גירושים, עונה 1, פרק 1: בדיחה עם שפם

הרהורים על הפרק הראשון של הסדרה החדשה של שרה ג'סיקה פרקר, על דמות הנבל בסדרות טלוויזיוניות, הצורך שלנו ב"רעים" ו"טובים" והשאלה אם אפשר להתגרש ללא סבל, או לפחות ללא סבל לצופים?

לא יודעת אם היו לי ציפיות מהפרק הראשון של הסדרה, אבל אין ספק שהייתה בי סקרנות. נכון שזה תמיד מסקרן בעיניי לצפות בשחקן שמאד מזוהה עם דמות מסוימת מסדרה מצליחה במשהו אחר, ונכון שכבר צפיתי בשרה ג'סיקה פרקר בתפקידים אחרים עוד קודם, אך עברו כבר 12 שנה מאז היא הופיעה בטלוויזיה כדמות קבועה בסדרה, ידעתי שיש לה יחס מיוחד לסדרה הזו שהיא גם הפיקה אותה, צפיתי בה בקטע של מאחורי הקלעים שבו היא מדברת על כך שכבר בסצנת הפתיחה של הסדרה "גירושים" אפשר לראות שהדמות שלה כאן שונה לחלוטין מקארי בראדשו, והסקרנות ניצתה.

שתי הדקות הראשונות של הסדרה "גירושים" אכן הבהירו לי שהמדובר בדמות שונה מזו של קארי בראדשו. אם את קארי בראדשו לקח לי כמה עונות להפסיק לחבב, את פרנסיס, גיבורת "גירושים", לא אהבתי כבר בדקות הפתיחה. את האדישות שבה היא קיבלה את התלונות של רוברט בעלה (תומאס היידן צ'ארץ'), על כך שבעת הצורך הוא לא מצא שירותים פנויים בבית, עוד הייתי יכולה לקבל בהבנה אלמלא התנועה המגונה שהיא כיוונה לכיוונו כשהוא סיים את דבריו ועזב, היא לא רק מתעלמת ממנו ומצרכיו, היא כועסת שהוא בכלל מעז להתלונן. אבל עושה זאת גם מאחורי גבו.

אולי מוקדם מדי לשפוט אותה, אני אומרת לעצמי, אולי תגלי בה עוד תכונות טובות, אולי יש לה סיבות להתנהג באופן כזה חסר רגישות אליו. את יודעת הרי שאת הולכת לצפות כאן בסדרה על גירושים, וגירושים הם לא פעם תוצאה של תהליך שהולך ונבנה לאורך שנים. צריך להבין מה הביא אותה למצב הזה.

ואז אני מתבוננת בבני הזוג בנסיעתם ליום ההולדת של דיאן, החברה של פרנסיס, ואני מבינה פתאום שכן היו לי ציפיות כבר משם הסדרה, כי אני מצפה מסדרה על גירושים שתגרום לי להרגיש כלפי בני הזוג שחבל שהם מתגרשים ואיזה נחמדים הם היו יכולים להיות ביחד, ולא שתגרום לי להרגיש שחבל שהם התחתנו בכלל, זה לא מסוג הסדרות שמושך את ליבי. ואני מבינה את זה כי הצפייה בבני הזוג ביחד בדרך לבילוי לא גורמת לי לחשוב אפילו לרגע שבני הזוג הזה נראים לי חמודים ומתאימים ביחד, מה שמביא אותי לשאול את עצמי למה בעצם? אני הרי כמעט שלא מכירה אותם, והתשובה שלי לעצמי, היא השפם. השפם של רוברט פשוט לא מתאים, אי אפשר להתייחס לזוג כחמוד ומתאים לחיות יחד כשהבעל נושא בגאון על פניו כזה שפם. ואולי הייתי שומרת את הווידוי המביך הזה לעצמי אלמלא כמה סצנות אחר כך כשרוברט שואל את פרנסס מתי הדברים התחילו להשתבש כך ביניהם היא עונה לו שהיא חושבת שזה התחיל כשהוא גידל את השפם…

עד ששמעתי את דבריה, תהיתי לפרקים, אם אני מפספסת משהו בגלל ליהוק ואפיון דמויות שפחות מדבר אליי, אולם דבריה של פרנסס חיזקו בי את הרושם שיש בסדרה דברים מכוונים גם אם עדיין לא ברורה לי כוונתם, וזה גרם לי אפילו לחבב קצת את התסריטאית, שרון הורגן, באותו רגע, הייתי אפילו יכולה לחבב את פרנסיס באותו הרגע, אם הייתי מאמינה שהיא כנה בכוונות שלה כלפיו, אבל את הווידוי הזה היא סיפקה לבעלה אחרי שהיא החליטה שהיא בעצם לא רוצה להתגרש ממנו כיוון שהמאהב שלה בשנה האחרונה התגלה כמי שלא ממש מעוניין להפוך את הקשר ביניהם למשהו שהוא יותר מסוד מלוכלך. הפעם הראשונה שבה ממש חיבבתי את התסריטאית אגב, הייתה כמובן כשפרנסס חזרה הביתה מהביקור המאכזב אצל המאהב, וברקע הושמע השיר: "I started a joke who started the whole world crying But I didn't see how the joke was on me "

 

גירושים עונה 1

פרנסס ורוברט. תמונה באדיבות yes

בשלב הזה, פרנסס נראתה לי כבר סוג של קלישאה. קודם לכן כשהיא אמרה לבעלה שהיא רוצה להתגרש ממנו כי היא כבר לא אוהבת אותו יותר אחרי שהייתה עדה להתקף ההתחרפנות של חברתה דיאן –  אירוע שהסתיים בירייה של דיאן באוויר, ובהתקף לב של בן זוגה ניק – הערכתי את המילים שפרנסס בחרה להשתמש בהן, על חוסר האושר שהוא גורם לה, על הפחד שלה מכך שיום אחד היא כבר לא תסבול אותו כל כך עד שגם היא תרצה לחסל אותו, ואת הרצון שלה להתגרש באופן יפה ולא מרושע, ואז, כשהבנתי שיש לה מאהב כבר שנה, הערכתי את המילים שלה קצת פחות. אבל זה עוד היה יכול להיות נסלח, אלמלא האופן שבו כל השנאה שלה לבעלה וכל המחשבות שלה על כמה שהיא לא מאושרת בחברתו, נעלמו כשהיא הבינה שמשהו יותר טוב ממנו לא ממש מחכה לה בחוץ, את זה הערכתי כבר הרבה פחות.

האמת היא שלא חשבתי שפרנסס מציאה גדולה גם כאימא וגם כאשת מקצוע, בגלל הפדיחות שהיא עשתה לבת שלה לגבי צחצוח השיניים בהסעות ובגלל האופן שבו היא הבריזה מהעבודה כדי לבקר את המאהב. כחברה לדיאן היה אפשר למצוא אצלה ניצוצות של תמיכה, אם כי אני לא בטוחה שגם מדברי התמיכה שלה לחברתה היא יוצאת כל כך טוב. אולם בכל זאת שאלתי את עצמי בעקבות החלטתה כן לנסות לתת צ'אנס לנישואיה, והנחמדות שהיא הפגינה כלפי בני משפחתה באותן נסיבות, אם הייתי נותנת לה צ'אנס כאדם, והאם היא הייתה מסוגלת להפתיע אותי לטובה? חשבתי לעצמי שאולי הייתי מוכנה לעשות זאת בשביל רוברט, שנראה שמעוניין בהצלת הקשר שלהם, וייתכן שבנסיבות מסוימות, הם לא יהיו כל כך גרועים ביחד. אבל אז הגיע קטע הסיום של הפרק ובו רוברט שגילה על הבגידות שלה, מסרב להכניס אותה לביתם, אומר לה שהוא רוצה גירושים, וטוען בקול: "אני לא הנבל בסיפור הזה, את היא הנבל", טענה שמתכתבת עם שאלה שנראה לי שהטלוויזיה מאד מתעסקת בה בסדרות לאחרונה, בעיקר עם גיבורות אגב, והיא האם העובדה שהגיבור מוצב בתפקיד הראשי מספיקה כדי להפוך אותו לגיבור הטוב? או שבעצם ייתכן שמי שמושם בתור מושא ההזדהות שלנו הוא הנבל של הסיפור? (התייחסות לכך אפשר למצוא למשל בסדרות "האקסית המטורפת", "Unreal" ו-"עד עצם היום הזה").

ולאור העיסוק הטלוויזיוני בנושא הזה, שוב שאלתי את עצמי האם כל השיפוט הזה שלי לאורך כל הפרק, לא נובע מהעובדה שיש בי (ואולי גם בצופים אחרים) צורך לתייג גיבורים כטובים או רעים? האם זהו צורך של הקהל שיהיה בכלל נבל בסיפור? והתשובה שלי לעצמי הייתה שאחרי כל הכעס שהיה לי כלפי פרנסס לאורך כל הפרק, הייתי בקלות יכולה לקנות את דבריו של הבעל על כך שהוא האיש הטוב והיא הנבל בסיפור, אלמלא הוא איים עליה גם בכך שהוא יגרום לילדים שלהם לשנוא אותה, איום שבעיניי בהחלט לוקח ממנו את הילת הגיבור הטוב של הסיפור. וכן יש קסם בסיפורים שבהם אין טובים ורעים ויש רק אי הבנות, אבל יש הרבה פחות קסם בעיניי בסיפורים שבהם אין טובים אבל יש אי הבנות, ובמיוחד אי הבנות של האנשים את עצמם.

ולמרות שאני מרגישה שאין לי כל כך את מי לאהוב בסדרה הזו בינתיים, וזה די חשוב לי, ואני יכולה רק לקוות שרוברט לא התכוון למה שהוא אמר על הילדים, כי אסור לערב ילדים בסכסוכים של ההורים. הרי שבגלל שלוש הפעמים בפרק (שפם, שיר הבדיחה, והנבל של הסיפור) שבהם הרגשתי שהתסריט כמו קורא את מחשבותיי והופך אותן לחלק מהיצירה אני חושבת לתת לסדרה עוד כמה פרקים של חסד, למרות שיש לי הרושם, שחסד אינו בדיוק הצד החזק של הסיפור שהסדרה באה לספר.

הסדרה "גירושים" משודרת בימי רביעי בשעה-22:00 ב-yesOh וב- HOT Plus, וחינם ב-yesVOD  וב- HOT VOD. 

2 תגובות בנושא “גירושים, עונה 1, פרק 1: בדיחה עם שפם

  1. חסד זה בדיוק מה שחסר גם לי בסדרה הזאת.

    מאוד מזדהה איתך ולא רק כי גם לי היה קשה עם השפם אלא באמת כי לא הצלחתי לחבב אף אחד מהדמויות ממש.

    שמחה שאת נותנת לסדרה צ'אנס – אותי היא ממש ביאסה.

    הפרק גרם לי לחשוב על יוצאת "סקס והעיר" נוספת – קים קטרל שגם לה סדרה בכיכובה: "עור רגיש".

    גם שם היא מגלמת דמות שונה לחלוטין מסמנתה החופשיה הבטוחה בעצמה והנוצצת

    וגם נדמה שהיא ובעלה על סף גירושין. מצד שני בסדרה, שראיתי רק כמה פרקים ממנה ולא התחשק לי להמשיך,

    כן יש קצת חסד ונשמה יתרה והדמויות הרבה פחות מעוררות אנטגוניזם.

     

     

    • את הסדרה של קים קרטל לא יצא לי לבדוק, אבל אני מניחה מדברייך שלא היו בה יותר מדי חסד ונשמה אם לא התחשק לך להמשיך. אני אתן ל"גירושים" כמה פרקים כדי לראות אם היא משתפרת בהמשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *