שטיסל עונה 3, פרק 2 – חיקוי לחיים

שטיסל עונה 3

סקירת הפרק השני בעונה השלישית של שטיסל

נפתח בבדיחה:

איזה אחד מגיע למנהל קרקס, אומר לו שמע אני רוצה לעבוד אצלך. המנהל אומר לו מה אתה יודע לעשות? האיש עונה, אני יודע לחקות ציפור, אני יודע לעשות חיקוי של ציפור. המנהל לא מתרשם, הוא אומר לו שזה לא מעניין אותו, כל אחד יודע לעשות חיקוי של ציפור. האיש לא מתווכח, פותח את החלון, ועף.

כשהבדיחה מסופרת לקיווע, מוסבר לו שיש הרבה יצירות שהן חיקוי של ציפור, אבל יש פעמים נדירות שבהן האומן באמת עף. יש הבדל בין מוצר שהוא חיקוי לבין הדבר האמיתי.

התחלתי בבדיחה הזו, כי חשבתי שהמשל הזה כוחו יפה לא רק ליצירות אומנות אלא גם לחיים, יש דברים בחיים שהם הדבר האמיתי, ויש דברים שהם רק תחליף שאנשים מוכנים להסתפק בו בדיעבד. את המוטיב הזה של התחליף, או ההבדל בין החיקוי לדבר האמיתי אפשר למצוא הפרק בכל העלילות הן בעלילה של רוחמי וחנינא, הן בעלילה של שולם, והן בעלילה של קיווע.

רוחמי וחנינא

מסתבר שאכן, כפי שנרמז בפרק הקודם, לרוחמי ולחנינא יש קושי בהבאת ילדים לעולם, אולם שלא כפי שהיה אפשר להניח, הבעיה היא  לא שהם מנסים ולא מצליחים. אלא במבנה הפנימי של רוחמי שגורם לכך שעבורה כל הריון ולידה פירושם סכנת חיים לה ולעובר שלה, ולכן היא משתמשת בהתקן תוך רחמי כדי שלא להיקלט.

למרות הסיכון, אחרי חמש שנות נישואין, רוחמי, שהייתה דמות הורית עבור אחיה הקטנים כשאביה נעדר, חפצה עד מאוד להפוך לאם בעצמה, לכן היא מבקשת מחנינא שיברר עם רב הישיבה האם יש אפשרות להתיר להם פונדקאות. חנינא נוטה לסרב לבירור, כי ברור לו שעל פי ההלכה התשובה היא שלילית, אולם משהוא מבין שהיא ברצותה ילד מוכנה גם לסכן את חייה בהסרת ההתקן אם זו הברירה היחידה שנשארה לה, הוא מגיע אל רב הישיבה ושוטח בפניו את הדילמה.

הרב סולובייצ'ק אומר לו שני דברים, שמלכתחילה ברור שאין מקום להתיר אבל בדיעבד אולי אפשר, ושמכיוון שהתורה אינה זרה לו, אלא חלק מבשרו, לכן, כל פסיקה שלו תיחשב אף היא כ"דעת תורה".

כשחנינא מקבל את ההיתר לפסוק לעצמו ברור לו ממצב הבדיעבד שבו הוא ורוחמי נמצאים, שעליו  לבדוק את האופציה של הפונדקאות. והוא מפגיש את רוחמי עם נציגת העמותה המסדרת את תהליך הפונדקאות, שמסבירה להם שזה תהליך יקר ודיסקרטי, ושאם יחליטו ללכת בו, איש לא חייב לדעת על זה, כיוון שהפונדקאית חותמת על הסכם סודיות, והם יכולים לסדר לרוחמי כריות הריון שהיא יכולה ללבוש וכך להראות בהריון עבור יתר העולם.

דווקא אחרי שהם מחליטים ללכת על הפונדקאות ורוחמי מחבקת בהתלהבות את חנינא בנוכחות נציגת העמותה, כי היא מאושרת עד הגג, אנו רואים בסוף הפרק שרוחמי כותבת מכתב לילדה שלעולם לא תיוולד לה, ולא ברור היה לי אם המכתב נכתב כי היא יודעת שלא יהיה להם את הכסף להשלים את תהליך הפונדקאות, או כי מבחינתה גם אם התהליך הזה אכן יושלם, התהליך הזה הוא רק תחליף בדיעבד לדבר האמיתי שאותו היא רוצה. להרגיש את העובר מתפתח ברחמה, ולא להסתובב עם כריות שיטעו את הסובבים לחשוב שהיא בהריון כשהיא לא.

שולם

שולם עסוק הפרק עד מעל לראש  בניסיון לגייס תלמידים לתלמוד התורה החליפי שהוא מקים במקום החדר שהוא הודח מניהולו, אלא שהתלמידים ממאנים להגיע. כששולם מבין שהנרשמים היחידים הם ילדיו של צבי אריה בנו, הוא מחליט להתחיל להתקשר להורים אחד אחד, ולהציע להם את התלמוד תורה שלו, למורת רוחם של ההורים שמקבלים את שיחותיו ושל רבי ויינבאך, יו"ר ועד ההורים, ששולם לא מתרגש ממנו יותר מדי.

העובדה ששולם עסוק עד מאוד בניסיונו לגייס תלמידים להקמת "תורת יששכר" הופכת את המפגשים שלו עם נחמה יוקטן הנגידה להגיוניים שהרי יש הרבה על מה לדבר מבחינת האופי של המקום שהיא עומדת להשקיע בו לזכר הארוס שלה, אלא שמסתבר ששולם מעוניין להיפגש אתה גם באופן אישי, כי הוא רואה בה פוטנציאל לזיווג, ומגלה להפתעתו שהיא בכלל לא רואה אותו כאופציה אפשרית. הלב שלה אהב רק את סוחער, והוא לא מחפש תחליפים.

אם שולם הופתע מהסירוב הברור שלה, אני מודה שאני הופתעתי מכך שהוא מיהר להצהיר על כוונותיו, כי נראה לי מוקדם מדי לבוא בהצעות שכאלה למי שרק עתה איבדה את אהוב לבה, אני לא בטוחה שעברו אפילו שלושים יום מאז שסוחער הלך לעולמו. עוד הופתעתי מכך שבסירובה היא טענה שהיא לא אהבה אף אחד אחר חוץ מסוחער בחייה, כי בעונה הראשונה כפי שכבר אמרנו, שולם העיד על גברת ויינשטן שאת השידוך איתה סוחער ביטל, שיש לה כבר נכדים. אז ייתכן שנחמה יוקטן אינה גברת ויינשטן, אבל כמה שידוכים סוחער כבר הספיק לבטל לפני שהלך לצבא? כמובן שאפשר להניח עד שלא נדע בוודאות אחרת, שהיא כן אותה אחת, ושיש לה נכדים, כי היא אכן התחתנה, אבל נישואיה היו חסרי אהבה.

בכל מקרה, אם נתעלם מהצורך בסספונד, שולם לקח קשה מאוד את הסירוב שלה, ואת העוצמה של העלבון שלו כמו גם את הסיבות לכך שהוא כל כך נעלב אפשר ללמוד ממה שקורה כשהוא חוזר לביתו ומוצא שם את הרב ויינבאך ונציגי ועד ההורים שמאשימים אותו בכך שכשהוא מתקשר להורים, הוא מסיג גבול.

כשהוא שומע את הביטוי מסיג גבול מוטח בו, הזעם שלו יוקד. "מחוצף, מה אני נראה לך איזה מזרוחניק שבור שיושב בבודקה ומוכר פיס? אני מנהל חדר, מנהל חדר!" הוא רושף לעבר ויינבאך שלא ממש יכול להבין את מלוא משמעותם של דבריו, אבל הצופים מבינים, הוא רואה בעצמו את הדבר האמיתי, הוא מנהל חדר, והוא לא יכול להבין איך אפשר להעדיף חיקוי של ציפור על פניו.

שולם שטיסל
שולם שטיסל, צילום: ורד אדיר באדיבות yes

הכעס שלו הופך לאחר הסתלקותם לייאוש. וכאן מגיעה הסצנה היפה ביותר של הפרק בעיניי, שולם המתוסכל מכך שרק 11 תלמידים נרשמו לתלמוד התורה החליפי שלו, שרוי בחדרו עם צבי אריה שמנסה לעודד אותו, שאסור להתייאש. "אני לא בטוח שזה נכון שאסור להתייאש" הוא משיב, זה איזה משהו ברסלבי שלא כתוב בשום מקום, אולי עדיף לו לעולם שיותר אנשים יתייאשו דווקא, הוא מעלה השערה, וכשהוא מרשה לעצמו לשקוע בייאוש, אז בדיוק מסתבר שיכול כמובן להיות יותר גרוע, כי ויינבאך הצליח לארגן חלק לא מבוטל מההורים להגיע ולהפגין נגדו בטענה שהוא זקן ממרא ומסיג גבול. צבי אריה נעלב, ורוצה להגיב לקריאות ה"בושה" שלהם, אבל שולם אומר לו שעדיף לא להגיב בכלל, כי זה הכי יעצבן אותם, כי אנשים תמיד הכי רוצים את מה שאינו אפשרי.  ואז הוא מקבל הארה מדבריו. אם אנשים לא מבינים שהחדר שהוא מנהל זה הדבר האמיתי, זה רק בגלל שהוא לא שיווק אותו נכון, והוא שולח את צבי אריה להצטרף למפגינים ולהעמיד פנים שגם הוא מפגין כנגד אביו, בגלל שילדיו לא התקבלו לתלמוד תורה שלו כי הם לא מספיק שפיצים.

החיקוי הזה של בן ממורמר של צבי אריה מצליח לעשות את מה שלא עשו כל מסעי השכנוע של שולם, להפוך את הלימוד בחדר ששולם מנהל לעניין נחשק. וכששולם מתבוננן מהחלון ורואה את ההפגנה מתפזרת בגלל התרגיל המוצלח שלו, הוא מזמזם לעצמו "רבי נחמן מברסלב היה אומר לא להתייאש, רק לשמוח יש" באופן כזה שלא ברור ממנו אם הוא באמת השתכנע מרבי נחמן מברסלב, או שיש בו גם סוג של לגלוג עצמי, על כך שהוא נהג בדרכו של רבי נחמן מברסלב, וזה הצליח לו, למרות שהוא לא בדיוק מאמין בו.

בסופו של דבר לאחר התרגיל הזה, יש נהירה המונית של הורים לרשום את ילדיהם לחדר של שולם, כששולם מבצע בחינות כניסה כאילו יש בכוונתו לפסול את אלה שלא יהיו מספיק טובים, אבל ויינבאך לא יכול להשלים עם קיומו של תלמוד תורה מתחרה לחדר שלהם, וכשהוא מבין שהוא מפסיד בקרב עם שולם, הוא מציע לשולם לקבל חזרה את תפקיד מנהל החדר.

עכשיו שולם יכול להתנצל בפני נחמה על הערב בו התחיל אתה, ולומר לה שהוא חוזר לניהול החדר שלו ובזאת נפרדות דרכיהם, כשהיא שואלת מה יקרה עם התרומה שלה להנצחת יששכר, הוא אומר שעוד ידברו בזה בבוא הזמן בנחת. ומאחל לה הצלחה בהמשך החיים. יותר משאני תוהה איך בסופו של דבר תתבצע ההנצחה ליששכר, אני תוהה מה המהלך של שולם אומר לגבי החובות שהיו לחדר המקורי, האם הם כבר כוסו באותו דינר התרמה מהפרק הקודם, או שהחדר עדיין נזקק לתרומות כמו זו של הנגידה יוקטן. ועוד יותר מכך אני תוהה האם עכשיו כשהוא שב להיות מנהל החדר הוא באמת כבר מרגיש שקיבל את הגושפנקא של הדבר האמיתי, והוא שלם עם פרידתו מנחמה, או שהוא בעצם גם כאן משחק אותה קצת קשה להשגה כדי שהיא תבין שהוא לא התחליף, הוא הדבר האמיתי.

 

קיווע

הפרק מתחיל בחלומו של קיווע, הוא מביט מבחוץ מבעד למסך זכוכית על קיר פנימי שעליו תלויה יצירת האומנות שלו שבה צייר את ליבי בשמלת כלולותיה, ורואה כיצד התמונה הולכת ונצבעת כולה שחור אל מול עיניו ואין לו איך להפסיק את התהליך, הוא מתעורר בבהלה בבית אביו וקולט שדבורה בתו אינה בלול שלה, ואז מסתבר לצופים שאביו שולם כבר לקח אותה לגן, כי קיווע התעורר ב-12 בצהריים, ולא רק שהוא מתעורר בשעות שלא ראוי שאב יתעורר בהן, הוא גם מסריח מאלכוהול. אפשר להבין מדבריו של שולם גם שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, מה שמעיד על הקושי של קיווע להמשיך בחייו.

עוד מתברר שהציורים שלו אכן נמכרו בתערוכה, והכסף אכן נשאר אצלו, אבל הוא מתחרט על כך, הוא רוצה חזרה את אשתו, כלומר את הציורים של אשתו. מתוך הקושי שלו להתמודד עם כאב האובדן שלה, הוא מוצא ניחומים בציורים שהוא צייר אותה, וכל עוד הם אצלו, הוא מרגיש שליבי אתו, לכן כל כך קשה לו עם המכירה.

קיווע שאחרי האובדן הוא לא בדיוק הקיווע שלפני, החיים שלו נראים כממשיכים באופן מכני, כי צריך לתפקד, בפרק הראשון הוא הצליח לא לרחם על עצמו בשל האשליה שליבי עדיין אתו, והוא המשיך לצייר אותה כל הזמן. עכשיו בבית אביו, הוא צריך את עזרת האלכוהול כדי לטשטש את הכאב. אבל לא רק המכניות של הקיום מבדילה אותו מקיווע שלפני האובדן, על פי התנהגותו הפרק, נראה כי חוץ מהתנהלות קצת חסרת אחריות שתמיד הייתה בו, יש בו עכשיו גם קו כלשהו של אכזריות שלא כל כך היה בו קודם לכן. כשהוא פונה לקאופמן בבקשה שיחזיר לו את אשתו, כלומר את הציורים שלו, ומבין שקאופמן יודע למי הוא מכר אותם, אבל לא רוצה לומר לו, הוא כמעט תופס בצווארו כשהוא אומר לו שהוא לא יודע מה לעשות, אבל הוא יעשה כל מה שצריך כדי לקבל את המידע הדרוש לו, אם צריך להתחנן הוא יתחנן, אבל אם צריך לאיים הוא גם יאיים.

קאופמן כנראה מרחם עליו, כשהוא רואה את מופע הנואשות שלו, או שהוא סתם מעדיף שמישהו אחר יתמודד עם הנואשות הזו, ומסכים להעביר לו את פרטי הקונה.

הקונה מתבררת כרחלי ורבורג, אישה חרדית צעירה ונאה המנהלת קרן רכישה משפחתית, היא לא מעוניינת להחזיר לו את הציורים, כי הם השקעה מבחינתה, היא גם לא רוצה לקבל חזרה את הכסף שהוא לא השתמש בו, ואפילו לא מעניין אותה אם ישלם לה יותר, כי כסף לא חסר להם. אבל היא מוכנה לעשות עמו עסקה, הוא יצייר לה שלושה ציורים טובים באותה הרמה כמו הציורים שברשותה, והיא תהייה מוכנה לבצע החלפה.

עכשיו לקיווע יש מטרה שנוטעת בו שמחה זמנית, הוא מיד מסדר לו מקום ומתחיל לצייר מכל מה שרואות עיניו. אלא שכשהוא מגיע עם בתו והציורים לרחלי כדי לבצע את ההחלפה, הוא מגלה שרחלי לא מעוניינת בציורים החדשים שצייר. הם חיקוי של ציפור מבחינתה, הציורים של אשתו הם הדבר האמיתי. ופה בפעם השנייה בפרק קיווע מגלה אכזריות בתגובה הנואשת שלו לסירוב שלה, ומתחיל לומר לה שעכשיו הוא מבין שלא סתם הבת שלו בכתה כשהיא ראתה אותה, כי היא מייד הבינה שהיא אדם קר עם לב קר. והוא מטיח בה אמירות כמו שהוא יודע שהיא בודדה, והוא גם מבין למה, ושהיא טועה אם היא חושבת שקנייה של יצירות אומנות הופכת אותה ליצירתית בעצמה.

קניית יצירות אומנות היא אולי אכן תחליף, או חיקוי הציפור של אלה שלא יכולים להפוך לאומנים בעצמם, אבל חוץ מהעובדה שהוא לא יכול לדעת עליה בוודאות שזו הסיבה לכך שהיא קונה יצירות אומנות, ושאין לו זכות להעליב אותה, רק בגלל שהוא לא קיבל את מבוקשו, זה מעניין עד כמה הוא "רואה" את החיקוי אצל האחרים, ועיוור לחיקוי שלו, גם הציורים של ליבי, אינם תחליף לאדם האמיתי, אבל לו נפלט בפרק מספר פעמים כשהוא ביקש את ציוריו, שיחזירו לו את אשתו.

קיווע שטיסל
קיווע שטיסל, צילום: ורד אדיר באדיבות yes

כשהוא חוזר לביתו מאוכזב מהסירוב של רחלי, הוא שב אל האלכוהול כדי למצוא ניחומים, אולם בשרבוט שהוא מצייר לו על הדף כשהוא לוגם כוסית, ניתן לזהות לרגע פניה של רחלי, בעיקר על פי משקפיה הגדולים, וכשקיווע מזהה את מי הוא צייר הוא נבהל וממהר לתלוש את הדף ולקמט ולזרוק אותו.

העובדה שהוא צייר אותה כמו רומזת לצופים, שבמערכת היחסים בין קיווע לרחלי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. וחוץ מהעובדה שהשמות המקוריים שלהם רחל ועקיבא כמו רומזים לכך שזה זיווג משמים, אפשר לראות עוד דבר שעובד לטובת אפשרויות הקשר הזה, ולסיבה לכך שהיא הצליחה לחדור אל התת מודע שלו ולגרום לו לצייר אותה מבלי משים, הדבר הזה זו העובדה שהיא רואה באמת את הכישרון שלו.

כשהוא פגש את אלישבע בעונה הראשונה הוא התאהב בה בזכות העובדה שהוא התלהב מכך שהיא העירה לו על כך שהוא מצייר יפה, ליבי שראתה בכישרון שלו מתת אל, ועודדה אותו לצייר, הפכה לאהבת חייו. והנה הוא פוגש אישה שיודעת להעריך כישרון ולא רק שהיא מעריכה את כישרונו, היא גם יודעת להבדיל בין הציוריים הטכניים שלו, לאלה שיש בהם נשמה. היא יודעת לספק גם חותמת של איכות ולא רק התלהבות עיוורת. גם אם האיש המתאבל שבו כועס עליה, נשמת האומן שבו לא יכולה שלא להיות מוחמאת מכך, והדרך לליבו תמיד עברה דרך נשמת האומן שלו.

ואסיים ברצינות

אני אומנם לא ממש סמכות במתן חותמות של איכות ליצירות אומנות, אבל חשבתי לי במהלך הצפייה שלמרות כמה אי דיוקים בהמשכיות של הסדרה, וכמה אי דיוקים בנושאים תורניים, ששמעתי עליהם מאחרים לגבי הפרק, בכל זאת הרגשתי הפרק שיש בחיקוי החיים שבו לב וכוונה ואמת של אומן שעף ולא חיקוי של ציפור.

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

סדרות קוריאנית 2020

סקר הסדרות הקוריאניות האהובות לשנת 2020

בחרו את הסדרות הקוריאניות שהכי אהבתם השנה

שטיסל, עונה 3, פרק 1

שטיסל, עונה 3, פרק 1 – אולי במציאות אחרת

סקירת הפרק הראשון בעונה השלישית של "שטיסל"

שטיסל, עונה 2

שטיסל, עונה 2, פרק 12 – חשוב מה שחשוב

סקירת הפרק האחרון של העונה השנייה של שטיסל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.