היא לעזור לאחרים. הנאום שלו על אשמתו וחולשתו, שוב מציב אותו בתפקיד בעל הכוח העוזר, והבעיה האמיתית שלו, החיפוש אחר מישהו שיעזור לו עם הדואליות של רגשותיו, נותרת לא מטופלת.

כשאני מדברת על הדואליות של רגשותיו, אני מדברת על העובדה שלמרות שאחד מהמסרים שהוא חוזר ומעביר בתוכניותיו הוא המסר שמותר להרגיש כל רגש, הוא לא באמת מרשה לעצמו להרגיש כעס ופגיעות. הוא מבין את הנהג שנהג במכונית שפגעה במכוניתם וכתוצאה מכך בנם נהרג, כי הוא לא אשם בתאונה זה הרמזור, הוא מבין את ויויאן שעזבה אותו כי איך הוא יכול לכעוס על הנס שקרה לה, היא עומדת לחיות, האמונה שלו בטוב שבעולם היא זו שנותנת לו כוחות להמשיך, והיא זו שגם מציירת אותו כחזק כלפי מי שלא מכיר אותו היטב, אבל היא גם מכניסה אותו למקום שהוא מאמין שאליו צריך לשאוף, אבל הוא לא באמת שם, ואין מי שיעזור לו להגיע לשם באמת.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך שהאידאל שלו אינו לגמרי ריאלי מצויה באופן שבו הוא בוחר ללמד ילדים להתמודד עם אובדן בתוכנית שאותה הוא מקדיש למוות של בנו. על פי דבריו באותה תוכנית שום דבר לא באמת נעלם, אלא שהדברים פשוט עוברים למקום אחר, ואנחנו אמורים לשמוח בכך שמישהו אחר זוכה עכשיו ליהנות ממה שהיה שלנו.

בעוד שהאמונה ששום דבר לא באמת נעלם, קל לה לנחם לדעתי, הרי שבעיניי למצוא נחמה בכך שמישהו אחר עכשיו נהנה ממה שהיה שלך דורש מהאדם דרגה הרבה יותר גבוהה של אופי. ונראה לי שלמרות שג'ף מחנך למסר הזה, ומאמין בו בשכלו, מבחינת רגשית הוא עדיין לא באמת שם, ולכן כל סימן קל שבקלים שיכול להיות שבעולם יהיו אנשים שלא באמת מגיע להם ליהנות ממה שהיה שלו בכוחו לערער את עולמו.

כך, כשהוא פוגש בפרק האחרון בפיטר, שאומר לו שהוא מכאיב לג'יל ושהוא צריך להפסיק לעשות זאת, ולהפסיק לחוג סביבה, ג'ף שוב מפעיל את אותו ההיגיון שהוא אימץ כדי להתמודד עם מות בנו, "אני פחדתי מהיום שבו אאלץ לראות מישהו אחר מגדל את בני, אבל עכשיו כשהרגע הגיע, הוקל לי, כי זה אתה, כי אתה נהדר מכל הבחינות"

הוא מתאמץ לאמץ את המסר שלו שזה טוב שמישהו אחר נמצא שם במקומו עבור משפחתו, וזה לא שהוא איבד אותם. אך האם אפשר באמת להתכוון לזה? סביר להניח שגם אם ג'ף לא האמין בדבריו במאה אחוזים כשהוא אמר אותם, הוא היה מצליח לרמות את עצמו אם פיטר לא היה עושה את הטעות ומציע לו בדיוק ג'וינט, כיוון שהמסר הזה של 'להרחיק את הילדים מהסמים' הוטמע אצלו כל כך חזק, שלגלות שתחליף האב של בנו מעשן סמים, כלומר כנראה לא כזה נהדר או ראוי יותר ממנו, היה מעבר לכוחותיו. 

כמו שאמרתי, התאכזבתי כשהתסריטאים בחרו עבור ג'ף את האופציה של פגיעה בפיטר, כי רציתי עבורו שיצליח לעמוד בשאיפותיו האישיות הגבוהות, וכי אני באמת לא יודעת איך הסדרה יכולה להעלות את ג'ף חזרה מנקודת השפל שאליה היא הביאה אותו, וכי גם אני רוצה להאמין שלא תמיד הרע מנצח, אבל אחרי שהתחלתי לחשוב על מה שהם ניסו לומר בבחירה שלהם בשבילו, אז מצאתי מנחמת את המחשבה שאולי המסר של הסדרה הוא לא שאפילו בטובים ביותר קיימת אפלה, אלא דווקא שגם מי שנראה חזק ועוזר לזולת ובעל יכולת הכלה, זקוק לחמלה ולהבנה לאמונותיו ולרגשותיו לא פחות מכל אדם אחר, כי אחרת התוצאות יכולות להיות הרסניות. אני מניחה שאני עדיין הכי אוהבת את הפרק הרביעי, ואת האמירה של ויל לאביו על כך שזה בטח הטלפון של הצד השני שמקולקל, כיוון שזו אחת הפעמים היחידות בסדרה שבה מישהו רואה את החולשה של ג'ף, ואת הצורך הנואש שלו להאמין בטוב של העולם, ועוזר לו להאמין בו, במקום לנסות להוריד אותו למציאות, או למצוא לו תחליפים, או לתת דרור לכעסו במקומו. ייתכן כמובן שאני טועה לחלוטין בהבנת המסר, אבל זה בסדר, אם יש משהו שהסדרה הזו לא חסכה במאמצים להסביר לנו זה שהמסרים תמיד יכולים להשתבש בדרך.