ציפורה הרוסה

ארץ נהדרת עונה 13 פרק יום העצמאות

פרק יום העצמאות של "ארץ נהדרת"

 אני לא נוהגת לצפות ב"ארץ נהדרת", אך קשה להתגורר בארץ ולא להיחשף לרבים מהמערכונים שלהם, בעיקר דרך הרשתות החברתיות. למעשה, עד אתמול, הפעם הראשונה שראיתי תוכנית שלמה של "ארץ נהדרת" מתחילתה ועד סופה הייתה בטיסה, ואז אפשר לומר שהייתי קהל שבוי במלוא מובן ההגדרה. זו חווית צפייה שונה לחלוטין כאשר צופים בכמה מערכונים זה לאחר זה, בעיקר כאשר הם אינם באותה הרמה.

המערכון הטוב בעיניי ששודר אתמול היה חידון התנ"ך, לא מעט בזכות ראובן ואסתי, הצמד ממערכוני "כמעט קבלת שבת" שאותם אני מכירה. מה שמיוחד במערכונים האלו היא השפה המיוחדת, השנינות והאסוציאציות. יש משהו כמעט מדבק באופן שבו הם מדברים, זו שפה שהיא מצד אחד שיקוף מוגזם של שיח קיים ומצד שני, דרך אותה ההגזמה נולד ניב ייחודי לאותן הדמויות. אפשר כמובן ללגלג על ראובן ואסתי אבל קשה שלא לחבב אותם ואני חושבת שזה סוד קסמם. ניתן לזהות בהם תופעה קיימת, אבל המבט על אותה תופעה הוא לא מבט שמוקיע אותה, אלא מבט שמבליט את האבסורד עם החן.

.

ארץ נהדרת עונה 13

ליאת הרלב וערן זרחוביץ' כאסתי וראובן. צילום מסך

שאר המשתתפים בחידון היו חיקויים מוגזמים של דמויות אמיתיות: גיא זוארץ, קרין גורן, יאיר לפיד, אראל מרגלית וציפורה אהרון, אמו של דודו אהרון שמככבת לאחרונה במדורי הרכילות בשל חתונתו הקרבה של בנה, והנוכחות של זו האחרונה הייתה קומית במיוחד בעיני, ועם זאת, עוררה בי תחושת אי נוחות חמצמצה.

יש לי לא פעם תחושת אי נוחות קלה כשמדובר באנשים בשר ודם ולא בייצוגים של טיפוסים (אם כי גם אלו עלולים לפעמים להיות בעייתיים בעצמם). כשמדובר בפוליטיקאים, מושאים נפוצים לחיקוי, קשה לי לחוש אמפתיה כלפיהם, מה גם שחיקוי בארץ נהדרת מעיד על כך שהפכת לסוג של קונצנזוס, שיש לך קיום בשיח הציבורי, אז אני מניחה שרובם רואים זאת כסוג של מחמאה. כשצפיתי במערכון חשבתי לעצמי שאראל מרגלית בוודאי רואה את הופעתו במערכון כסמן של הצלחה, כמי שעד לא מזמן נחשב לפוליטיקאי אפור ולא מוכר ע"י רוב הציבור, סביר להניח שגם יאיר לפיד מעדיף שילגלגו עליו מאשר שיתעלמו לגמרי מנוכחותו. לעומתם, אני מניחה שקרין גורן וגיא זוארץ רוו פחות נחת מהחיקויים שלהם. זה של גורן היה גרוטסקי מידי, של זוארץ פגע בנקודות החולשה שלו, אבל זהו חלק מעסקת החבילה של הפרסום כאיש בידור, של ה"סלביות", מחיר התהילה.

אבל בניגוד לגורן ולזוארץ, ציפורה אהרון אינה ידוענית בזכות עצמה, היא מקרה שונה. חוסר הנוחות שלי החל למעשה עוד קודם, כשהידיעות אודות הדרך המוגזמת בה הגיבה לארוסתו של בנה התחילו להתפרסם בעיתונים. קשה היה לי להשתחרר מהתחושה שיש פה ניצול כפול, ניצול של ציפורה אהרון את המדיה כדי להשפיע על מצב העניינים במשפחתה, וניצול של המדיה שחגגה על דמותה הצבעונית של ציפורה ועל כל הפרשה כולה. בדרך כלל, כשקיים ניצול דו כיווני כזה, אין לי כ"כ בעיה אתו, אלא שכאן קיימים עוד אנשים שנפגעים מהאש, כמו דודו אהרון, ארוסתו ובני משפחה נוספים. אני תוהה גם עד כמה ציפורה אהרון עצמה מודעת למדיום שבו היא עושה שימוש ועד כמה הוא (לא) משרת אותה בעצם ואני מרשה לעצמי להניח שלא הרבה, מה גם שלא מדובר בכוחות שווים מלכתחילה, בלשון ההמעטה.

ארץ נהדרת עונה 13

מריאנו אידלמן כציפורה אהרון. צילום מסך

ציפורה אהרון היא קורבן כל כך קל, כל כך עסיסי, ממש מתבקש לנעוץ בו שיניים, והשילוב שלה במערכון התנ"ך היה כל כך קומי בדיוק מהמקום הזה, שאין צורך להגזים אותה, כדי ליצור את האפקט, מספיק היה להביא אותה כפי שהיא ולנעוץ אותה בטריטוריה שהיא זרה מצד אחד (חידון התנ"ך), ועם זאת הולמת את מידותיה באופן מדויק. ולכן זה גם מצחיק וגם עצוב. כי בדמותה של ציפורה אהרון אין אמירה פוליטית או חברתית, וגם אין שנינות ויצירתיות כפי שיש בדמויותיהם של ראובן ואסתי, יש רק טרגדיה קטנה ומאוד מאוד אישית של משפחה אחת, שאותה אני מקווה שיצליחו לפתור שלא לעיני הציבור. לצחוק על ציפורה אהרון זה לצחוק על צרות של אחרים בעוד שסאטירה אמיתית מטפלת בבעיות שלנו. אם יש משהו שמעניין אותי בתופעת ציפורה אהרון זו לא האישה הספציפית, אלא ההנאה המוגזמת של אמצעי התקשורת החוגגים על הנעשה במשפחת אהרון. באותה תוכנית שודר מערכון על רפי רשף שמתייחס לכתבה מתוכניתו שהפכה ויראלית, על הפקח וחבורת הנערים. במערכון רשף הוצג כמי שמחפש את הצהוב, את מה שקל להוקיע ולהפוך לתופעה ויראלית בכוונה, ומוותר על עיסוק עמוק יותר בנושאים שבהם הוא בוחר לטפל, ואני לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שזה בדיוק מה ש"ארץ נהדרת" בעצמה עושה עם ציפורה אהרון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.