המלצה חמה על העונה השנייה של "רון"
את העונה הראשונה של רון חיבבתי. אפילו כתבתי עליה כאן קצת. אבל את שני הפרקים הראשונים של העונה השנייה שיצא לי לצפות בהם ממש אהבתי.
כשתהיתי ביני לביני האם השתנה משהו מהעונה הקודמת, האם משהו באמת השתפר או שזה פשוט אני שלא כל כך זוכרת כבר מה היה קודם, התשובה הראשונה שעלתה בראשי היא שדמותו של רון השתנתה במקצת, הוא הפך בעיניי ליותר קומוניקטיבי ומתקשר וכמי שיש לה סוג של בעיה עם דמויות שתקניות, העובדה שהוא הרגיש לי הרבה יותר מילולי בפרקים הללו ממה שהיה זכור לי כבר הפכה אותו ליותר נגיש עבורי. אבל מחשבה נוספת גרמה לי להעריך את השינויים שחלו בדמותו ובסדרה בשני הפרקים שראיתי אפילו יותר.
רון בעיקרון הוא דמות שלא מוצאת את עצמה, והעולם סביבה לא הכי מובן לה, אין לו כיוון שאליו הוא שואף, והוא חי מיום ליום מבלי לדעת מה הוא רוצה לעשות בחייו. אולם בעוד שבעונה הראשונה ההצגה הקומית של התנהלותו בעולם כדג מחוץ למים נעשתה בעיקר באמצעות הגזמה מופרזת של התנהגותם של אנשים סביבו (למשל זוג שכנים קשיש שהוא מבקר בביתם שרב למול עיניו עד לביצוע סקס השלמה פרוע על שולחן האוכל) בשני הפרקים שראיתי הדמויות שסביבו היו הרבה פחות קיצוניות ומוגזמות. הדמות שהכי הקצינו אותה כדי לקבל אפקט קומי הייתה דמות בת הזוג שלו בדייט, בחורה שמושקעת הרבה יותר בדמותה הווירטואלית מאשר בנעשה סביבה. אבל היא הייתה הקצנה די מדויקת של משהו שקיים ומאוד נפוץ, ולא הקצנה של התנהגות אנושית שאנחנו לא באמת חושבים שנפגוש אי פעם בבית של השכנים שלנו, צעירים או מבוגרים.
אחד הדברים שאפשרו בעיניי את המעבר החלק לעונה שנייה של קומדיה בעלת אבחנות אנושיות מדויקות יותר, היא העובדה שבדמותו של רון יש שילוב של תכונות שנוהגים לייחס הן לילדות והן לגיל הקשיש (לא תמיד בצדק). יש בו משהו ילדותי באופן שהוא מאמין לאנשים, זורם אתם, לומד אותם. אולם יש בו גם משהו כבד בהתנהלות, אין בו שום רצון לשנות את העולם, או אפילו לקרוע את העיר, או בכלל לצאת מהבית אם הוא לא ממש צריך. ודווקא מהמקום הזה שלו, שבו רון פלדמן היוצר, מעמת את דמותו של רון עם דמויות מגילים שונים ומתחומים שונים, הוא מצליח לספק אמירה משעשעת שהיא גם בעלת משמעות על החברה של ימינו.
באחת הסצנות הראשונות של הפרק הראשון למשל, אפשר לראות כיצד חוסר השאפתנות של דמותו פוגש את חוסר הרצון של מעסיקים בני ימינו לספק קביעות ותנאים טובים יותר לעובדיהם הוותיקים. זה משעשע לחשוב על כך שהסצנה הופכת אותו לעובד האידאלי של מעסיקיו. כיוון שהוא מוכן להמשיך לעבוד כל עוד הוא מקבל משכורת ויכול להמשיך בחייו כרגיל והוא לא הופך למתוסכל מכך שאין לו כל אפשרות להתקדם ולשפר את תנאיו. אולם יש בסצנה הזו גם אמירה מעניינת על החברה של ימינו שבה מצופה מאנשים לבנות את הקריירה שלהם ואת ההתקדמות שלהם לבדם בעצם, ולעבור מעבודה לעבודה כדי לעשות זאת. לאנשים חסרי יוזמה מאד קשה להצליח כך להגיע לאנשהו כי אין הרבה מערכות מסודרות שמעודדת אותם להתקדם בתוכן.
ההבדלים הללו בין התקופות ופערי הדורות ועניין ההתבגרות בלטו בכל סצנה וסצנה בשני הפרקים הראשונים, ובכולם הייתה אמירה משעשעת, מדויקת ומעניינת לגבי ההבדלים בין האז לעכשיו, ומה יותר מצחיק בעצם מלגלות איך הכול השתנה ושום דבר בעצם לא השתנה.
ישנן שלוש מחמאות נוספות שאני מרגישה צורך לחלוק לפרקים הראשונים של העונה. האחת לדיוק של הדיאלוגים. בעיקר זה בלט לי בשיחה שלו עם בן דודו כשהוא התקשר לאחל לו יום הולדת שמח והייתה שם מבוכה מהסוג של "התקשרתי כי רציתי לומר מזל טוב, אבל אני לא באמת יודע איך להמשיך את השיחה מכאן", מבוכה שלמזלו הסתיימה כשבן דודו תפס פיקוד על השיחה והתחיל להוביל אותה לכיוון תכנון טיול משותף. זה בלט גם בשיחה עם רותי האישה שאירחה אותם באותו טיול שמי שראיתי אתו את הפרקים הללו אמר לי עליה אחר כך שכך בדיוק נשמעות החברות של אמו.
המחמאה השנייה היא לכך שהפאנצ'ים נבנים בסבלנות, ולא ממהרים לדחוף פאנץ' כל רגע, יש משהו מתגמל בכך שלא רואים את הפאנץ' מגיע, וחושבים שאולי בעצם הסיטואציה בלבד אמורה להיות הבדיחה ואז כשהפאנץ' מגיע הוא מצליח להפתיע ולשעשע הרבה יותר.
והמחמאה השלישית היא לפס הקול שלא רק שהוא מורכב משירים שאני מחבבת (קטגוריה שאין לזלזל בה בפני עצמה אך היא לא בדיוק מחמאה גלובלית) הוא גם מצליח להוסיף אווירה אירונית לסיטואציות המתוארות.
לסיכום ניתן לומר כי שני הפרקים הראשונים נראים כהתחלה מבטיחה מאוד לעונה השנייה, ועל פי השחקנים שעוד אמורים להתארח בה כמו דובלה גליקמן וששון גבאי קל מאוד להאמין ולקוות שזו הבטחה שתתגשם.
העונה השנייה של 'רון' משודרת החל מה-17.9, בימי ראשון בשעה 22:00 ב-yes Comedy, וזמינה במלואה בכל עת ב-yes Binge