שטיסל עונה 3, פרק 6 – אין עם מי לדבר

רחלי, שטיסל עונה 3

סקירת הפרק השישי בעונה השלישית של "שטיסל"

"אני אגיד לך את האמת, אני ניסיתי להוריד אותה מזה, אבל אין עם מי לדבר, היא לא רוצה לשמוע" במילים אלה מתאר זילברשטיין לחברו ללימודים צבי אריה שטיסל את חילוקי הדעות שיש לו עם אשתו שמעוניינת ללמוד משפטים למורת רוחו. הוא אינו היחיד הפרק שאין לו עם מי לדבר על הרצון האמיתי שלו, הוא רק היחיד בפרק שמודה בכך בפה מלא.

בשלוש עלילות עיקריות מתמקד הפרק, ובכולן לדמויות הראשיות, אין עם מי לדבר באמת, ואין את היכולת לפרוק את אשר על ליבם ולקבל הבנה ולא שיפוטיות.  

יש הרבה סיבות הגורמות לכך שלאנשים יהיה קשה להודות באמת, והפחד משיפוטיות הוא אחת מהסיבות הבולטות, ולכן אך הגיוני שבחברה שיפוטית, לאנשים יהיה קשה אף יותר לשתף. המעניין הוא שדווקא בעלילה של צבי אריה ואשתו טובי, שבה חוסר התקשורת מבוסס על שיפוטיות חברתית, אפשרות ההתגברות על חוסר התקשורת הזה היא הקלה ביותר.

טובי רוצה רישיון נהיגה. לוקח לה להגיע לביה"ס בו היא עובדת שעה וחצי בנסיעות באוטובוסים ונמאס לה. היא מודעת לכך שאין שום בעיה הלכתית עם כך שאישה תעשה רישיון נהיגה, אך היא גם מודעת לכך שהדבר אינו הכי מקובל בחברה בה הם חיים, ושייתכן שבעלה לא יראה זאת בעין יפה, לא מפני שהוא מתנגד לכך אישית בעצמו, אלא מפני שהוא מפחד ממראית העין של הדבר.

אז קודם כול, היא בכלל מסתירה ממנו את העובדה שהיא לוקחת שיעורי נהיגה, ומגלה לו רק אחרי שהיא מקבלת את הרישיון, בטענה שהיא רצתה לעשות לו הפתעה. שנית, היא לא צוחקת לו כשהוא אומר לה שחבל שהיא לא התייעצה אתו לגבי הרישיון כי אז הא היה אומר לה שזה לא מתאים (למרות שאני לא יכולה להבין איך הוא יכול להעלות בדעתו שזה טיעון בעד זה שיתייעצו אתו קודם), אלא ממשיכה בחכמתה את הקו של "רציתי לעשות לך הפתעה", ב-"עשיתי את זה גם בשבילך", על ידי כך שהיא מתארת לו איך היא תוכל להסיע אותו לכולל, או לחופשה בצימר שהם כל כך רצו, ומתניעה בכך את רצונו שלו ברכב פרטי, שגורם לכך שהוא מבין שמה שמפריע לו, זה בעיקר מה תחשוב הסביבה על כך, ולכן הוא מסוגל להרגיע את תחושת אובדן הכבוד שלו, במחשבה שהכול בסדר כל עוד היא מסכימה לשמור בסוד את העובדה שיש לה רישיון.

מראית העין כל כך חשובה לו, עד שכשזילברשטיין מתאר לו למחרת כיצד הוא לא יכול להניא את אישתו מללמוד כי היא המפרנסת, הוא משקר לו בתגובה שהוא כן הצליח למנוע מאשתו ללמוד נהיגה, ושאשתו הלכה לישון מאושרת כשהוא עשה זאת, כי היא יודעת מי הגבר בבית. הוא יודע כמובן שהוא טועה ומטעה, אך את המידה של הטעות שלו הוא מגלה רק כשהוא חוזר הביתה מהכולל ומבין שרישיון הנהיגה של טובי היה רק הצעד הראשון בדרך אל האושר התחבורתי שלה, כי היא שוב מעמידה אותו בפני עובדה, היא קנתה רכב.

כשהוא מנסה לאסור עליה להחזיק את הרכב, או אז טובי הופכת אסרטיבית יותר ומשתמשת בטיעון שהיה מן הסתם הקשה ביותר לשמיעה לצבי אריה בשל נכונותו, היא המפרנסת בבית, וכל עוד היא זו שמביאה את הפרנסה הביתה, וסובלת מהתחבורה הציבורית, היא לא מתכוונת לוותר על הרכב.

העניין הוא שלמרות שהיא המפרנסת בבית והיא מעוניינת ברכב ולכן משאירה אותו, דבר המעמיד את בעלה בעמדת נחיתות, היא לא מעוניינת בכך שבעלה יחוש שהוא במעמד נמוך ממנה, והיא משתמשת בטיעון הזה, רק כשהיא מרגישה שאין לה ברירה אחרת. 

נראה לי שהיא לא מעוניינת שבעלה ירגיש בעמדת נחיתות מולה, דווקא משום שהיא יודעת מניין מגיעה ההתנגדות שלו לרכב, כי היא חיה כמוהו באותה החברה. לכן כשהוא אומר לה אחר כך שהוא מסכים לה שהיא תשאיר את הרכב, אבל בתנאי שהיא תחנה אותו רחוק מהבית, היא מסכימה לתנאי, ואף מבקשת ממנו ללוות אותה לרכב כדי להזיז אותו כי היא פוחדת ללכת לבד בלילה, מה שגם מעמיד אותו שוב בעמדת ה"גבר" בבית, וגם מאפשר לה לפתות אותו שוב להתאהב במכונית במהלך הנסיעה, והתוכנית שלה עובדת כל כך טוב, עד שהוא מבקש ממנה הסעה לכולל כבר למחרת.

היא כמובן נענית לבקשתו למחרת בבוקר ונותנת לו טרמפ לכולל. אולי מנוחות תסריטאית, אולי מפחד שייראה במכונית באור יום הפעם הוא מתיישב מאחור ולא מקדימה כמו בלילה, והדבר גורם לו לרצות לנמנם. בשעה שהוא מנמנם לו בנסיעה, היא מנהלת שיחה ערה עם חברה בטלפון. אני מודה שכמי שהייתה נהגת חדשה פעם, שפחדה מהצל של עצמה, כל ההתנהגות של טובי כנהגת והביטחון שלה לנהוג לעבודתה לראשונה תוך שהיא מנהלת שיחת טלפון, נראתה לי קצת לא אמינה, למרות שאני מניחה שיש אנשים שיש להם ביטחון רב בנהיגה כבר מנסיעתם הראשונה, אך גם אם מוצאים את הנהיגה שלה אמינה לנהגים חדשים, ולא מניחים שהתסריטאים לא שכחו לגמרי מהעובדה שהיא אמורה להיות נהגת שזה עתה קיבלה רישיון וזו לה הפעם הראשונה שהיא נוהגת לעבודתה, קשה שלא לתהות למה על רישיון הנהיגה שלה צוין שהוא תקף עד שנת 2030 כשעל פי החוק בארץ רישיון נהיגה לנהגים חדשים מעל גיל 24 תקף לשנתיים בלבד, ולמה לא היה תלוי על רכבה מאחור שלט "נהג חדש".

טובי בלי שלט "נהג חדש"
טובי שוכחת את צבי אריה במכונית, אחרי ששכחה לשים שלט "נהג חדש". צילום מסך

העניין גרם לי לחשוב שאם יש סיבה להצדיק את צבי אריה על חוסר רצונו בכך שלאשתו יהיה רישיון הוא לא נעוץ בעובדה שזה לא מתאים שלאישה יהיה רישיון בחברה שבה הם חיים, אלא לכך שאף על פי שטובי עברה לדבריה טסט ראשון, הרי שהמדובר בנהגת עבריינית וחסרת אחריות. היא עוברת על חוקי התנועה בכך שהיא לא שמה שלט "נהג חדש" ברכבה כנדרש מנהגים חדשים, והיא מגלה חוסר אחריות כשהיא שוכחת את בעלה המנמנם ברכב מאחור, נועלת אותו לבדו במכונית, בעוד היא עדיין שקועה בשיחה עם חברתה, ועושה את צעדיה לבית הספר.

כשצבי אריה מתעורר ברכב, ומגלה שהוא לבדו שם, אז באמת אין לו עם מי לדבר, ולא נותר לו אלא להתעלף ולחכות לשובה של טובי שממהרת להזמין לו אמבולנס עם חזרתה ומציאתו במצבו המעולף.

אולם למרות שהיה אפשר לצפות לכך, לא נראה שהחוויה השלילית הזו של צבי אריה הביאה לכך שהוא ירגיש שהוא צדק כל הזמן בכך שהוא חשב שזה לא רעיון טוב שאשתו תנהג. ייתכן שזה גם מפני שהוא מרגיש פיזית חלש ותשוש מדי מכדי להתווכח בסצנה שאחרי, אבל בהחלט עוזר שכשזילברשטיין מגיע לעשות ביקור חולים, ושואל את טובי, אם זה נכון מה שאומרים שהיא שכחה אותו ברכב, היא מכחישה את הכול בתקיפות. מה פתאום, צבי אריה הוא לא ילד קטן שהיא תשכח אותו באוטו, ובכלל אין לה רישיון כי צבי אריה לא מסכים, והיא גם לא שוכחת לאחל לאשתו של זילברשטיין הצלחה בלימודיה, (לימודים אותם זילברשטיין מכחיש כמובן) כדי שלא יעלה בדעתו לחוש תחושת עליונות כלשהי על בעלה.

נראה שאת צבי אריה, העובדה שהוא זוכה למראית העין של "והוא ימשול בך" גם כשהוא אינו כזה, מספקת לחלוטין. וכך חיי המשפחה שלהם יכולים להמשיך להתנהל בנחת כששניהם מעלימים עין ולא מדברים על זה שהמעמד של כל אחד מהם בתוך הזוגיות אינו מה שהם מראים כלפי חוץ.

 

להבדיל מטובי וצבי אריה, שחוסר היכולת שלהם הפרק לדבר על מה שמפריע להם, נובע מההבדל בין המקובלות החברתית לבין מה שהם רוצים באופן פרטי, אבל הם יכולים להתגבר על המצוקה הזו מפני ששניהם יודעים לספק האחד לשני את מה שבאמת חשוב להם, המצוקה של שולם שטיסל שאין לו עם מי לדבר על מה שמציק לו אינה ניתנת לפתרון באופן קל כל כך, כיוון שמה שמציק לו הם ענייני הלב, שקשה עד בלתי אפשרי להודות בהם.

שולם שהיה זה שרצה לשבור את הכוס בחתונתו עם נחמה יוקטן, מגלה למגינת לבו שנחמה ונוחעם החליטו להתחתן, וזוכה רק לשבור מההלם את כוס התה שהוא אוחז בידו באותה שעה. ברור לכול שאין לו ברירה אלא להציג את עצמו כמאושר בשבילם, למרות שאושר היא התחושה הרחוקה ביותר מרגשותיו, ועוד לפני שנודע לו על כוונתם להתחתן במהירות, היה לו קשה לשמוע מהם עד כמה הם מאושרים שזכו להכיר האחד את השני.

אין לו למי לספר על תחושותיו, ורק לבו כואב, כאב נפשי ופיזי כאחד. כשהוא מתקשר למוקד של קופת החולים שלו, ורוצה לראות קרדיולוג באותו יום ומקבל תור לעוד חודשיים, הוא נתקל בסוג נוסף ומוכר לכול של "אין עם מי לדבר" עם נציגי הבירוקרטיה. הדרך כמובן לנצח את השיטה הזו, היא לנסות לדבר עם מישהו אחר, וכשהוא דורש לדבר עם מנהל או שהוא יעזוב את הקופה שלהם, הוא מועבד לנציגה אחרת בשם חמדת. היא דווקא נחמדה, ורוצה לעזור לו למצוא תור קרוב יותר על ידי חיפוש של תורים שהתבטלו בקרב רופאים פרטיים שהקופה עובדת אתם, ומבטיחה לו לחזור אליו כשהיא תמצא, אך הוא למוד אכזבות, אומר לה שהיא תחזור אליו כמו שאשתו המתה תחזור אליו, מה שפותח את ברזי הדמעות שלה. מסתבר שמאז שבעלה מת לפני כשלושים יום גם לה קשה הבדידות, גם לה אין עם מי לדבר. עכשיו הוא עסוק בניחום שלה, וכשהיא מתאוששת היא מצליחה באמת במזל לסדר לו פגישה עם קרדיולוג לאותו היום. הקרדיולוג אומר לו שהוא צריך צנתור תוך כמה ימים, כדי למנוע התקף לב, ושהבדידות היא הגורם מספר אחד להתקפי לב. אדם צריך שיהיה לו למי לשפוך את הלב, וממליץ לו להפסיק לעשן ולמצוא לו בת זוג, ושולם הבודד, שאין לו עם מי לדבר, מנסה למצוא את היחידה שהוא הצליח ליצור אתה קשר מעבר למילים, ושהוא רואה את מצבה דומה למצבו, והוא מתקשר לו שוב ושוב לקופ"ח חולים, ומקווה להגיע שוב לחמדת ומנתק כשהוא מתבדה…

שולם שטיסל
שולם שטיסל, צילום: ורד אדיר באדיבות yes

אם הקושי בדיבור בסיפורם של צבי אריה וטובי נבע ממוסכמות חברתיות, והקושי בעלילתו של שולם, נבע מעניינים שבלב, הרי שבסיפור של קיווע ורחלי הפרק אפשר למצוא שילוב של השניים. גם קושי בדיבור בשל עניינים רגישים שבלב, וגם קושי בהודאה בדברים שאינם מתקבלים יפה על ידי החברה.

גם לקיווע וגם לרחלי יש עניינים שבלב, שקשה להם להודות בהם ולדבר עליהם, היא למשל מפחדת לומר שהיא מעוניינת בנישואים הללו בשבילה, היא יודעת למה הוא נכנס אליהם, והיא לא רוצה להבהיל אותו, ולכן כשהיא מציעה לו בהתראה של יום לנסוע אתה ועם דבורה בתו לירח דבש לתערוכה של יעקב לויתן בסנט פטסבורג, היא אומרת לו כשהיא רואה את התלבטות שלו שאשתו ליבי נמצאת גם שם. באופן אירוני דווקא העובדה שהיא מאשרת לו את הקשר שלו לליבי, היא זו שדוחפת את קיווע להסכים להצעתה, כאילו כדי להוכיח, שמצבו משתפר, שהוא אינו מפחד להתרחק מליבי. הוא לא רוצה להודות עד כמה הוא עדיין קשור אל אשתו המתה.

סביר להניח שלמרות שקיווע חושש כעת להראות עד כמה הוא עדיין קשור לליבי, את רחלי הקשר שלהם שמוקרן מהציורים שלו אינו מרתיע, אלא דווקא מרתק. שחלק ממנה היה רוצה להרגיש רגשות אהבה כשלו מופנים כלפיה. כשהיא מספרת לעקיבא על פרח הצסטרום הלילי שגדל במרפסתה וביום הוא חסר ריח, אבל בלילה הוא פורח ויש לו ריח כל כך טוב, ושחבל לה בלילות שהיא לא נמצאת בביתה שאין מי שיריח אותו, קשה שלא לדמיין שבמקום מסוים היא רואה בפרח הזה השתקפות של עצמה, שלא יכולה לפרוח כל הזמן, אבל חבל לה שכאשר היא במיטבה, אין שם מי שיהיה לצדה להעריך אותה. לכן זה משמח אותה כשהיא חושבת שקיווע רוצה להיכנס ולהריח את הפרח הזה. אלא שבדיוק אז נכנסים הוריה לתמונה ואנו מגלים על מה עוד קשה לה לדבר.

ידענו שצריך להיות סיפור מאחורי ההסכמה של רחלי להינשא לעקיבא, זה לא הגיוני שבחורה יפה ועשירה שלא חסר לה כלום תסכים כך לסכן את מעמדה מבחינת נישואים, מבלי שתהייה משוגעת מאהבה לבן זוגה, הפרק מסתבר שהאהבה היא לא השיגעון היחיד שאפשר ליחס למעשיה, היא סובלת גם מ"שיגעון" מסוג אחר. רחלי הוא דו-קוטבית, היא  סובלת ממאניה דיפרסיה, וכשהיא בהתקף של מאניה, היא מסוגלת למעשים חסרי אחריות, שסוחפים את סביבתה אחריה. היא לא אומרת במפורש שהנישואים אליו נעשו בהשפעת התקף מאני, אך היא מודה בכך שהצעתה אליו לנסוע מהרגע להרגע לירח דבש כשהתשלום עליה נבעה מכך שהיא הרגישה על גג העולם, והיא רצתה שהוא יהיה שם אתה.

עוד ניתן להבין מהפרק, שהיא נמצאת במעקב ובטיפול תרופתי, אבל שבתקופה האחרונה היא לא הקפידה על התרופות וזו הסיבה יחד עם הכסף הרב שהיא הוציאה שגרמה להוריה לחשוד שהיא בהתקף מאני ולהגיע עד לפתח ביתה לאחר שהיא סיננה אותם טלפונית לאורך כל הדייט שלה עם קיווע. ההורים שלה כנראה יודעים שאם אין להם ממש עם מי לדבר כנראה שבתם צריכה השגחה מקרוב, ולכן הם טורחים ומגיעים עד אליה, ומכריחים אותה להכיר במציאות ובמורכבות של מצבה. רק אחרי השיחה עם הוריה שהם כנראה בעלי ניסיון רב בהתמודדות עם מצבה, היא מספרת לקיווע על מחלתה, ומבטלת את התוכניות שלהם לירח דבש.

היא אומרת שהיא מתביישת שהיא לא סיפרה לו על כך קודם לכן, אבל האמת היא שאם יש משהו מובן שיהיה קשה לו לאדם להודות בו ולדבר עליו בגלל השיפוטיות החברתית, זה על מחלות נפש שהוא סובל מהן, במיוחד מפני שמניסיונה המר, אף פעם ההתוודות שלה על מחלתה, לא התקבלה בצורה מקבלת ומבינה. קיווע ששומע את דבריה, רוצה להיות האדם המקבל והמבין שהיא הייתה צריכה, "אני שמח שאת אומרת לי" הוא אומר לה, כמו גם "אם את חושבת שאיכפת לי מהדברים הללו, אז את לא מכירה אותי", והיא כבר לרגע חושבת שהיא מצאה את הנס הפרטי שלה. "אתה ממש פלא" היא אומרת לו בתגובה. אבל גם לפלא שהוא קשה להתמודד עם הגילוי שלה, והוא מנסה להסתיר את הקושי שלו, באמתלות שונות. אם זה להריח את הצסטרום שלה במרפסת, או לבקש באופן פתאומי את הציור של אשתו שתלוי על הקיר שלה, כשעיניו נופלות עליו. במובן מסוים זה הדבר הגרוע ביותר שהוא היה יכול לעשות באותו הרגע, כי לא ברור מה הוא חשב לעצמו, אבל אין ספק שהדבר כמו משדר לה דווקא במצבה הכה רגיש שההעדפה שלו תמיד שמורה לאשתו, ועכשיו כשהוא יודע את סודה, הוא אפילו לא מרגיש צורך לקיים את ההסכם שהיה ביניהם של תמונה תמורת תמונה.

אני חושבת שייתכן דווקא שהבקשה שלו נבעה מהסיבה ההפוכה, דווקא מפני שהוא הרגיש שהמחסומים נופלים ביניהם, והכאב שלה נגע לליבו הוא הרגיש צורך להעמיד שוב חומה ביניהם.

ואת היום של הלבטים שאחרי הגילוי, שהוא במקרה גם יום ההולדת שנה של בתו, הוא מבלה בסינון השיחות שלה, לא ממש נותן את הדעת על הסרטים שהיא יכולה להיכנס אליהם מתוך ההבנה שאין לה עם מי לדבר.

למען האמת למרות שהוא מתייעץ גם עם אביו, וגם עם חבריו לשתייה בנוגע למצבו, גם לו עצמו אין באמת למי לשפוך את לבו, ומעניין לכן לראות לפי הדברים שהוא בוחר לומר לכל אחד מהם שיש דברים שהוא רוצה לשמוע ויש דברים שהוא אינו רוצה לשמוע.

לאביו למשל, שיודע על נישואיו הוא לא מספר שרחלי סובלת ממאניה דיפרסיה, יודע היטב שהתכונה הזו לא תתקבל בעין יפה, אלא רק מספר לו על כך שהיא בחורה מוזרה, שמוכנה להתחתן אתו מהיום למחר אבל לא מוכנה להחזיר לו את הציורים של אשתו. שולם שמודע היטב לקושי לבטא את הדברים שיושבים על הלב, חושב שזו דרכה לומר לו באופן היחיד שבו היא יכולה לומר לו, שהיא מעוניינת בו, שהיא רוצה שיתקדם בחייו וישכח את אשתו, ושהוא צריך לעשות זאת.

לחבריו ה"שבורים" לעומת זאת שלא יודעים על נישואיו הוא אומר שהוא פגש מישהי שסובלת ממאניה דיפרסיה, והוא לא בטוח לגבי העניין הזה, כי יש לו אחריות כלפי בתו, ופארשלופן אמר לו שהוא עצמו סובל ממחלות נפש רבות, ושניסו לדחוף לו אינסוף כדורים, ושהוא לא מאמין בכלל שיש דבר כזה מחלות נפש ושאם היו מאבחנים את קיווע עצמו היו מן הסתם מוצאים גם אצלו כמה הפרעות, מה שבהתחשב בכמות ההזיות שהראו אותו חווה בסדרה קשה שלא לחשוב שיש מידה של אמת בדבריו של פארשלופן.

קיווע היה צריך כנראה לשמוע את שתי הדעות הללו, ולבלות את היום עם בתו לבד כדי ליישב את הסכסוך העצמי שלו ולהגיע בערב אל רחלי מוכן להתמודד עם המצב, אלא שייתכן שזה כבר מאוחר מדי. הוא מוצא אותה במצב דיכאוני יותר, היא מחזירה לו את הציורים של אשתו, אומרת לו שאין לה צורך בהם יותר, ומותירה אותו בפני דלת סגורה. כעת זה שוב הוא שאין לו עם מי לדבר.

ואם יורשה לי הערה קטנה לסיום, אז שוב אל תנסו להבין מתי מתרחש הפרק הזה, ומתי חוגגת דבורלה הקטנה את יום הולדתה, כי על פי דבריו של שולם בשיחתו עם קופ"ח הם נמצאים כעת בחודש טבת, חודשיים לפני אדר, שזה התאריך שהוצע לו לתור הראשוני לקרדיולוג, אולם אם לשפוט לפי דבריה של רחלי, הם עדיין בתקופת ירח הדבש מה שאומר שטבת עדיין לא הגיע כי עדיין לא חלף כסלו, שהרי הם נישאו באמצע חשוון. אבל אני כבר הבנתי שגם בנושא התאריכים בסדרה אין עם מי לדבר.  

 

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.