סודות ושקרים

פינוקיו

דיון בכוחה של התקשורת, ובאמת ובשקר, על פי ארבעת הפרקים הראשונים בסדרה הקוריאנית "פינוקיו"

פינוקיו אינה הסדרה הראשונה שבה קיים מוטיב על טבעי המשתלב בטבעיות בעולם הרגיל והמוכר שלנו, גם לא הסדרה הקוריאנית הראשונה מסוג זה. גם הסדרה הקודמת של אותם היוצרים, "קולו של הלב", מתאפיינת בכך, וכן גם "גן סודי", "החברה שלי היא גומיהו", "הנערה שרואה ריחות" וכדומה, אך לאחר הצפייה בפרק השלישי והרביעי נראה כי השימוש בעל טבעי אינו נועד רק כדי להניע את העלילה או לזרז אותה אלא הוא חלק מהתמה המרכזית של הסדרה, שעוסקת בכוחה של התקשורת וברמה המופשטת יותר, באמת ושקר.

צ'וי אין-הא לוקה בתסמונת פינוקיו, אותה תסמונת פיקטיבית שמונעת מהאדם שסובל ממנה לשקר, משום שכל פעם שהאדם מודע לכך שדבריו אינם אמת – הוא משהק. תסמונת זו מקשה על הלוקים בה (לפי הסדרה היא מאפיינת אחד מתוך כל 43 אנשים בקוריאה), לעסוק במיני מקצועות שונים, כגון עורכי דין, שחקנים וגם… עיתונאים. עם זאת, בעלי התסמונת נהנים מכך שהם נחשבים לאמינים יותר מאחרים, רק משום שהם אינם יכולים לשקר. למשל, לו האדם שהעיד על כך שראה את אביו של דאל-פו בריא ושלם מחוץ לאתר המפעל לא היה בעל תסמונת פינוקיו, ספק אם דבריו היו מתקבלים בציבור ללא עוררין כפי שהתקבלו, עם זאת, כשאין-הא ניסתה להוכיח לכיתה שדאל-פו אינו אותו "אפס מאופס", בור וטיפש כפי שחשבו, ולכן לא גנב את שאלות המבחן, היותה בעלת תסמונת פינוקיו לא עזרה לה להוכיח את טענותיה, אך כשדאל-פו הופיע בטלוויזיה והפגין את חוכמתו ובקיאותו, כל הכיתה האמינה ללא ספקות שאכן הוא חף מפשע. באותו הרגע ממש גמלה באין-הא ההחלטה להפוך לכתבת טלוויזיה כמו אימה, כי הכוח לגרום לאנשים להאמין בך גלום בתקשורת.

גם דאל-פו יודע זאת, יותר מדי טוב, ובניגוד לאין-הא התמימה והנאיבית, הוא מביט על עולם התקשורת במבט מפוכח וכואב. הוא יודע עד כמה קל לשקר לציבור ועד כמה הציבור מתמסר מסיבותיו שלו לשקרים, ואיך אמת הופכת לשקר ושקר לאמת.

דיווח חדשות כוזב

סונג -צ'ה אוק מדווחת על השרפה, המחסום לפיה הוא רק לשם יצירת שקר גדול יותר…

מוזר לחשוב על עולם ללא שקרים, שקרים קטנים, שקרים לבנים, שקרים מתוך נימוס או מתוך פחד. רוב האנשים משקרים, רוב האנשים אינם מתכוונים להזיק בשקריהם, בסך הכול לחפות על פשלה קטנה, לא להסתבך עם הבוס, שקר לבן קטן, במי זה כבר יפגע? אך הטרגדיה של משפחתו של דאל-פו נבנתה משקרים קטנים שנבנו זה על גבי זה. ראשית כול, שיקר מנהל העבודה שאנשיו עדיין נמצאים במקום, לאחר מכן, הוא המשיך לשקר גם כשידע שהכבאים עולים להצילם ומסכנים את חייהם וסכר את פיו גם לאחר שמתו כה רבים מהם והאשמה נפלה על ראש צוות הכבאים, אביו של דאל-פו. זו דוגמא קלאסית לאופן שבו שקר לבן קטן הופך למפולת שלגים שקוברת מתחתיה משפחות שלמות. ככל שהעלילה הלכה והסתבכה, כשהפועלים ששיקרו ראו כיצד מטפלת התקשורת ללא רחמים במי שנבחר כאשם וכיצד הציבור מתמסר לה ומשתף עמה פעולה, סביר להניח שהפחד מלזכות בגורל דומה גרם למשקרים לדבוק בשקריהם. השקרים שלהם לא היו היחידים, התווספו לכך שקרי התקשורת, גם השקר הסתמי של כתבת הטלוויזיה הידועה סונג צ'ה-אוק (אימה של אין-הא) שאמרה בקול רם בנייד שלה שאדם עם ברדס אפור נראה בסביבות תחנת הדלק (ועשתה זאת כדי להסיט מדרכה את המתחרים, אך בלי דעת הוסיפה לאשמתו של ראש צוות הכבאים) וגם השקר המשמעותי יותר, של הפניית כל האש בפרשה אל ראש צוות הכבאים ומשפחתו, בהתבסס על עדות מפוקפקת אחת ולא יותר.

מהו שקר למעשה? שקר הוא לא רק אמירת ההפך ממה שהיה באמת, שקר הוא גם חצי אמת, וחצאי אמיתות לא פעם מסוכנים יותר משקרים רגילים כי קשה יותר להפריך אותם, כי הם מתבססים לעיתים על רסיסי אמיתות, וכשהתקשורת בוחרת להציג חצאי אמיתות כאמיתות, אנשים מאמינים לה, כפי שהם מאמינים לאנשים בעלי תסמונת פינוקיו.

האם העד שיקר? לא, הוא טעה. הוא אכן ראה אדם עם ברדס אפור, אך זה לא היה ראש צוות הכבאים, אדם עם תסמונת פינוקיו אולי אינו יכול לשקר ביודעין, אך הוא יכול לטעות ולהטעות אחרים.

לאחר שאין-הא נכשלת במבחן הריאיון עם אימה בתחנת הטלוויזיה, ולאחר שדאל-פו מתעמת אף הוא עם אימה בעטיה, דאל-פו מחליט להצטרף לאין-הא ולהפוך אף הוא לעיתונאי טלוויזיה. שניהם עוברים את המבחנים הראשוניים, אך אין-הא מסתירה את היותה בעלת תסמונת פינוקיו, כי אקסיומה ידועה לכול היא שבעל תסמונת פינוקיו אינו יכול להיות עיתונאי. הבעיה הראשונה צצה במבחן בו כל מועמד צריך לתאר קרב של חתול וציפור בחצר. דאל-פו, הראשון, מתאר את הקרב כפי שהינו, ללא כחל וסרק, אך הבאים אחריו מוסיפים פרשנויות זה על גבי זה, והשערות אותן הם מציגים כעובדות (למשל, שהציפור הגנה על הקן שלה). כשמגיע תורה של אין-הא, היא איננה יכולה לחזור על דבריהם ולהבנות מהם, ואף לא להוסיף ספקולציות משלה, אלא רק לתאר את מה שעיניה רואות. כשהיא נשאלת מדוע, לפני שאין-הא מספיקה להודות בהיותה בעלת תסמונת פינוקיו, מזדרזים דאל-פו והבחור החדש שהצטרף לעלילה להכריז "כי היא כתבת". בינות להבדלים בין גישות המעומדים להצגת האירועים מהדהדת השאלה "מהו תפקיד התקשורת?". האם להציג רק את העובדות הקיימות או לנתח אותם, להוסיף להן פרשנות ולעצב אותן לפי דרכה?

אין-הא בשעת מבחן

השאלה הזו מהדהדת שוב במבחן הבא, עימות על נושא חדשותי מהעבר כשהנושא הנבחר הוא לא אחר מהטרגדיה המשפחתית של דאל-פו. דאל-פו, שהקשר הישיר שלו לנושא אינו ידוע לאף אחד מהנוכחים (אם כי ישנה אפשרות שאחד הכתבים הבכירים יכול לנחש) צריך להתמודד לא רק עם הכאב שבחוויית האירועים שוב אלא גם עם הידיעה שגופתו של אביו אכן נמצאה באתר השריפה. עוצמת הרגשות האלו גורמת לו להתקיף בעימות את אין-הא שמגנה על העד בעל תסמונת הפינוקיו ולחשוף אותה עצמה כבעלת התסמונת לפני כולם. בדבריו אליה דאל פו טוען שעל התקשורת ועל בעלי תסמונת פינוקיו להיזהר יותר מכל אחד אחר בדבריהם מכיוון שאנשים מאמינים להם אוטומטית. עבור אין-הא התקשורת הינה כוח ואילו התסמונת היא חולשה, מגבלה שבעטייה היא זכתה לכינוי "מכשפה בוטה", מגבלה שמונעת ממנה לעבוד בתחום שהיא רוצה ומפריעה לה בכל תחומי החיים, עבור דאל-פו, שתי התופעות מסמלות כוח גדול שיכול להפוך לחולשה גדולה כאשר משתמשים בו בחוסר אחריות.

אך מה בדבר האחריות שלנו, הצופים? אנחנו רגילים לדבר על "תקשורת עוינת", "תקשורת מגוייסת", וכדומה, אך לנו כצרכני תקשורת יש גם אחריות משלנו. כשתחנות הטלוויזיה משדרות את הסיפור על השריפה כסיפור סנסציוני וחד-ממדי של קורבנות טובים ואיש רשע אחד שאשם בסבלם הם עושים זאת כדי להשיג רייטינג, הם מכירים את קהלם, ואכן, ציבור הצופים מתמסר למניפולציה ומשתף איתם פעולה ברצון. קל לנו יותר לעכל סיפורים חד מימדים, קל להזדהות עם הקורבן חסר הישע ולשנוא את מי שגרם לו עוול, אבל המציאות בדרך כלל מורכבת מאפורים, היא פחות סנסציונית ופחות קלה לעיכול. זו האחריות שלנו לזכור שיש יותר מצד אחד למטבע, לא לקבל כמובן מאליו כל סיפור עיתונאי וכל פוסט רושף גיצים בפייסבוק ולא להיגרר אחרי כל מניפולציה תקשורתית. אנו קובלים על התקשורת שהיא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל התקשורת אינה פועלת בחלל הריק, אנו משתפי הפעולה שלה.

הפרקים האחרונים העלו בי את התהייה: האם סוד אף הוא יכול להיחשב כשקר?

אין-הא הרי משתפת פעולה עם השקר של דאל-פו, היא הרי יודעת שהוא לא דודה באמת ועדיין קוראת לו דוד ומתייחסת אליו ככזה מול סבה. כמו כן, היא מסתירה את היותה בעלת תסמונת פינוקיו כשהיא מחפשת עבודה כעיתונאית (עד שהיא נחשפת על ידי דאל-פו). לעומת זאת, כשהיא מודעת לכך שדאל-פו לא גנב את המבחן, כל עוד היא שותקת ולא יוצאת להגנתו – היא סובלת ממתקפת שיהוקים. גם השקרים שהיא מספרת לעצמה אינה גורמים לה לשהק. היא לא משהקת כשהיא משכנעת את עצמה שאימה עדיין אוהבת אותה ומתגעגעת אליה למרות שבמשך 10 שנים לערך לא טרחה להשיב לה להודעות האס.אמ.אס שלה,  והיא גם אינה משהקת כאשר היא אינה מודעת לרגשותיה כלפי דאל-פו ומכחישה אותם בפני אביה. את החלק הזה קל לי יותר להבין, גם העד בעל תסמונת הפינוקיו האמין בדבריו ולכן לא שיהק כשדיבר עם המשטרה והתקשורת, אבל כשמדובר בסודות, האם להסתיר חלק מהאמת לא נחשב אף הוא כשקר? יש לי תחושה שיוצרי הסדרה אינם לגמרי החלטיים בנושא, לפעמים הסתרת האמת נחשבת מבחינתם כשקר ולעתים לאו דווקא.

2 תגובות בנושא “סודות ושקרים

  1. ניתוח מעולה אסול/רמונה ובדיוק היינו עדים לסיפור על שוטר שהכה חייל אתיופי וכבר פיטרו את השוטר כבר מיהרו לקטול את השוטר ולדבר על כך שהמשטרה מתעללת באתיופים. גזענות, גזענות, גזענות, אך כשהושגה הצילומים של המקרה הסתבר שהשוטר פעם על פי המקובל והחייל האתיופי אולי היה שיכור אולי סתם התחכם אבל התנהג כמו בריון רחוב.

     

    לגבי עניין הדוד כפי שהיא אמרה לאביה, הסבא אימץ אותו עם מסמכים והכול והוא רשום בתעודות כבן של סבא שלה, כך שהוא דוד חורג שלה, הוא לא דוד ביולוגי, אבל הוא דוד לפי המסמכים. ובעצם גם הסבא לא המציא לו אימה כך שאף אחד לא משקר שהוא דוד ביולוגי שלה חוץ מהסבא שזמן מה שיקר לעצמו שמדובר בגלגול נשמה של בנו.

    • יבגני תודה רבה!

      רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך…

      מקבלת את ההסבר שלך לגבי אין-הא, נשמע בהחלט הגיוני (-:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.