מתחילים מאפס, סיכום עונה – דברים שצריך

מתחילים מאפס

מה ניסתה לבדוק הסדרה "מתחילים מאפס" והאם היא הצליחה לענות על השאלות שהעלתה?

בספרו של סטיבן קינג "דברים שצריך", מגיע שד דמוי אדם לעיירה כלשהי ופותח בה חנות בשם "דברים שצריך", הוא מוכר לתושבי העיירה חפצים שהם בפועל זבל חסר ערך, אך בעיני כל קונה הם מצטיירים כחפץ שהם הכי רוצים בעולם, ודרך המכירה הזו הוא בעצם שולט בקונים, ומפעיל עליהם מניפולציות שונות שמטרתן לזרוע כאוס והרס בעיירה.
כשקראתי את הספר הזה חשבתי לא מעט על הערך הרגשי שאנחנו נותנים לחפצים שונים והאם הערך הרגשי הזה עלול להוביל אותנו לשעבוד לחפצים שאנחנו לא באמת צריכים.

אבל איך אפשר לדעת מה באמת צריך? איך אפשר לקבוע מהם הדברים שבלעדיהם אי אפשר להסתדר? מהם הדברים שבאמת מועילים לנו ומהם אלה שמזיקים לנו לטווח הארוך?

אם השאלות הללו מעניינות גם אתכם, אין ספק שתוכלו למצוא עניין בסדרת הדוקו ריאליטי "מתחילים מאפס" של "כאן", המבוססת על הפורמט STRIPPED של רשת DR3 הדנית.

הסדרה, שמצאתי אותה מרתקת לצפייה, מנסה להתמודד עם השאלות הללו דרך מה שהיא מגדירה כניסוי טלוויזיוני. היא הייתה מרתקת לצפייה בעיניי כי ששת גיבוריה, משתתפי הניסוי, התמסרו לתהליך והיו מעניינים, ואורנה בן דור ניב שהופקדה על בימוי הגרסה הישראלית, בהחלט יודעת לספר סיפור. אולם יחד עם העניין שמצאתי בסדרה, חשבתי גם שהגדרת הסדרה כניסוי היא בעייתית, ואם אתם מייחסים משמעות למילה "ניסוי" אולי תסכימו איתי.

אורנה בן דור ניב
אורנה בן דור ניב, קרדיט צילום: איציק שוקל

באופן כללי נראה שקיימת בימינו אינפלציה בשימוש במושג 'ניסוי', כאשר לא מעט תוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול", "חתונה ממבט ראשון", או "מה אתם הייתם עושים", מתייחסות לעצמן כאל ניסויים חברתיים. ייתכן כי תדמיתית יש בזה בעיני ההפקה ואנשי השיווק שדרוג של התוכניות המדוברות מטראש או סתם בידור לדרגת תוכניות בעלת ערך פסיכולוגי חברתי, ונוח לכולם להתעלם מכך שניסויים בבני אדם הם לא בהכרח דבר חיובי .

יחד עם זאת, בניגוד לתוכניות הללו, שנהנות מאצטלת הניסוי אך לא באמת משקיעות בהגדרת חוקי הניסוי, הדוקו ריאליטי "מתחילים מאפס" מנסה להתייחס לניסוי באופן רציני, ולהגדיר מטרות וחוקים לניסוי, אולם דווקא ההשתדלות הזו גרמה לכך שהיה קל יותר לפרקים לראות עד כמה הניסוי הזה מפוקפק.
כך מסבירה אורנה בן דור ניב את חוקי הניסוי בפתיח של כל פרקי הסדרה:

"במאה העשרים ואחת אנו מכורים לשפע האפשרויות שהופך את היומיום שלנו לנוח הרבה יותר. אנחנו קונים עוד ועוד פריטים בתקווה שישפרו את חיינו, ממלאים את עולמנו בהסחות דעת, ומערכת היחסים הכי אינטימית שלנו היא עם הסמארטפון. שישה משתתפים ממקומות שונים בארץ הסכימו לקחת חלק בניסוי טלוויזיוני בן שבועיים ובו:
1. כל רכושם נארז במכולה הכול כולל הכול.
2. בכל יום הם יוכלו לקחת פריט אחד בלבד מהמכולה.
3. אסור להם לקבל מתנות, הדרך היחידה שלהם להשיג מזומן או מוצרי יסוד היא לעבוד עבורם.

במהלך הניסוי על המשתתפים להמשיך בשגרת חייהם ללא החפצים שמשמשים אותם ביומיום כדי לגלות מה באמת חשוב להם ולהתחיל מאפס".

כבר מהצגת חוקי הניסוי הראשונית הזו התחלתי לתהות מה בעצם הניסוי מנסה לבדוק ולמה הוא נקרא "להתחיל מאפס"? האם הוא מנסה לבדוק מה באמת חשוב להם, מה ממלא להם את החיים במשמעות, או שמא באיזה אופנים הם יכולים להשיג חזרה את מה שנלקח מהם בשביל הניסוי, ואיך אפשר להשיג עבודה וכסף כשאין לך אפילו בגד ללבוש?
בסוף הסדרה מוצגות המסקנות הבאות:

1. מבין 6 המשתתפים, 3 לא לקחו את הטלפון לאורך כל הניסוי.
2. כולם העדיפו לחפש עבודה, להשיג דברים בכוחות עצמם, ולא לקחת דברים יומיומיים מהמכולה.
3. כל אחד התחבר לקונפליקט המשמעותי בחייו בתקופה בה התקיימו הצילומים.

מסקנות שלא ממש עוזרות לענות על התהיות שלי, ולא רק בשל העובדה שהן אינן מדעיות כפי שהסדרה טרחה להבהיר, אלא בעיקר מפני שיותר משהן מסקנות של ניסוי כלשהו הן בעצם תיאור של התפלגות ההתנהגות של המשתתפים בניסוי.

לי לעומת זאת יש מסקנות אמיתיות מהתנהלות הניסוי הטלוויזיוני הזה ובכוונתי לחלוק אותן עמכם, אבל רגע לפני כן אני חייבת להתייחס לאספקט אחר שבעיני הוא מהותי. 

מהדרישה ממשתתפי הניסוי להישאר בביתם ולהמשיך כרגיל את חייהם ניתן להבין שהניסוי בא כביכול לברר את שאלת הצורך בחפצים תוך כדי ניהול חיי השגרה היומיומיים (כי ברור מתוכניות ריאליטי אחרות כמו למשל "הישרדות", שאנשים מחוץ לסביבתם הטבעית, מסוגלים לחיות לאורך זמן ללא כל החפצים שלהם). אולם שגרת חיי היומיום של כל המשתתפים בניסוי, היא כזו שאינה דורשת נוכחות בעבודה קבועה וסדר יום קבוע, כך שגם מהבחינה הזו הניסוי הוא מוטה ולא מייצג.

אלמוג שור ורועי צברי הם זוג סטנדאפיסטים נשוי שהתאהבו על בימת הסטנד-אפ, התחתנו והתחילו לשתף פעולה גם על הבימה. במהלך השבועיים היו להם בערך כשלושה אירועים קבועים מראש שקשורים לעבודתם, ובכל שאר הזמן היה להם זמן להפנות לשאלה מה הם רוצים וצריכים להוסיף למה שכבר יש או אין להם בחיים.

כך גם לדניס צ'רקוב שהוא יוטיובר וכוכב רשת היו כמה פגישות וצילומים קבועים מראש, אבל רוב הזמן עתותיו היו בידיו, וכך גם לזוג החברים והשותפים לדירה דניאל צגאי מפיק המסיבות, והשחקן יניב זנבה (תאג"ד).

היחידה שהעבודה שלה נשמעת על הנייר יותר שגרתית ומסודרת, היא ליהי פישר, מנהלת בחינוך הלא פורמלי, אבל אותה תפסו כנראה בזמן חופשה מהעבודה כיוון שאצלה לא נרשם כלל שום מפגש הקשור לעבודתה הקבועה.

ליהי פישר
ליהי פישר, "מתחילים מאפס", כאן 11

לצורכי העבודה הקבועים מראש, נשמרו עבור המשתתפים תיקים שהם הכינו מראש עם ביגוד הולם ודברים שהם צריכים, וסביר להניח שאנשים שצריכים ללכת כל יום לעבודתם ומבלים שם חלק ניכר מיומם, לא היו מתאימים למסגרת המאוד צרה של הניסוי, כי העבודה שלהם לא הייתה מאפשרת להם להשקיע מספיק מחשבה בדברים שהם באמת מרגישים בחסרונם, או להשקיע זמן בעבודות אחרות שיוכלו לספק להם מזומנים מייד. העובדה שנבחרו אנשים שלוח הזמנים שלהם גמיש מאוד מעוררת גם את התהיה עד כמה הניסוי הזה יכול בכלל להעיד על רוב האנשים שכן חיים במסגרת של שגרת עבודה קבועה, לפחות בעידן שלפני הקורונה.

מסקנה מספר 1 – כאשר מגדירים משהו כניסוי טלוויזיוני, כנראה שהחלק הטלוויזיוני חשוב יותר מהחלק של הניסוי.

הסיבה שהגעתי למסקנה הזו נובעת מכך שחלק מדרישות הניסוי הזה כמו ההישארות בעירום מלא של המשתתפים בניסוי שנגזר מכלל הניסוי הראשון "הכול כולל הכול", היו לצורך העניין הטלוויזיוני ולא לצורך הניסוי.
תחשבו על זה, האם יש איזשהו אדם בעולם המערבי שמפקפק בכך שבגדים הם מצרך נחוץ? שלא יודע שאסור על פי חוק לחשוף את איברי המין בציבור ולכן חייבים להשיג כסות כלשהי כדי לצאת לרחוב? מכיוון שבעיניי השאלה "האם בגד הוא דבר נחוץ", אין לה ערך מבחינת בדיקת הניסוי, אז אין כל מניעה מכך שהיו משאירים למשתתפים בניסוי סט של בגדים תחתונים לפחות. כמו שהשאירו להם באופן שרירותי משהו חבילות מזון בסיסי בארגזי קרטון ונייר טואלט.
להשארת המתמודדים בעירום גם אין שום ערך מבחינת בירור היכולת שלהם להתחיל מאפס, כיוון שאף תינוק שנולד עירום לא צריך לקושש במו ידיו את בגדיו הראשונים. כולנו מקבלים את הבגדים הראשונים שלנו במתנה.
הערך היחידי שיש לפעולה הזו הוא ערך טלוויזיוני, כי מסקרן איך אנשים מתמודדים עם הבושה וחוסר האונים ומעניין מה יקרה לאנשים אם נשאיר אותם ערומים ונאלץ אותם למצוא בגדים בכוחות עצמם. אבל מכיוון שכולם הצליחו למצוא בגדים ברחוב, או למצוא אנשים שיתנו להם לעבוד תמורת בגד ללבוש, יוצא שסתם ביישו את חלק מהאנשים (לא את כולם. כי יש בין המשתתפים כאלה שחשיפת גופם אינה מפריעה להם), וזמן מסך יקר וימיי ניסוי התבזבזו על שאלה שלא מקדמת בכלום את התשובה לשאלות הרשמיות שהניסוי מנסה כביכול לענות עליהן.

מסקנה מספר 2 – עמימות היא מסקרנת לצפייה אבל לא טובה להגדרות ניסוי.

חלק גדול מהזמן בצפייה, שאלתי את עצמי למה המשתתפים לא לוקחים מהמכולה את הארנק או את כרטיס האשראי שלהם? לי היה ברור שזה החפץ הראשון שהייתי מוציאה מהמכולה, את החפץ הקטן ביותר שיכול לספק לי את התמורה הגדולה ביותר, אבל אני מניחה שהדבר נאסר עליהם על פי חוקי הניסוי שלא טרחו לציין בפני הצופים. אני מניחה גם שנאסר עליהם למכור או למשכן את החפצים שלהם, כי ישר חשבתי שלו היה לי איזשהו תכשיט יקר במכולה, זה גם משהו שהייתי חושבת לעשות, כדי למקסם את האפשרויות שלי להשיג לי כמה שיותר כסף מזומן בכמה שפחות זמן.

את העובדה שסביר מאוד להניח שכל הדברים הללו נאסרו מראש הבנתי רק כאשר רועי סיפר להפקה שבזמן שהוא הופיע בהופעת הסטנד אפ שלו, מישהו נתן לו כסף שהוא היה חייב לו, ואורנה בן דור ניב מייד החרימה לו את הכסף, ואמרה לו שהכסף הזה אסור לו בשימוש, כאילו אסור להם להשתמש בכסף שהם מרוויחים שלא בדרך עבודה מזדמנת שנעשית במסגרת זמן הניסוי.

מהעובדה הזו, אפשר להבין שאחד הרעיונות המסתתרים מאחורי הניסוי הוא לבדוק כמה קשה המשתתפים מוכנים לעבוד בשביל דברים מסוימים ולשפוט את החשיבות שיש לכסף שלהם בעיניהם, מתוך ההנחה שאם עובדים קשה עבור משהו סביר להניח שהוא חשוב יותר.

מהבחינה הזו היה מעניין לראות את יניב ודניאל מנסים למקסם רווחים על ידי קניית כרטיסי מזל. אורנה בן דור ניב לא יכלה למנוע מהם את הקנייה הזו על פי חוקי המשחק, כיוון שהכרטיסים נקנו בכסף שהם הרוויחו בעבודת כפיים בזמן הניסוי. הדבר גרם לי לתהות האם הם היו מורשים להשתמש בכסף לו הם היו זוכים נניח בפרס של 5000 ₪, או שהיה מתגלה להם אז שזה כסף שנחשב מתנה ולכן הוא מוחרם, אבל הסדרה לא נאלצה להתמודד עם הסוגייה הזו, כיוון שהם רק הפסידו 50 שקלים על כרטיסי המזל הללו. כנראה שעבודה פיזית לא הופכת את הכסף המרווח דרכה לבעל ערך רב יותר אם אין בו מספיק כדי להשיג את מה שבאמת רוצים… שזה אגב יכול להסביר מדוע אנשים מתנהגים לעיתים בבזבזנות דווקא מתוך מחסור.

דניאל צגאי ויניב זנבה
דניאל צגאי ויניב זנבה, :מתחילים מאפסך, כאן 11

מסקנה מס' 3 – הרעב יכול להיות הסחת דעת בדיוק כמו השפע.

אחת ממסקנות הניסוי של אורנה בן דור ניב הייתה שכל המשתתפים התחברו לקונפליקטים העיקריים בחייהם בתקופת הניסוי, מהבחינה הזו הניסוי הטלוויזיוני הצליח, כי אין דבר שז'אנר הדוקו ריאליטי אוהב יותר מאנשים שמתחברים לקונפליקטים שלהם. העניין הזה בלט ביותר אצל ליהי שהשהות בבדידות ביתה הביאה אותה לראשונה מזה ארבע שנים לפנות לאקס המיתולוגי שלה, ולברר איתו מדוע הוא ביטל את החתונה שלהם, נושא שהיא די הדחיקה במשך הזמן. 

לכאורה נראה כי ניסו להגיע למסקנה שההישארות בלי הסחות הדעת של השפע מקנה לבני האדם את ההזדמנות להתפנות לטיפול בבעיות ששגרת היומיום מקלה את הדחקתן, ממש כפי שפינוי הבית מכל חפציו הביא את בני הזוג אלמוג ושור להתפנות לצבוע את ביתם, אבל ראו די ברור שההתפנות הזו לעסוק בקונפליקטים העיקריים של חייהם, הופיעה אצל המשתתפים רק לאחר שהם הצליחו להשיג את המינימום שהיה דרוש להם (בגדים, מצעים/מיטה, מוצרי היגיינה או סמארטפון), כדי להרגיש שוב נוח בביתם, ובימים הראשונים שבהם הם עסקו בעיקר במחסור שלהם, לרובם לא היה ראש בכלל לחשוב על שום דבר מעבר לכך.

יוצאי דופן היו דניס, שמראש הגיע לניסוי נחוש בדעתו להשתמש בזמן הזה כדי לכבוש שוב את לב אולגה אהובתו, ורק דאג קודם לכן שהבית שלו יוכל להכיל את המינימום הנחוץ כדי לארח אותה, ואלמוג ורועי ,שנראה לי בהתחלה שהוויכוחים שלהם בנושא הבאת ילדים לעולם מונעים מהם את תחושת הסבל של המחסור בחפציהם כפי שהאחרים הרגישו.

מסקנה מספר 4 – הסמארטפון הוא לא האויב.

"מערכת היחסים הכי אינטימית שלנו היא עם הסמארטפון", אומרת אורנה בפתיח כאילו בביקורת על הדור המנותק רגשית, אבל אני מצאתי את ההתייחסות החשדנית הזו כלפי הסמארטפון לצבועה במקצת בהתחשב בכך שהסמארטון משמש בעצם ככמה חפצים חיוניים מאוד, שבלעדיהם אף סדרת טלוויזיה לא הייתה יכולה להתקיים. הסמארטפון הוא מצלמה, והסמארטפון הוא ארנק, והסמארטפון הוא גם אמצעי תקשורת למי שנמצאים רחוק אחד מהשני וצריכים לתאם ביניהם פגישות וסידורים.

אני מודה שלא לגמרי הבנתי בתחילה למה אף אחד מהמשתתפים לא ישר לוקח מהמכולה את הסמארטפון שלו, ולו רק בשל היכולת של הסמארטפון לשמש כארנק, ואני מניחה שהתשובה לזה היא כי השימוש הזה כנראה נאסר עליהם בכל מקרה (עיין ערך מסקנה 2) , אולם גם אם הגיוני שהשימוש הזה ייאסר, הביקורת על יתר השימושים של הסמארטפון, והאיסור לקחת מהמכולה סמארטפון או כל חפץ טכנולוגי אחר דוגמת מחשב במשך השבוע הראשון הוא בעייתי בעיניי.

אפשר כמובן לקחת מליהי את הסמארטפון לשבוע או לשבועיים, אבל אני לא מאמינה שהבחור מהבליינד דייט שלה שנקבע מראש עוד לפני תחילת הניסוי, הגיע למפגש בלי שהוא ערך כמה שיחות תיאום ווידוא המפגש עם ההפקה.

אפשר גם לומר שמערכת היחסים הרומנטית של דניס עם חברתו אולגה נפגעה בשל השימוש הרב שלו בסמארטפון לפני תחילת הניסוי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שעבור דניס הסמארטפון הוא לגמרי כלי עבודה, ומה שהביא לו את ההצלחה הראשונית, ואת הקפיצה אל עשיית כסף טוב, כך שאפשר גם להתייחס לחלק מהשימוש שלו בסמארטפון כוורקוהוליות, ואת ערך חשיבות העבודה התוכנית דווקא מנסה לקדם אפילו.

אולם החשיבות של הסמארטפון לצורך השימוש הבסיסי שלו הייתה ברורה מכול כשליהי הייתה צריכה להשתמש בו כדי להתקשר לאקס שלה ולפתור את הקונפליקט המרכזי של חייה (עיין מסקנה 3),

ועוד יותר מכך במקרה של דניאל, שבאחד מימי הניסוי הרגיש שהסמארטפון הוא החפץ שהוא רוצה להוציא מהמכולה, וגילה שם באחת מההודעות שהצטברו אצלו, שאימא שלו צריכה לעבור ניתוח באותו היום. למזלו הוא ושותפו הוציאו עוד קודם לכן את מפתחות המכונית, וכך הוא יכול היה להספיק להגיע לניתוח של אימו בזמן, אני לא חושבת שהייתי סולחת להפקה שבשביל איזשהו ניסוי הייתה גורמת לי לפספס ניתוח של ההורים, ואני חושבת שזה היה מזל מאוד גדול שהוא חפץ בסמארטפון שלו בדיוק בזמן.

מסקנה מס' 5 – אי אפשר באמת להתחיל מאפס

אף בן אדם לא מתחיל מאפס, כל תינוק שנולד מתחיל מנקודת המוצא המשפחתית שלו, ומקבל בהתאם לרכוש שצברו הוריו או האנשים שמוגדרים כאחראים עליו. הסדרה מייחסת ללקיחת כל רכושם של המשתתפים לשבועיים כאילו יש בכך כדי להביא אותם לנקודת ההתחלה של צבירת הרכוש שלהם, אך המחשבה הזו מבוססת על שלוש הנחות מוטעות.

הראשונה והברורה יותר היא שהישארות בבית נטול חפצים אחד שקולה להישארות בבית נטול חפצים אחר, ואין דין בית אחד כדין בית אחר, מי שגר בדירה שכורה לעומת מי שגר בבית פרטי, לא מתחילים מאותה נקודה. נכון הדבר גם למי שגר בעיר מול מי שגר בכפר, במרכז מול הפריפריה וכיוצא בכך, אבל נניח לצורך העניין שהבית לא ממש משנה כי אף אחד מהמשתתפים לא יכול למנף את עובדה היותו גר בבית לכסף מזומן במהלך 14 יום. 

ההנחה המוטעית השנייה היא שהרחקת הרכוש שלך לזמן מוגבל שקולה להישארות באמת ללא רכוש, ואין הדבר כך, ממש כמו שמי שצם מבחירה מסיבות שונות ויודע שיאכל בסוף הצום לא דומה למי שלא יודע היכן ימצא את פיסת המזון הבאה שתובא לפיו. המשתתפים מודעים היטב לעובדה שרכושם יוחזר להם בסוף השבועיים, זה מה שמאפשר לחלקם להתאפק גם מלקחת חפצים מהמכולה במהלך השבועיים, הם רוצים לנצל את ה"צום" שלהם באופן הטוב ביותר. הם לא בהכרח היו מרגישים באותו אופן לו באמת היו מאבדים את רכושם, והיו צריכים לצבור הכול מחדש. יש משהו מרגיע בידיעה שהרכוש שלך נמצא באיזשהו הישג יד, גם אם אף פעם לא משתמשים בו.

אני מניחה גם שהמשתתפים קיבלו תשלום עבור השתתפותם בניסוי, כך שאני מניחה שגם המחשבה הזו תורמת לתחושת שלוות הנפש במקרה של פרידה מכל החפצים למשך שבועיים, יחד עם זאת ברור כי ההנחה המוטעית הזו לגבי להתחיל מאפס הכרחית במסגרת הניסוי הטלוויזיוני, כיוון שברור שאין לאף אחד זכות להביא לאובדן אמיתי של רכוש בשביל תוכנית טלוויזיה.

אבל מה שבאמת הוכיח לי שאין דבר כזה להתחיל מאפס היא ההנחה המוטעית השלישית, שאנשים שאיבדו את רכושם בפתאומיות נמצאים באותה נקודת פתיחה כפי שהיו כשהתחילו לצבור אותו, ושוב, אין הדבר כך. האנשים מביאים עמם את עולם הניסיון שלהם ואת עולם הקשרים שלהם.

אלמוג למשל מצאה שתי עבודות להתפרנס מהן שהתבססו על קשריה בהווה ובעבר. היא הופיעה בשדרות רוטשילד עם ידיד שעמו היא נדברה מראש שינגן עבורה שם, ובעלה החזיר אותה לעבודה בחנות למוצרי מין שבה היא עבדה פעם והייתה בעלת ניסיון. אלמלא ניסיון העבר שלה, היא לא הייתה יכולה להשיג את הכסף שהיא השיגה במהלך הניסוי באותו הזמן.

גם דניס הלך למקומות עבודה שהוא עבד בהם בעבר כמו חוף הים, ונראה לי שלכולם היה קל יותר למצוא עבודות בהתאם לעברם ולעבודות שהם התנסו בהן בעבר. אף אחד לא באמת התחיל מאפס.

דניס צ'רקוב
דניס צ'רקוב, מתחילים מאפס, כאן 11

מסקנה מס' 6 – הכול אישי

רועי, בן הזוג של אלמוג, היה לכאורה המקרה המעניין ביותר של הניסוי. מדובר באגרן כפייתי שאשתו קיוותה שהניסוי יעזור לו להיפטר מחלק מהדברים שהוא אוגר ולדעתה ממש אינו צריך, כמו למשל אוסף נעלי בית של בתי מלון שהוא אסף במשך השנים.

הניסוי אכן עזר לו להיפטר מחלק מהחפצים המיותרים, אבל דווקא על נעלי הבית הללו הוא התעקש, ועם החזרת רכושם אליהם, הנעליים הוחזרו אחר כבוד למגירה שיועדה להם.

מה יש בהן בנעליים חסרות הייחוד הללו שכל כך מדבר אליו כנראה שלעולם לא נבין, אבל אם הבנתי משהו מדבריו בתחילת הסדרה על כך שכל חפץ הוא סיפור ויש לו משמעות רגשית, אפשר גם לומר שבסופו של דבר הניסוי הזה יכול להביא לכל אחד מהמשתתפים באופן אישי את ההבנה של מהם החפצים והסיפורים שהוא באמת קשור אליהם, אבל בהתאמה, לא נוכל ללמוד על חשיבות אוניברסלית לאנשים כיוון שאנשים הם שונים, והסיפור שהם קושרים לכל חפץ הוא שונה. 

יש אדם שיבין מניתוק מחפציו שהוא לא באמת צריך אותם, ויש אדם שיבין מניתוק מחפציו עד כמה הוא צריך אותם ולא יכול בלעדיהם, וכל מקרה לגופו, וזו כנראה גם הסיבה שהסדרה הייתה מעניינת לצפייה למרות שכניסוי היא הייתה בעייתית מאוד, כי היה מרתק לגלות מה הסיפור שכל אחד מהאנשים הללו קושר לחפציו, וסיפורים, בניגוד לניסויים, זה משהו שהטלוויזיה דווקא מצטיינת בו.

רועי צברי ואלמוג שור
רועי צברי ואלמוג שור, "מתחילים מאפס", כאן 11
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

למה מי אמר?

למה מי אמר?

חידון ציטוטים טלוויזיוניים משעשע

דוקטור הו, עונה 11

דוקטור הו, עונה 11 – דוקטור הו-למרק

מה הקשר בין העונה האחת עשר של דוקטור הו, וערוצי הולמרק והחינוכית? רמונה אסול מסכמת את העונה

להרוס אותך, עונה 1, פרק 12

להרוס אותך, עונה 1, פרק 12 – שלושה סיפורים מעל ומתחת למיטה

דיון בפרק "מות האגו" (Ego Death), פרק סיום העונה הראשונה של "להרוס אותך"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.