שטיסל, עונה 2, פרק 12 – חשוב מה שחשוב

שטיסל, עונה 2

סקירת הפרק האחרון של העונה השנייה של שטיסל

מה חשוב לאנשים בחיים? מה גורם להם להרגיש שלמים עם עצמם ועם מעשיהם? מסתבר שלא משנה לאיזה זרם חינוך אנחנו משתייכים, הערכים שמגדירים אותנו הם לא רק תוצר של הסביבה והחינוך שקיבלנו אלא גם תוצר של עולמנו הפנימי, והיכולת שלנו להבין את העולם. והפרק הזה מאלץ מספר לא מבוטל מן הדמויות להבין מה באמת חשוב להם, ולבחור בהתאם.

הבולטים ביותר במובהקות הבחירה שלהם הפרק הם כמובן שולם וקיווע, שמוצאים את עצמם הפרק מביטים על העולם מצדדים מנוגדים.

הם דווקא התחילו את הפרק באותו המקום, שולם מגן על בנו בפני נוחעם, ואומר לו שתנאים יעשה עם הלקוחות שלו, ושאת הבן שלו הוא צריך לקבל כמו שהוא. שולם גם אומר לקיווע, שמי שמציבה תנאים לנישואים לא רוצה אותו באמת, ושגם הוא ברח משידוך כשהתברר לו שהמיועדת רוצה שהפאות שלו יהיו מאחורי האוזניים. אולם כשהוא רואה את הציור האחרון שקיווע צייר נוצר ביניהם קו שבר ממשי, כשנכנסת בו המחשבה שנוחעם צדק, כי כשקיווע מצייר לא איכפת לו משום דבר.

"שטויות, קבר זה שטויות, מה שחשוב זה מה שחשוב" – כך אומר לעצמו שולם שטיסל כשהוא אוחז בידיו את הציור האחרון של בנו, שהוא קנה ב-11 אלף הדולר, שהציעו לו תמורת חלקת הקבר השמורה לו בין אימו לאישתו עליהן השלום. שולם כידוע אינו מעריך אומנות דגול, ולמרות שאת הציור צייר בנו, הוא גם לא תומך כזה נלהב ביצירתו שהוא היה קונה אותה רק כדי לתת לבנו הרגשת ערך. הסיבה שהוא קנה את הציור היא כי בציור מצוירת אשתו המנוחה, אימו של קיווע, באופן שאינו עונה על הגדרות הצניעות שלה, המטפחת אינה מכסה את החלק העליון של שערות ראשה.

שולם יודע מקרוב עד כמה ציער את אשתו פעם לגלות שהמטפחת זזה לה קצת כשהיו אורחים, ושנחשף מעט משיער ראשה. זיכרון העובדה שהוא היה צריך לנחם אותה כל הלילה ולהבטיח לה שאף אחד לא ראה ולא שם לב, גורמת לכך שהוא אינו יכול לשאת את המחשבה שאשתו תוצג לראווה בתערוכה באופן שכזה. לשם מניעת הדבר הוא מוכן אפילו למכור את חלקת הקבר שלו. אותה חלקת קבר שלפני שהתעורר בו הרצון להגן על כבודה של אשתו, הוא חשב שהיא יקרה יותר מכל הון שבעולם, ולא היה מוכן לשקול למכור אותה אפילו תמורת מיליון דולר.

קיווע לעומתו רוצה שהציור יוצג בתערוכה, מבחינתו ברור לו שהציור של אימו הוא הציור הטוב ביותר שצייר, ומשעה שהוא השלים עם העובדה שהציור הוא חלק מהזהות שלו, אין בקיווע לבטים פנימיים, לכן כשאביו מבקש ממנו שימנע את הצגת הציור הזה בתערוכה הוא מסרב בתוקף.

אפשר היה לחשוב אולי שהוויכוח בין עולם הערכים של השניים, קשור לעולם הערכים החרדי, אך האמת היא שהקשר הוא עקיף בלבד והוא טמון בכך שבעולם הערכים החרדי גילוי שיער הראש לאחר הנישואים הוא דבר שיש בו מן הצער.

הוויכוח המהותי יותר בין השניים הוא בשאלת היכולת להסתכל על האומנות כיצירה נפרדת ממושא היצירה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה ראיתי את יצירתו של רנה מגריט משנת 1929 "בגידת הדימויים" יצירה שבה מצוירת מקטרת כשמתחתיה נכתב "זו לא מקטרת", לקח לי קצת זמן לקלוט שהכוונה היא מן הסתם ל"זו לא מקטרת, זה ציור" והתלהבתי מאוד מהמחשבה.

קיווע רואה את הציור של אימו כמו רנה מגריט. "זה ציור, זה לא החיים" הוא אומר לאביו, הציור של אימו הוא ייצוג של זיכרון שלו, אבל מהרגע שזה יצא מתחת ידיו, זה גם יכול להיות ייצוג של זיכרונות של אחרים.

שולם לעומתו לא מסוגל לראות את הדברים כך "הכול זה החיים" הוא עונה לו. מבחינתו, קיווע צייר את אימו באופן הפוגע בכבודה, ולקיווע לא איכפת.

ההסתכלות הזו שלו על הציור כחלק מהחיים עולה בקנה אחד גם עם התנהגותו כשהוא מגיע עם הציור של אשתו לביתו. הוא חושב בתחילה לשרוף את הציור, אך כיוון שהוא רואה בציור הזה ייצוג אמיתי של אישתו הוא לא באמת מסוגל לעשות זאת, ובסופו של דבר הוא "מתקן" את הציור וצובע ומסתיר את שערות ראשה הגלויות.

הייתי יכולה להניח שהראייה הזו של שולם, נובעת מכך ששולם, כתוצר של החינוך החרדי, לא קיבל חינוך לאומנות, ולכן קשה לו לקבל את ההסתכלות של קיווע על היצירה כמשהו נפרד ממושא היצירה, אבל יצא שקצת לפני ששודר הפרק לראשונה קראתי את הדיון המעניין  בו האומנית דניאלה לונדון דקל, סיפרה כמה היא נפגעה מהאופן שבו הוצגה בסאטירה קומיקסית דמותה ודמות בנה חמודי באקט של גילוי עריות, היא לא ביקשה בזמן אמת שיסירו את הסאטירה מהרשת כי לדבריה היא רצתה שיוצר הסאטירה יבין לבד שהסאטירה שלו הייתה לא במקום, והיא לא ראתה בעצמה מישהי שצריכה שיגנו עליה, אבל היא טענה שהיא הרגישה שהפגיעה בה היא פגיעה אישית ולא אומנותית.

העניין הביא אותי לחשוב על כך שישנן שתי אסכולות שונות של הסתכלות על האומנות: האחת דורשת חופש מושלם ליוצר, ורואה ביצירה דבר נפרד מהחיים, והשנייה דורשת מהיוצר לצנזר את עצמו כדי לא לפגוע בזולת, כי היצירה אינה נפרדת מהחיים. 

לדעתי, שתי האסכולות הללו תלויות בעיקר במשהו אישי פנימי שנובע מאופן ההסתכלות שלנו על העולם, ומהיכולות שלנו לבצע את ההפרדה בין האומנות למציאות. הרבה יותר מאשר מהסביבה בה התחנכנו.

 באופן כללי זה לא עניין זר לסדרה לעסוק במצבים שלכאורה מוצג בהם חיכוך בין העולם החרדי והחילוני ולהראות איך בסופו של דבר הם מתבררים כאנושיים ואישיים, ולא ייצוגיים.

כך בנסיעה במונית לטקס גילוי המצבה של הסבתא, כשהנהג מתעצבן על נוחעם ושולם, שמעשנים לו במונית למרות שהוא אמר להם שלא, הוא אומר להם "אתם, מה איכפת לכם", וזה נשמע כאילו הוא מייחס את הזלזול הזה לאנשי העדה החרדית חסרי ההתחשבות, אולם לאחר שנוחעם יורד מהמונית באמצע הדרך, ושולם מדליק לו סיגריה להירגע, ואז מתנצל בפני הנהג ששוב מעיר לו על העישון במילים "אנחנו מתנצלים", והנהג אומר לו, "מי זה אנחנו אתה לבד כאן", קלטתי שלא חייבים ליחס למילה "אתם" משמעות מגזרית, אלא פשוט ציון עובדה שהם היו שניים קודם לכן, ועכשיו נותר אחד.

באופן דומה כשקאופמן מציע לקיווע להתראיין אצל ירון לונדון, הוא מציע את הדבר בזהירות "אני יודע שאצלכם יש רגישות לעניין הזה של התקשורת, זה לא כמו אצלנו" וקיווע עונה לו "מי זה אצלכם? אני לבד כאן".

גם בריאיון עצמו ירון לונדון מעלה את השאלה איך צומח צייר מתוך החברה החרדית ששולט בה הציווי "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה", אבל הדיון הערכי הזה לא ממש מגיע למסך, כי הריאיון מתמקד באופן שבו קיווע רואה את הציור שצייר את אימו, ציור שהוא זיכרון אישי ואין בו שום דבר חרדי לדבריו.

גם כשהוא מדבר בריאיון על הפיכתו לצייר, אין במה שהוא מתאר עיסוק בלבטים דתיים, כשהוא מדבר על כך שהוא איבד את החשק לצייר ונטש את הציור, הצופים יודעים שזה קרה בעקבות פרידתו מאלישבע, וכשהוא מדבר על כך שהוא פגש מישהי מיוחדת שהחזירה לו את הרצון לצייר ואת הרצון בכלל, הצופים יודעים שהוא מדבר על ליבי, ומבינים עד כמה הכול אישי. ועד כמה אצלו חוברים יחדיו אהבתו לחיים, לציור ולליבי.

"איש ואישה הם שני חצאים שמחכים להתחבר לאחד, אבל בשביל שהחיבור שלהם יהיה שלם, הם צריכים קודם כול להיות חצאים שלמים"  
                     (מדריכת הכלות של רוחמי) 

אם בתחילת הפרק הקודם נישואיהם של רוחמי וחנינא היו על סף פירוק, וקיווע וליבי היו מאורסים חדשים, הפרק הזה מתחיל בנקודה כמעט הפוכה, רוחמי וחנינא, קיבלו את אישורה של גיטי למערכת היחסים שלהם ועכשיו הם מתכוננים לחתונה שתיערך כדת וכדין, בעוד שקיווע וליבי ניתקו יחסים בעקבות חזרתו של קיווע מקיום תנאי הפסקת הציור. נוחעם אף היה רוצה לדבר על ביטול האירוסים, רק שלצערו אחרי שקיווע כבר ביטל כמה אירוסים בעברו, הביטול הנוכחי יפגע יותר בשמה הטוב של בתו מאשר בשמו של קיווע.

לקיווע כ"חצי השלם" מאוד ברור מי הוא, ומה הוא רוצה, ומה חשוב לו, וליבי היא זו שתופסת מרחק כדי להבין מה באמת חשוב לה. ליבי נראית כמהססת לאורך הפרק, היא אמנם לא עונה לשיחותיו של קיווע, אך היא מקשיבה להודעות שהוא משאיר לה, וכשהוא אומר לה שהוא יופיע בטלוויזיה, ושתצפה אם ייצא לה, היא בהחלט צופה, ושומעת את דבריו המוקדשים לה. אולם מה שמשכנע אותה בסופו של דבר לבחור בקיווע, זה הגילוי של אביה על כך שהוא היה הקונה האלמוני של חלקת הקבר של שולם, ושהוא הציע לו את הסכום הגבוה לאותה חלקה, רק כי הוא רצה להחזיר לו על כך שעקץ אותו בטקס גילוי המצבה של אימם בדברו על חשיבות חלקת הקבר עבורו, ושעכשיו הוא מבסוט כי מבחינתו הוא הוכיח שאכן, הכסף חשוב יותר לשולם מאותה חלקת קבר. כשהיא מבינה עד כמה אביה יכול להיות קטנוני וילדותי במריבותיו עם אחיו, ושיותר משאלו ערכי הדת שמפעילים אותו זה האגו שלו, ושאם היא תלך בדרכיו, היא עלולה לאבד בגלל פרינציפים מטופשים את אהבתה הגדולה, היא מוצאת בה את האומץ לבחור באהבה ללא תנאים.

גם בין רוחמי וחנינא  יש מרחק לאורך הפרק, אבל המרחק שלהם הוא לשם התקרבות, הם נוהגים על פי מנהגי העולם הדתי האשכנזי שבו זוג העומד להתחתן לא נפגש ולא משוחח האחד עם השני בשבוע שלפני החתונה. הם מתקשרים ביניהם בשבוע זה על ידי שליחת מכתבים בדואר ישראל, ויש לציין שמאוד הערכתי את הדואר על אופן פעולתו בפרק, ועל כך שהעביר בין השניים לפחות שלושה מכתבים שידוע לנו עליהם במשך פחות משבוע, ותהיתי למה נדמה לי שהיום זה לא היה קורה.

המרחק שנגזר מהמנהג הזה על רוחמי וחנינא, מעורר ברוחמי כל מיני חששות  בעקבות טראומת העבר של עזיבת אביה את הבית בעונה הקודמת. עזיבה שהיא עדיין לא סלחה לו עליה בלב שלם. חששות שמביאים אותה לנסות להשלים בין חנינא לאביו המתנכר.

מסתבר שכארבעה חודשים אחרי שאמו של חנינא נפטרה, אביו נישא שנית, ובבית שהקים לא היה מקום ממשי לחנינא. הדבר גרם לחנינא לשוטט בבתי הכנסת, ולמצוא מפלט בלימודיו עד שצד את עינה של רוחמי. אולם המאמצים של רוחמי לא נושאים פרי, אביו של חנינא אמנם שמח לשמוע ממנה כשהיא מתקשרת אליו לספר לו על נישואיו הקרבים של חנינא, ואף מספר לה שהוא מתפלל לשלומו של בנו שלוש פעמים ביום, אך מסתבר שחוץ מלהתפלל הוא לא מוכן לעשות שום דבר מוחשי למען שלומו או שלוות הנפש של חנינא, ולפגישה שהיא קובעת עם האב כדי למסור לו הזמנה לחתונה, הוא אינו מגיע.

ליפא, אביה, אומר לה שזה שהאבא לא הגיע, זה קצת מאכזב אבל זה לא העיקר, העיקר זה שהיא עומדת להתחתן ושהיא אוהבת את חנינא והוא אותה, ושהיא יכולה לסמוך עליו, אבל המילים הללו מקפיצות אותה, איך היא תדע שהיא יכולה לסמוך על אבא שלה, אם הוא כבר עזב אותם פעם? וכשהיא רואה איך אביו של חנינא מתעלם מקיומו, ולא מקיים את חובותיו כאב, השאלה איך היא תוכל לסמוך על מישהו אי פעם רק מתחדדת אצלה. היא רוצה לסלוח, היא רוצה להיות "חצי שלם" שהפחדים שלו לא מנהלים אותו, אבל היא לא מוצאת את היכולת הזו בקרבה, ולא בקרובים לה. למזלה חנינא שמקבל את מכתביה, יודע להפריד בין עיקר לטפל, ובין מה שחשוב למה שלא חשוב, וכשהוא מבין שהיא כולה בחרדות, הוא מפר את איסור המפגש בשבוע שלפני כדי לבוא ולומר לה, שהיא יותר חשובה לו מהמנהג הזה, ושהוא הפר אותו כדי שלא תחיה בפחד ובחששות, כי הוא מבטיח לה שהוא לעולם לא יעזוב לא אותה ולא את ילדיהם המשותפים, אם ירצה ה' ובעזרת ה' כמובן.

החששות שהתעוררו לאורך הפרק ברוחמי, משפיעים גם על הזוגיות של גיטי וליפא, כי כשרוחמי שואלת את גיטי אם היא סלחה בלב שלם לאביה על כך שעזב אותה, גיטי מתחמקת מתשובה אמיתית בכך שהיא אומרת שהיא לא יודעת אם יש דבר כזה בכלל, לב שלם. אבל השאלה של רוחמי מהדהדת בה, וגורמת לה לצאת לנסיעה לילית שבסופה היא מבינה עד כמה היא אוהבת את ליפא, והיא אומרת לו שהיא סולחת לו, זקוקה לו ואוהבת אותו, ונראה כי עכשיו באמת הוא והיא חזרו הביתה.

פוסטר עונה 2,
פוסטר עונה 2 של שטיסל, צילום: אוהד רומנו באדיבות yes

אני חייבת לציין שלא לגמרי הבנתי את סידורי הנסיעה של גיטי וליפא בפרק, ושל מי הרכב שהם נהגו בו, כמו שניסיון לעקוב אחרי הזמנים בפרק הותיר אותי מגששת באפילה. בתחילת הריאיון עם ירון לונדון, מדווח לנו כי התערוכה של קיווע נפתחת בסוף השבוע, אבל בסצנה שלפני פתיתת התערוכה נראים רוחמי וחנינא מסיימים את המפגש האסור שלהם בשבעת הימים בהבטחה "להתראות מחר" הבטחה ממנה משתמע שהחתונה שלהם ביום שישי, זה נראה לי לא הכי מקובל שחתונה חרדית נקבעת ליום שישי בצהריים, אבל מכיוון שלא ידעתי אם אני לא מספיק מכירה את המגזר החרדי או שאולי התערוכה לאו דווקא נפתחת ביום חמישי, אולי היא נפתחת יום קודם, הלכתי לבדוק במיוחד בהזמנה לתערוכה הנראית לרגע בפרק, לאיזה יום התערוכה נקבעה.

מההזמנה הסתבר שאכן המדובר ביום חמישי, ולא סתם יום חמישי אלא יום חמישי כ"ה בתשרי תשע"ו, ובמקום לפתור לי את העניין זה רק סיבך אותי יותר כי זה אמר ששבעת הימים הללו אם הם אכן מסתיימים בכ"ו תשרי, כוללים גם את ימי חג הסוכות ואת שמחת תורה, שלא נראה להם זכר בסדרה, וגם אם נמנעו מלהראות אירועים שהתרחשו בחג, אין ספק שהתאריך הזה מצמצם את מספר ימי החול שבהם הדואר עובד, ופליאתי על מהירות שליחת המכתבים רק גדלה משום כך. אבל האמת היא שלמרות חוסר היכולת שלי לעקוב אחרי סדר הזמנים בסדרה, זה לא הפריע לי ליהנות מהפרק, לצחוק כששולם מוזג לבנו פטל שישתה ויתנחם, לכאוב את כאבם של שולם ובנו על המרחק העקרוני ביניהם, כמו גם את מצבו המשפחתי הקשה של חנינא, להתרגש עם גיטי ורוחמי מהתיקון במערכות היחסים שלהן, ולשמוח בדקות הסיום יחד עם קיווע שכבר חשב שאיש ממשפחתו ואוהביו לא יכבד אותו בנוכחותו בתערוכה, מהגעתה של ליבי לתערוכה. וחשבתי לי בפרפרזה על דברי שולם שטיסל "שטויות, זמנים בפרק זה שטויות, מה שחשוב זה מה שחשוב".

 

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

שטיסל עונה 2

שטיסל, עונה 2, פרק 11 – ההסתרה שבתוך ההסתרה

סקירת הפרק ה-11 בעונה השנייה של הסדרה שטיסל ובו דיון בשאלות פרסום, הסתרה, ואיך האהבה קשורה לזה

קרא עוד »
לגזור ולתפור, פוסטר עונה 1

לגזור ולתפור, עונה 1 – גזרה שווה

מי רצה “פרויקט מסלול” ולא קיבל? רמונה אסול מסכמת את העונה הראשונה של "לגזור ולתפור", ספוילרים לפרק הראשון בלבד

קרא עוד »
נד זואי וצנובר

החיים על פי נד, זואי וצנובר

כמה מחשבות על יכולת ההבנה של המציאות בעקבות צפייה בטלוויזיה ולהיפך

קרא עוד »

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.