"סיפורה של שפחה" נחשבת לאחת מהסדרות החשובות של תקופתנו, "הכלה מאיסטנבול" נחשבת לטלנובלה טורקית, שהפופולריות הרבה לה היא זוכה מפתיעה את המיינסטרים ומיוחסת בדרך כלל לעובדה שהסדרה יודעת לספק בידור טוב להמונים. לכאורה אין לשתי הסדרות הרבה מהמשותף, האומנם?
התחלתי לצפות ב"הכלה מאיסטנבול" כי הפרומו מצא חן בעיניי וכי אהבתי בעבר את הסדרה "פטמגול" הטורקית, שחשבתי שהייתה עשויה נפלא, ורציתי כבר זמן רב להוסיף עוד סדרה טורקית לרשימת הצפייה שלי. אני די בטוחה שבין "פטמגול" ל"כלה מאיסטנבול" שודרו לא מעט סדרות טורקיות טובות, שלא יצא לי לצפות בהן, ובכל זאת נראה כי "הכלה מאיסטנבול" הצליחה במקום שאחרות נכשלו, לצאת מ"הגטו" של ערוץ 'ויוה פלוס' ולזכות בהכרה תקשורתית רחבה יותר של סיפור הצלחה. ב"ארץ נהדרת" הקדישו לסדרה פרודיה שבועית, מבקרי טלוויזיה של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" כתבו עליה, היא הסדרה הטורקית היחידה שהשתחלה לסקר הסדרות של שנת 2018 שיועד לגולשים באתר וואלה, והצלחתה הגדולה בארץ אף גרמה לכך שגופים מסחריים רבים רוצים לגזור עליה קופון. ייתכן כמובן שהסיבה ש"הכלה מאיסטנבול" הצליחה לצאת מהגטו של "ויוה פלוס" היא העובדה הפרוזאית שהיא גם זמינה בשירותי ה-VOD של כל רשתות התקשורת בארץ, להבדיל מסדרות ויוה שקדמו לה. אולם מכיוון שהיא לא הסדרה היחידה שזוכה בימינו לזמינות כזו, ועדיין היא הצליחה להפוך לתופעה שהרחוב מדבר עליה, מצדיקה בעיניי התייחסות נוספת לשאלת הצלחתה.
השאלה מה יש בה בסדרה שאין בסדרות אחרות שזיכה אותה בהצלחתה הנוכחית בארץ ובעולם, שראיתי עולה בכל מיני מקומות גרמה לי לחשוב דווקא על הסדרה "סיפורה של שפחה".
לכאורה נראה כי אין ממש קשר אמיתי בין "סיפורה של שפחה" ובין "הכלה מאיסנטבול", שכן הן משתייכות לז'אנרים שונים, ומגיעות מארצות מוצא שונות, והמבנה שלהן שונה לחלוטין. "סיפורה של שפחה" מתארת עולם דיסטופי, ובו קבוצה בשם "בני יעקב" השתלטה בהפיכה על ארה"ב והקימה בה את רפובליקת גלעד, שחוקיה החדשים נטלו מהנשים את רוב זכויותיהן, ואף יצרו מעמד של נשים שכל תפקידו הוא לשכב עם האליטות כדי לספק להם צאצאים, בעוד ש"הכלה מאיסטנבול" מתרחשת בטורקיה של ימינו, עוקבת אחר חיי הנישואין של סורייה ופארוק בוראן, ומבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של הזמרת אולקו אוסט על חיי נישואיה לאיש עסקים אמיד שבגללם נאלצה לעזוב את מקצוע הזמרה.
אולם, איכשהו, כשאני צופה ב"כלה מאיסטנבול", אני יכולה לראות גם בה את אותו עיסוק מתמשך בדיכוי הנשי המתקיים ב"סיפורה של שפחה", ייתכן שזה אינו אמור להפתיע שכן, מרגרט אטווד, כותבת הספר "מעשה השפחה" שעליו מבוססת הסדרה, אמרה שהיא לא המציאה דבר בעולם הדיסטופי שאותו היא מתארת, ושכל התופעות בספר מבוססות על דברים שקיימים או שהיו קיימים בעבר בחברות שונות, ואין להתפלא על כך שניתן לראות חלק מהתופעות שהיא מדברת עליהן קורות בפועל בחברה המתוארת ב"כלה מאיסטנבול".
אך העיסוק המשותף לשתי הסדרות בדיכוי הנשי, הביא אותי לתהות האם ייתכן כי הטענה, שהצלחתה הפנומנלית של "סיפורה של שפחה" נגרמה כתוצאה מהעיתוי של עלייתה לאוויר בתקופה שבה מעמד האישה מצוי מאוד בשיח הציבורי ומשקלה וחשיבותה של תנועת #MeToo הולכים וגדלים, תופסת גם במקרה של "הכלה מאיסטנבול" העוסקת באותם הנושאים.
אם הטענה הזו אכן תופסת גם לגביה, אין ספק שיש לה יתרון על פני "סיפורה של שפחה" מבחינת נגישות לקהל הישראלי, שכן לא רק שהיא זמינה לקהל באופן חוקי דרך כל חבילות התקשורת, ולא רק ב-HOT, אלא שהיא אף עוסקת באותם נושאים באופן הרבה פחות מדכא והרבה יותר אופטימי. יתכן גם כי העובדה שה"הכלה מאיסנבול" מבוססת על סיפור אמיתי מסייעת לה ומקנה לה יותר לגיטימציה, בתקופה העכשווית שבה כמעט כל דבר מואשם בהיותו פייק ניוז.
קליפ של אולקו אוסט, שעל סיפורה מבוססת הסדרה "הכלה מאיסטנבול"
לא מפתיע ששתי הסדרות שעוסקות במעמד האישי מתרחשות בחברות מאוד מובחנות מעמדית, בהן לא רק הנשים נאבקות כדי לשפר את מעמדן ועצמאותן אלא גם בני המעמדות הנמוכים נאבקים כדי לשרוד במרחב המוגבל שהם נדחקים אליו ומנסים לפרוץ את גבולותיו. הסדרה "סיפורה של שפחה" מתארת עולם שבו מי שניצח במלחמה ברא מחדש את המעמדות באופן מאוד מובנה וברור. המעמד הגבוה ביותר הוא זה של משפחות המפקדים מנהיגי המהפכה, מתחתיהם יש מעמד של שפחות שתפקידן לספק צאצאים למנהיגים שנשותיהם עקרות, מעמד של מרתות שתפקידן לשרת בעבודות הבית בבתי משפחות המפקדים, מעמד של דודות, שתפקידן להכשיר את השפחות לחייהן וכיוצא בזה. ג'ון, גיבורת הסדרה, נלקחת לשרת כשפחה בבית משפחתם של פרד וסרינה, שהיו מראשי המהפכה, ועליה ללמוד איך להשתלב במרחב שלהם, באופן הטוב ביותר בו היא יכולה להתקיים, כדי לשמור על חייה. אנו כצופים רואים בחייה שם כשפחה אסון, אך בעונה הראשונה אנו למדים שיש גם כאלה, שעבורן להפוך למשרתות יכול להיחשב שיפור.
בעולם העכשווי של "הכלה מאיסטנבול" המעמדות אינם תוצאה של חוקים חדשים, אלא דווקא של שמרנות העבר, בשעה שהמרחב הציבורי המתואר הופך ליותר שוויוני חברתית (אין התייחסויות ישירה לשלטונו של ארדואן ולהשפעתו).
במובן מסוים, איסטנבול, המקום ממנו מגיעה סורייה, הכלה מאיסטנבול, מסמלת את החופש והשוויון, בעוד שבורסה, בה חיה באחוזה מפוארת משפחתו של פארוק בוראן לו סורייה נישאת, מסמלת את החברה השמרנית והמעמדית יותר. לבעלי האחוזה יש תפקיד חברתי מחייב, ובתוך האחוזה יש משרתים שצריכים לדעת את מקומם ואסור להתערבב.
בעיניי המקומיים, ובעיני אסמה, אם המשפחה, להתקבל לחיק המשפחה באחוזה זהו הישג שלא כל אחד ראוי לו, אלא רק כאלה מהמעמד והרקע הנכון. סורייה מגיעה לאחוזה על תקן הכלה, ומבחינתה עניין האחוזה הוא עולם מגביל, שנכפה עליה בשל רצונה לשמור על אהבתה ולכבד את משפחת בעלה, אך הוא לא כל כך משמעותי בפני עצמו, לעומתה איפק, שגדלה כל חייה בבורסה, רואה בהפיכתה ל"כלה של האחוזה" הישג כל כך גדול, עד שלא אכפת לה אם לשם כך עליה להתחתן עם אחד מבני המשפחה שהיא אינה מאוהבת בו כלל, וערך המעמד הזה לא יורד בעיניה, אפילו לאחר שהיא נאנסת על ידי אותו הבעל.
אין ספק כי מעמדה של ג'ון גיבורת "סיפורה של שפחה" עגום יותר מזה של סורייה, אבל לא רק בגלל שכדי להימלט מגורלה, עליה להתמודד עם כוחות חזקים ואלימים יותר מאלה שעל סורייה להתמודד איתם – שכן סורייה יכולה גם למצוא לעצמה נתיבים להתקדם בתוך האחוזה, וגם לבחור לעזוב את המקום מבלי לסכן את חייה – אלא גם בעיקר בגלל שאפשר לראות במאבק של סורייה, את המאבק על אופי עתיד החברה, אופי שאף פעם לא באמת היה נחלת הכלל והיא עכשיו מעצבת אותו, בעוד שג'ון צריכה להשלים עם מציאות מגבילה, אחרי שהיא כבר הייתה חלק מחברה הרבה יותר שוויונית ומתוקנת, ולהתמודד עם הזיכרונות והאובדן של משהו שפעם היה לה.
בשתי הסדרות מעמד הנשים באופן כללי נחות יותר מזה של הגברים, רק שבעולם של "הכלה מאיסטנבול" הדברים נובעים מאמונות ישנות שהשתרשו ושהדרך לשנות אותן עדיין ארוכה, בעוד שב"סיפורה של שפחה" האמונות הישנות שנראו כבר כאילו אבד עליהן הכלח, עוגנו בחקיקה המחודשת, בה הוסיפו אפילו מגבלות נוספות.
שתי החברות המעמדיות הללו אינן מעודדות מוביליות חברתית, אך בעוד שב"סיפורה של שפחה" המדובר בחוקי המקום שלא ממש מאפשרים עלייה חברתית מעמדית הרי שב"כלה מאיסנטבול" מדובר בתקרות זכוכית, שהן הרבה יותר פרי החברה והאמונות שלה, והרבה פחות אשמת חוקי השלטון.
קו דמיון נוסף אפשר לראות בהתייחסות לפוריות בשתי הסדרות. ב"סיפורה של שפחה", ההצדקה של השלטון למהפכה שלהם ולנטילת הזכויות מנשים הייתה המחסור בפוריות בעולם, העולם הפך לכזה שבו היכולת ללדת ילדים בריאים היא נדירה, ולכן הוא מצוי בסכנת הכחדה וצריך תיקון והקרבת הכלל עבור המשך קיום המין האנושי. הטענה של המשטר היא שהקדמה היא זו שהביאה את האסון, הן בשל זיהומי אוויר והן בגלל שהנשים זנחו את תפקידיהן המסורתיים. התקדמותן של הנשים בעולם באה על חשבון יכולתן להרות וללדת ולגדל ילדים בריאים. לכן התיקון שהחברה הגלעדית מציעה כולל ביטול זכויות לנשים וחלוקתן למעמדות שונים התלויים בפוריותן ובהשתייכותן הקודמת.
בסדרה "הכלה מאיסנטבול" העולם אינו במצוקת הכחדה, אבל חשיבות ההיריון והפוריות בסדרה בולטת למרחוק. כשבני זוג מהמשרתים באחוזה של משפחת בוראן מתקשים להפוך להורים וחוסכים לטיפולים, הדבר נוגע לא רק לליבם של צוות המשרתים שמתנדב לתרום להם כדי לעזור להם, אלא אף לליבה של אסמה, גברת האחוזה, שמוכנה לעזור כלכלית לבני הזוג עם הטיפולים.
מכיוון שהפוריות היא חשובה, זמן ההיריון, שידוע שהוא תקופת סיכון לחיי ההרה והעובר, הופך להיות זמן שבו האישה ההרה זוכה ליתרונות חברתיים. אסמה שהיא אישה קשה, ושמהיום הראשון שסורייה נכנסה לביתה עשתה לה חיים קשים, מבינה היטב שמאזן הכוחות בבית משתנה לרעתה כשסורייה נכנסת להריון לראשונה, והמאבקים בינה ובין סורייה, על עיצוב חדר התינוקות והעריסה ועל מקומן בליבו של פארוק ובאחוזה עולים כיתה בשלב הזה. כיוון שאסמה יודעת שזמן ההיריון הוא זמן שבו צריך לנהוג בעדינות בהרה, היא יוצרת איזון על ידי כך שהיא מבקשת מרופא המשפחה שלה שיאמר לבני משפחתה שהיא עצמה בסכנה בריאותית וזקוקה למנוחה ושאסור לעצבן אותה.
גם ב"סיפורה של שפחה" נקודת הזמן שבה לשפחות יש הכי הרבה כוח על האדונים שלהן, היא תקופת ההיריון, וסרינה, בעלת הבית שבו ג'ון מוצבת, מרגישה היטב את עמדת הנחיתות שלה בזמן שג'ון בהריון, וזה כלל לא מוצא חן בעיניה, אם כי אין ספק שהשיטה שלה להפגין את כוחה על ג'ון באותו השלב, הרבה יותר אכזרית.
אגב, גם אם אל האישה ההרה מתייחסים בשתי הסדרות בחרדת קודש ודואגים לבריאותה, הרי שזה לא אומר שיש בכך כדי לאשר את אימהותה של אישה הרה הנתפסת כנחותה, שכן ב"סיפורה של שפחה" מראש מטרת ההיריון היא שהילד יילקח מהשפחה ויינתן לאדוניה, ובכלה מאיסטנבול אסמה מאיימת על סורייה בהריון הראשון (שהסתיים בהפלה), שהיא תדאג לכך שהיא לא תישאר באחוזה ככלתו של בנה, אבל הבן של פארוק לא ייצא מהאחוזה.
אסמה מתחלה כשסורייה בהריון
אחת הסיבות לכך שההפיכה של גלעד הצליחה בסיפורה של שפחה היא העובדה שהיא כרסמה במעמדן של הנשים, ומנעה מהן אפשרות לעצמאות כלכלית והדירה אותן מכל עמדות הכוח. השלטון הגלעדי אף משמר את מעמדו, על ידי כך שהוא מונע מנשים השכלה, ומנתב אותן לתפקידים מסוימים מאוד כגון עבודות בית, פיקוח על נשים אחרות, סריגה וכמובן הבאת ילדים לעולם או סיפוק שירותי מין. מי שאינה מוצאת את עצמה באף אחד מהתפקידים הללו נשלחת למושבות שם עליה לעבוד בעבודות פרך, בדרך כלל עד ליום מותה.
ב"כלה מאיסטנבול", מי שדרכה אנו יכולים ללמוד את חשיבותה של ההשכלה והעצמאות הכלכלית היא באדה, משרתת צעירה באחוזה, חסרת כל השכלה פורמלית וחסרת משפחה. כשאסמה מגלה שהיא שכבה עם בנה הצעיר מוראט, היא מחליטה לעשות הכול כדי להרחיק אותה מהאחוזה, ומכיוון שהיא חסרת השכלה וחסרת משפחה היא מחליטה לארגן לה נישואי נוחות למישהו שזקוק לאישה צעירה. בהתערבות סורייה, העסקה הזו לא יוצאת לפועל לבסוף, אך אפשר להבין דרכה את דרך החשיבה של אסמה, שרואה במעשיה גילוי אחריות ולא התעללות, שכן מבחינתה דרך הנישואים היא דואגת לסידור כלכלי לבאדה, שלאחר פיטוריה תתקשה למצוא מקום עבודה משתלם אחר בשל היותה חסרת השכלה ומקצוע. גם כשמוראט הבן הסורר מתאהב בבאדה מאוחר יותר ומציע לה נישואין, הקולות סביב באדה מזכירים לה שמצבה שלה אינו דומה לזה של סורייה, ולכן לא מומלץ לה התחתן בנישואי בזק עם מוראט מבלי לקבל קודם את הסכמת המשפחה, כי הם אינם עצמאיים כלכלית, והאזהרה המופנית לבאדה היא חריפה יותר, כיוון שאם מוראט ישנה בעתיד את דעתו, היא תישאר במצב הרבה יותר בעייתי ממנו, ולכן היא חייבת להתמיד בלימודיה ולרכוש השכלה ומקצוע.
תופעה נוספת של דיכוי נשי המשותפת לשתי הסדרות היא מערכת המוסר הכפול ביחס כלפי גברים ונשים. ב"סיפורה של שפחה" אפשר לראות זאת הן בעובדה שזו תמיד אשמת האישה כאשר בני זוג לא מצליחים להיכנס להריון – ולכן הבעל יקבל הזדמנות לעבר את השפחה, אך האישה לא תזכה להחליף את הבעל בגבר פורה – והן בעובדה שיש עבור הגברים מערכת של זנות ממוסדת שמטרתה הנאה ולא פוריות כמו המערכת של השפחות, אך בעוד המעמד של הגברים לא נפגע משימוש במערכת הזו, מעמד הנשים המשרת בה הוא מהנחותים, וכמובן שאין לנשים בגלעד שום חלופה דומה שתשרת אותן. כל אישה שלא כופים עליה לספק שירותי מין, שתחפש אהבה או מין מחוץ למערכת הנישואין דמה בראשה.
גם בסדרה "הכלה מאיסטנבול" מערכת המוסר הכפול לגברים ולנשים עובדת שעות נוספות, פארוק יכול להתאהב בסורייה כשהוא רואה אותה שרה במועדון, אך אחרי שהיא נישאת לו פתאום לשיר בציבור זה לא מכובד וזו בושה למשפחה. אסמה מרשה לבנים שלה לנהל מערכות יחסים הכוללות מין לפני הנישואין, אך לא מוכנה לקבל ככלה אישה שהייתה עם בנה במערכת יחסים כזו. אמנם עם הזמן אסמה מתחרטת על כך שהיא סירבה לקבל ככלה את בגום, אהובתו הראשונה של פארוק, בשל העובדה שהם קיימו יחסי מין מבלי להינשא, אך חרטתה נובעת מכך שהיא ראתה את התוצאות החמורות של מעשיה, ולא מפני שהיא הבינה שזה לא נכון לדרוש התנהגות אחת מגברים ואחרת מנשים.
בשתי הסדרות אפשר למצוא נשים בעמדת כוח, הדואגות לשמר את עליונותו של המעמד הגברי. בסדרה "סיפורה של שפחה" זו סרינה אשת המפקד שהייתה אחת מיוזמות ההפיכה, והייתה מוכנה לאבד מזכויותיה כדי להפוך לאם, ולהרגיש שיש לה זכות אמיתית על תינוקת של אישה אחרת. ואלו כמובן גם נשים כדודה לידיה, ששותפות לחינוך מחדש של השפחות, וגורמות לכך שהשלטון החדש יתקיים. בסדרה "הכלה מאיסטנבול" אסמה ואיפק הן אלו המשמשות כסוכנות יעילות של שימור המעמד הגברי. אסמה היא מייצגת מאוד מובהקת של התופעה, באופן שבו היא מתייחסת למעמד של משפחתה בעיירה, והמוסר הכפול שהיא נוהגת בחינוך בניה, אבל גם איפק לא מערערת על תפיסת העולם הזו. איפק לא שואפת להקים עסק משל עצמה או לזכות במעמד שיגיע אליה רק בזכותה, המעמד שהיא שואפת לו, הוא מעמד שמושג על ידי נישואין, ולכן היא משלימה עם העובדה שהיא נאנסה בנישואיה ולא עושה מזה עניין חוץ מאשר לשפר את מאזן הכוח שלה בתוך הנישואים ולשחק על רגשות האשמה של בעלה. עם בקשת הגירושים של בעלה לעומת זאת היא מאוד מתקשה להשלים, אף על פי שהיא אינה אוהבת אותו, והיא עושה לו סקנדלים על בגידתו, כדי לבייש אותו ולצאת כשידה על העליונה, ואף משתדלת למנוע ממנו לראות את בתם המשותפת, כדי לאלץ אותו להישאר נשוי לה. נראה שבעיניה, גם אם הוא בגד בה, וגם אם היא לא מעריכה ואוהבת אותו, עדיין מעצם היותו בן למשפחת בוראן, יש ערך לטייטל שלה כאישתו, יותר מאשר לכל ערך שהיא הייתה יכולה להשיג לעצמה בלעדיו.
בעוד שב"סיפורה של שפחה" יש "עיניים" צופיות, אנשים שתפקידם לדווח לרשויות על כל מי שחורג מהמסלול שיועד לו, והפחד מאותן עיניים מצליח להשאיר בתלם את רוב הנדכאים ברפובליקת גלעד, ב"כלה מאיסנטבול" אין עיניים שילשינו לשלטון במקרה של סטייה מהדרך המותווית, אבל יש פחד מ"מה יגידו". כך שכאשר הדמויות משתמשות בחוקרים פרטיים כדי לגלות מה דמויות אחרות מסתירות, די בו באיום שהדברים יזכו לפרסום, כדי לזכות ביתרון במאבק הכוחות ביניהן. רוב הזמן כמובן לא צריך חוקרים פרטיים שיאיימו בשערורייה, הפחד מ"מה יגידו" די בו כדי לגרום לדמויות להתיישר על פי הציפיות החברתיות מהן.
שמה הטוב של אסמה חשוב לה עד כדי כך שכל רמז לשערורייה שידברו עליה בעיר בורסה, גורם לה לדרוש מכל בני ביתה ומעצמה סטנדרטים כמעט בלתי הגיוניים. אפשר אולי לומר שזהו גם אחד ההבדלים המעניינים בין "סיפורה של שפחה" לבין "הכלה מאיסטנבול" שכן בסיפורה של שפחה ככל שמעמדך גבוה יותר אתה פחות בסיכון מעיניים שיעקבו אחר מעשיך ויבקרו אותך, בעוד שב"כלה מאיסטנבול" לסורייה, שגדלה כאלמונית בעיר הגדולה איסטנבול, יש יתרון על פני משפחת בוראן, שכן עד שהיא הצטרפה למשפחתם היה הרבה פחות אכפת לה איך היא נתפסת בעיני אחרים ולאחרים היה פחות אכפת ממנה, לעומת בני משפחת בוראן שהיא משפחה ידועה ובעלת מעמד ונכסים רבים היודעת שיש רבים העוקבים אחריה, וכל שערורייה הקשורה לשמם שתתפרסם עלולה לעלות להם בירידת ערך המניות של החברה שלהם.
אמנם כבר נאמר בשיר השירים כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", אך האהבה כערך שקודם לכל שאר הערכים הוא מושג שמקובל בימינו הרבה יותר משהוא היה מקובל בעבר. זוגות נישאו בעבר כדי להקים משפחה, אם הבעל לא היה מכה ולא היה שותה הוא היה נחשב לבעל טוב ו"אני כבר לא אוהבת אותו" לא הייתה סיבה מקובלת לגירושים בתקופות בהן הנישואים נועדו לספק ביטחון כלכלי לאישה. בסדרה "סיפורה של שפחה" הרצון להציל את העולם מהכחדה כביכול דורש מכולם הקרבות בענייני הלב. נישואים נקבעים מבלי לאפשר לבני הזוג להכיר ולהתאהב לפני כן, ומי שבוחרים ללכת אחרי ליבם ושוכחים מחובותיהם לבני משפחתם, ומהתפקיד שהחברה מייעדת להם, מוצאים את עצמם נענשים בחומרה רבה, ולפעמים אף במוות.
ב"כלה מאיסטנבול" המאבק בין סורייה לבין אסמה הוא מאבק בין מי שבעיניה האהבה היא ערך ראשון במעלה, למי שבעיניה המחויבות המשפחתית קודם לכול. אסמה ויתרה בצעירותה על אהבתה לגאריפ שלא הגיע מהרקע המתאים, והיא דורשת מבניה לעשות את אותם הוויתורים שהיא עשתה. נראה שקשה לה גם להאמין שמישהי תבחר בבניה בגלל האהבה, ולא בגלל הכבוד המתלווה לכך, לכן כל אישה שמתקרבת אליהם ולא עומדת בקריטריונים שלה היא בעיניה מישהי שרוצה לטפס בסולם החברתי, ולא מישהי שהולכת אחרי לבה, ולכן כמובן גם לא ראויה בשל אופייה כביכול. אסמה מתרככת קצת כשגאריפ חוזר לחייה והוא עכשיו במעמד שווה, וההתקרבות בינה לבין סורייה מתרחשת על הרקע הזה. אבל העובדה שהיא מרגישה שהיא מאבדת שליטה על בניה בגלל מערכת היחסים המחודשת שלה עם גאריפ, גורמת לה שוב להיות מוכנה לוותר על האהבה. הכבוד המשפחתי חשוב מכול. אסמה היא לא יוצאת דופן בקטע הזה עד כדי כך, אפשר לראות בסדרה דמויות רבות, הדורשות מנשים שונות לדעת את מקומן, ולא לאבד את הכבוד שלהן.
הצלחת הסדרה "הכלה מאיסטנבול" הביאה את התקשורת גם לדון בשאלה האם "הכלה מאיסטנבול" נכנסת למשבצת הטלנובלה כיוון שהיא ארוכה, משודרת בשידור יומי, כוללת סיפור אהבה ותככים ומזימות וקיטש לפרקים, או שהיא אינה טלנובלה כיוון שהיא לוקחת מרכיבים טלנובליים ומרכיבה אותם אחרת, למשל במקום שהסדרה תעקוב אחר סיפור אהבה בין אישה ענייה לגבר עשיר הנישאים לאחר 200 ומשהו פרקים, בכלה מאיסטנבול, הנישואים מתרחשים כבר בחמשת הפרקים הראשונים, ועיקר הסדרה עוסק בהתמודדויות עם חיי הנישואין, עם ההבדלים בהשקפות העולם בין בני הזוג, עם בני המשפחה של הזוג, שילוב קריירה בחיי המשפחה וכו'.
כמי שסבורה כבר שנים רבות שהמיינסטרים מתייחס בביטול ובזלזול לסדרות טובות רבות רק מפני שהן משובצות בערוצים המיועדים בעיקר לקהל נשי דוגמת 'ויוה' ומוגדרות כטלנובלות. אני יכולה רק לשער כי ההצלחה שהסדרה זוכה לה נובעת מכך שהיא משתלבת בשיח ההולך וגובר אודות מעמד האישה, שמתרחב גם בארצות שמרניות כדוגמת טורקיה וחלקים מהחברה הישראלית, אך גם אם הסיבות הן אחרות, אני מאוד שמחה על הצלחתה, שכן אני רואה בכך סוג של צדק פואטי, שכמו שסורייה בסדרה לא מצמצמת את עצמה בהתאם למקום שאחרים חושבים שנכון לייעד לה, כך "הכלה מאיסטנבול" הצליחה לפרוץ את הגבולות שיועדו לה, ולזכות להתייחסות גם במחוזות בהם נוהגים בדרך כלל התעלמות מטלנובלות.
אולי יעניין אותך
המלצות סוף
"שבאבניקים", "סוף הפאקינג עולם", "הכלה מאיסטנבול", "סמוך על סול" ועוד, סיכום הסדרות המומלצות של אורלי שלמה לשנת 2018
באיזו תכנית ריאליטי הייתם יכולים לככב?
באיזו תוכנית ריאליטי הייתם מצליחים במיוחד: האח הגדול, המירוץ למיליון או אולי בכלל נולדתם לשיר? שחקו וגלו:)
סיפורה של שפחה, עונה 2, פרק 6 – נותנים לאדם אצבע…
כיצד בוחרים בין פשרה להפעלת כוח, האם בכלל תמיד יש כוח להפעיל, כיצד הפעלת כוח יכולה להזיק יותר מאשר להועיל, וכיצד הפרק "דם ראשון" (First Blood) דן בשאלות הללו?