מסקנה מס' 3 – הרעב יכול להיות הסחת דעת בדיוק כמו השפע.

אחת ממסקנות הניסוי של אורנה בן דור ניב הייתה שכל המשתתפים התחברו לקונפליקטים העיקריים בחייהם בתקופת הניסוי, מהבחינה הזו הניסוי הטלוויזיוני הצליח, כי אין דבר שז'אנר הדוקו ריאליטי אוהב יותר מאנשים שמתחברים לקונפליקטים שלהם. העניין הזה בלט ביותר אצל ליהי שהשהות בבדידות ביתה הביאה אותה לראשונה מזה ארבע שנים לפנות לאקס המיתולוגי שלה, ולברר איתו מדוע הוא ביטל את החתונה שלהם, נושא שהיא די הדחיקה במשך הזמן. 

לכאורה נראה כי ניסו להגיע למסקנה שההישארות בלי הסחות הדעת של השפע מקנה לבני האדם את ההזדמנות להתפנות לטיפול בבעיות ששגרת היומיום מקלה את הדחקתן, ממש כפי שפינוי הבית מכל חפציו הביא את בני הזוג אלמוג ושור להתפנות לצבוע את ביתם, אבל ראו די ברור שההתפנות הזו לעסוק בקונפליקטים העיקריים של חייהם, הופיעה אצל המשתתפים רק לאחר שהם הצליחו להשיג את המינימום שהיה דרוש להם (בגדים, מצעים/מיטה, מוצרי היגיינה או סמארטפון), כדי להרגיש שוב נוח בביתם, ובימים הראשונים שבהם הם עסקו בעיקר במחסור שלהם, לרובם לא היה ראש בכלל לחשוב על שום דבר מעבר לכך.

יוצאי דופן היו דניס, שמראש הגיע לניסוי נחוש בדעתו להשתמש בזמן הזה כדי לכבוש שוב את לב אולגה אהובתו, ורק דאג קודם לכן שהבית שלו יוכל להכיל את המינימום הנחוץ כדי לארח אותה, ואלמוג ורועי ,שנראה לי בהתחלה שהוויכוחים שלהם בנושא הבאת ילדים לעולם מונעים מהם את תחושת הסבל של המחסור בחפציהם כפי שהאחרים הרגישו.

מסקנה מספר 4 – הסמארטפון הוא לא האויב.

"מערכת היחסים הכי אינטימית שלנו היא עם הסמארטפון", אומרת אורנה בפתיח כאילו בביקורת על הדור המנותק רגשית, אבל אני מצאתי את ההתייחסות החשדנית הזו כלפי הסמארטפון לצבועה במקצת בהתחשב בכך שהסמארטון משמש בעצם ככמה חפצים חיוניים מאוד, שבלעדיהם אף סדרת טלוויזיה לא הייתה יכולה להתקיים. הסמארטפון הוא מצלמה, והסמארטפון הוא ארנק, והסמארטפון הוא גם אמצעי תקשורת למי שנמצאים רחוק אחד מהשני וצריכים לתאם ביניהם פגישות וסידורים.

אני מודה שלא לגמרי הבנתי בתחילה למה אף אחד מהמשתתפים לא ישר לוקח מהמכולה את הסמארטפון שלו, ולו רק בשל היכולת של הסמארטפון לשמש כארנק, ואני מניחה שהתשובה לזה היא כי השימוש הזה כנראה נאסר עליהם בכל מקרה (עיין ערך מסקנה 2) , אולם גם אם הגיוני שהשימוש הזה ייאסר, הביקורת על יתר השימושים של הסמארטפון, והאיסור לקחת מהמכולה סמארטפון או כל חפץ טכנולוגי אחר דוגמת מחשב במשך השבוע הראשון הוא בעייתי בעיניי.

אפשר כמובן לקחת מליהי את הסמארטפון לשבוע או לשבועיים, אבל אני לא מאמינה שהבחור מהבליינד דייט שלה שנקבע מראש עוד לפני תחילת הניסוי, הגיע למפגש בלי שהוא ערך כמה שיחות תיאום ווידוא המפגש עם ההפקה.

אפשר גם לומר שמערכת היחסים הרומנטית של דניס עם חברתו אולגה נפגעה בשל השימוש הרב שלו בסמארטפון לפני תחילת הניסוי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שעבור דניס הסמארטפון הוא לגמרי כלי עבודה, ומה שהביא לו את ההצלחה הראשונית, ואת הקפיצה אל עשיית כסף טוב, כך שאפשר גם להתייחס לחלק מהשימוש שלו בסמארטפון כוורקוהוליות, ואת ערך חשיבות העבודה התוכנית דווקא מנסה לקדם אפילו.

אולם החשיבות של הסמארטפון לצורך השימוש הבסיסי שלו הייתה ברורה מכול כשליהי הייתה צריכה להשתמש בו כדי להתקשר לאקס שלה ולפתור את הקונפליקט המרכזי של חייה (עיין מסקנה 3),

ועוד יותר מכך במקרה של דניאל, שבאחד מימי הניסוי הרגיש שהסמארטפון הוא החפץ שהוא רוצה להוציא מהמכולה, וגילה שם באחת מההודעות שהצטברו אצלו, שאימא שלו צריכה לעבור ניתוח באותו היום. למזלו הוא ושותפו הוציאו עוד קודם לכן את מפתחות המכונית, וכך הוא יכול היה להספיק להגיע לניתוח של אימו בזמן, אני לא חושבת שהייתי סולחת להפקה שבשביל איזשהו ניסוי הייתה גורמת לי לפספס ניתוח של ההורים, ואני חושבת שזה היה מזל מאוד גדול שהוא חפץ בסמארטפון שלו בדיוק בזמן.

מסקנה מס' 5 – אי אפשר באמת להתחיל מאפס

אף בן אדם לא מתחיל מאפס, כל תינוק שנולד מתחיל מנקודת המוצא המשפחתית שלו, ומקבל בהתאם לרכוש שצברו הוריו או האנשים שמוגדרים כאחראים עליו. הסדרה מייחסת ללקיחת כל רכושם של המשתתפים לשבועיים כאילו יש בכך כדי להביא אותם לנקודת ההתחלה של צבירת הרכוש שלהם, אך המחשבה הזו מבוססת על שלוש הנחות מוטעות.

הראשונה והברורה יותר היא שהישארות בבית נטול חפצים אחד שקולה להישארות בבית נטול חפצים אחר, ואין דין בית אחד כדין בית אחר, מי שגר בדירה שכורה לעומת מי שגר בבית פרטי, לא מתחילים מאותה נקודה. נכון הדבר גם למי שגר בעיר מול מי שגר בכפר, במרכז מול הפריפריה וכיוצא בכך, אבל נניח לצורך העניין שהבית לא ממש משנה כי אף אחד מהמשתתפים לא יכול למנף את עובדה היותו גר בבית לכסף מזומן במהלך 14 יום. 

ההנחה המוטעית השנייה היא שהרחקת הרכוש שלך לזמן מוגבל שקולה להישארות באמת ללא רכוש, ואין הדבר כך, ממש כמו שמי שצם מבחירה מסיבות שונות ויודע שיאכל בסוף הצום לא דומה למי שלא יודע היכן ימצא את פיסת המזון הבאה שתובא לפיו. המשתתפים מודעים היטב לעובדה שרכושם יוחזר להם בסוף השבועיים, זה מה שמאפשר לחלקם להתאפק גם מלקחת חפצים מהמכולה במהלך השבועיים, הם רוצים לנצל את ה"צום" שלהם באופן הטוב ביותר. הם לא בהכרח היו מרגישים באותו אופן לו באמת היו מאבדים את רכושם, והיו צריכים לצבור הכול מחדש. יש משהו מרגיע בידיעה שהרכוש שלך נמצא באיזשהו הישג יד, גם אם אף פעם לא משתמשים בו.

אני מניחה גם שהמשתתפים קיבלו תשלום עבור השתתפותם בניסוי, כך שאני מניחה שגם המחשבה הזו תורמת לתחושת שלוות הנפש במקרה של פרידה מכל החפצים למשך שבועיים, יחד עם זאת ברור כי ההנחה המוטעית הזו לגבי להתחיל מאפס הכרחית במסגרת הניסוי הטלוויזיוני, כיוון שברור שאין לאף אחד זכות להביא לאובדן אמיתי של רכוש בשביל תוכנית טלוויזיה.

אבל מה שבאמת הוכיח לי שאין דבר כזה להתחיל מאפס היא ההנחה המוטעית השלישית, שאנשים שאיבדו את רכושם בפתאומיות נמצאים באותה נקודת פתיחה כפי שהיו כשהתחילו לצבור אותו, ושוב, אין הדבר כך. האנשים מביאים עמם את עולם הניסיון שלהם ואת עולם הקשרים שלהם.

אלמוג למשל מצאה שתי עבודות להתפרנס מהן שהתבססו על קשריה בהווה ובעבר. היא הופיעה בשדרות רוטשילד עם ידיד שעמו היא נדברה מראש שינגן עבורה שם, ובעלה החזיר אותה לעבודה בחנות למוצרי מין שבה היא עבדה פעם והייתה בעלת ניסיון. אלמלא ניסיון העבר שלה, היא לא הייתה יכולה להשיג את הכסף שהיא השיגה במהלך הניסוי באותו הזמן.

גם דניס הלך למקומות עבודה שהוא עבד בהם בעבר כמו חוף הים, ונראה לי שלכולם היה קל יותר למצוא עבודות בהתאם לעברם ולעבודות שהם התנסו בהן בעבר. אף אחד לא באמת התחיל מאפס.