ישנם חוקים שנועדו למנוע הטרדות מיניות וקשרי הון-שלטון. לא תמיד מי שמשתמש בחוקים ו"מגן" על ה"חלשים" הוא הצד הטוב בסיפור, לפעמים אין בכלל צדדים טובים. האם זו סיבה מספקת לכעוס על קיומם של החוקים? דיון טלוויזיוני

הכתבה מכילה ספוילרים לסדרות: Veep עונה 4 פרק 5, UnREAL כל העונה, אישה במסיכה (Mask) פרק 5, איך פגשתי את אימא עונה 6 פרק 13, וספויילרים קלים לסדרות פינוקיו (הסדרה הקוריאנית), ובובה פראית. ניתן לקרוא את הכתבה ללא היכרות עם הסדרות.

 

"אף אחד כאן לא עושה דבר מתוך נחמדות. ככול שתלמדי זאת מוקדם יותר כך תשרדי לאורך זמן רב יותר"

(הפסיכולוגית של "אהבת נצח" למדיסון, UnREAL פרק 9)

הסדרה "בובה פראית" הייתה הטלנובלה הראשונה שראיתי וגם הסדרה הראשונה שצפיתי בה שהופקה במדינה לטינית. הצפייה בסדרה הסבה את תשומת ליבי לכך שהחוקים כנגד הטרדות מיניות אינם דבר מובן מאליו בכל הארצות. זכור לי היטב אחד הפרקים בו פדריקו, אדם עשיר בעל חברת בנייה, אומר למזכירתו אנדריאה שאם היא לא תמשיך להיות המאהבת שלו, היא תפוטר, והיא, שחשקה נפשה באותו הזמן להיות עם מישהו אחר, יושבת ומתלבטת מה באפשרותה לעשות. נכון שאנדריאה עצמה לא הייתה טלית שכולה תכלת בסדרה, אך הטרדה מינית ברורה מזו לא יכולתי לדמיין ומכל הסדרות האמריקאיות שראיתי, היה לי ברור שלו בוס בחברת בנייה בארה"ב היה אומר דבר כזה למזכירתו, התביעה נגדו הייתה יוצאת לדרך בו ביום. העובדה שעבור אנדריאה אפשרות של תביעה אפילו לא הייתה עניין שעבר במחשבותיה, הפליאה אותי מאוד. אבל נו טוב, ארגנטינה היא כנראה לא ארה"ב.

כמה שנים קדימה, אני צופה בפרק ה-13 בעונה השישית של "איך פגשתי את אימא שלכם", ואני רואה את רובין, אחת מגיבורות הסדרה, מוטרדת מינית על ידי סנדי ריברס, מגיש החדשות בחברת החדשות בה היא בדיוק התקבלה לעבודה כתחקירנית. לא הטרדה מינית בסגנון של 'אם לא תשכבי איתי תפוטרי', אבל בהחלט הטרדה שמקשה עליה את ההתנהלות במרחב של החברה. הוא מכריז בפני כל שאר העובדים ברגע הצגתה בפניהם שהם עשו סקס פעם – טענה שאינה נכונה, וכשהוא נזכר שהם באמת לא שכבו, הוא ממשיך להטריד אותה בהעלאת אנקדוטות משפילות מעברה לקול צחוקם של יתר אנשי החברה.

"איך פגשתי את אימא שלכם" זו כידוע סדרה אמריקאית, אמריקה שבה, כפי שהצטייר לי קודם לכן מהטלוויזיה, יש מקומות עבודה שבהם אוסרים על העובדים אפילו לצאת זה עם זו כדי שלא להיות חשופים למקרה של תביעות על הטרדה מינית. אותה אמריקה שטענו לגביה שלולא הייתה הסדרה "מד מן" מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת, לא היה מתאפשרת ליוצריה כזו חירות בהצגת סיטואציות של הטרדות מיניות, חירות שהיא בלתי אפשרית בסדרות של ימינו. והנה, באותה אמריקה של ימינו, מטרידים מינית מישהי בחברת חדשות, מקום שאמור להיות ברור לעובדים בו מהי הטרדה מינית, ואף אחד, לא מאנשי החדשות ולא מחבריה, לא מייעץ לרובין לפנות להליכים הנדרשים של הטרדות מיניות בעבודה. אף אחד אפילו לא מייעץ לה לאיים עליו בתביעה שכזו כדי שההטרדה תיפסק ואף אחד גם לא אומר בקול שזה סוג ההטרדה שהיא עוברת. העצות שהיא מקבלת הן בסגנון: "תשתפי פעולה עם הבדיחה על חשבונך, זו הדרך המהירה ביותר להפסיק הטרדות כשרואים שהן לא פוגעות", או לחילופין "תחזירי לו בכך שתאיימי לחשוף (או תחשפי) מידע משפיל עליו". רובין בסופו של הפרק בוחרת בעצה הראשונה, וזה עובד טוב עבורה יחסית, במיוחד כיוון שמישהו אחר באותו הזמן מפדח את עצמו והופך להיות המושא החדש ללעג החברתי.

חוקים למניעת הטרדות מיניות וסוגים אחרים של בריונות, באים כדי להגן על אנשים מפני מי שמנצלים את כוחם לרעה. לאנשים בארצות בהן לא קיימים חוקים כאלה, כמו לאנדריאה, קשה לעזור. אבל גם כאשר מדובר בארצות בהן קיימים חוקים שמטרתם להגן על החלשים מפני הטרדות למיניהן, אפשר למצוא מרחבים ציבוריים, שהאווירה השלטת בהם היא אווירת בריונות, ובהם מי שמבקש להתלונן הופך למוקצה.

את הלקח הזה, שלא כדאי להתלונן, לומדים ממש בילדות למען האמת. ילדים לא פעם זוכים להצקות ולומדים די מהר שהם צריכים להתמודד בעצמם, וש"להלשין" למורים או להורים יכול לגרום להם יותר נזק מאשר להביא תועלת, כיוון שההורה או המורה שמטפל בתלונתם, לא תמיד יכול לשמור עליהם מפני היחס המתנכר של חברת הילדים שיודעת היטב שהחטא החמור ביותר הוא ההלשנה.

היה אפשר להניח שכשעוברים את גיל בית הספר, אנשים כבר יידעו שמדיניות ההשתקה רק משרתת את הבריונות החברתית, אולם מסתבר שכשגדלים, לא רק את הפופולריות אפשר לאבד אלא הרבה יותר מכך.

בחברות דוגמת תעשיית הבידור או הפוליטיקה, שההצלחה בהן היא גם תוצאה של בניית קשרים חברתיים, קשה לנשים להתלונן כנגד בכירים מהן, במיוחד כשאלה אנשים עם פרופיל ציבורי גבוה היודעים לשמור את ההטרדות שלהם במינונים של "מה כבר עשיתי", ולשמור מרווח שיש בו די כדי ליצור את הספק של מלה כנגד מלה. הדבר נכון גם לגבי גברים שמוטרדים ומפחדים שתדבק בהם תדמית של חולשה אם לא יצליחו לפתור את העניין בכוחות עצמם. תדמית שתזיק להם באפשרויות הקידום בעבודה. נשים, שמעוניינות ליצור לעצמם תדמית של נשות מקצוע חזקות, אף הן יפחדו להתלונן פן הדבר יסדוק את התדמית החזקה והעצמאית שהן שוקדות לטפח.

בסדרה הקוריאנית "פינוקיו" אף התייחסו לחושפי שחיתויות במקום העבודה, כאנשים שגוזרים על עצמם גזר דין מוות מבחינה תעסוקתית. לגיבורת הסדרה, המעוניינת לחשוף את השחיתות במקום עבודתה, התייחסו כמי שהלכה למעשה מוכנה להקריב את עצמה על מנת לחשוף את האמת, במיוחד כשהסתבר שאביה של הגיבורה, ישב מובטל בביתו כעשר שנים, לאחר שחשף שחיתות במקום עבודתו הקודם, ולבסוף נאלץ לפתוח עסק עצמאי בתחום שהוא הרבה מתחת לכישוריו.

לכן לא מפליא שבסדרות כמו "חוק וסדר מדור מיוחד" לא פעם אנו רואים את חוסר הרצון של הקורבנות לשתף פעולה, במיוחד כאשר המדובר בתוקפים בעלי פרופיל ציבורי גבוה ובמקרים שבהם התהליך, שלא בטוח שיסתיים בניצחון, מלווה בהתמודדות קשה ובהתנכלות חברתית. אך כצופים בפרק הרואים אותו מנקודת המבט של אנשי החוק והסדר, אין לנו ספק שכאשר אנשי החוק משכנעים את הקורבנות להתלונן, האינטרס היחידי שמניע אותם הוא להביא לדין את האשם, ולתקן את החברה, ואין להם אינטרסים זרים לגבי הנאשמים.

העניין הוא שלא בכל פעם ההטרדות, ומעשי הבריונות מגיעים לידיעת המשטרה, ואם הצד הנפגע לא מספיק חזק כדי להתלונן, וכדי להילחם כנגד העוול שנעשה לו, או אפילו כדי להבין שנעשה לו עוול, מה אתם חושבים שיקרה?

הטלוויזיה מתארת בכמה סדרות מצבים מעניינים שעונים על השאלה הזו. אפשר לטעון כמובן שהטלוויזיה חובבת תיאוריות קונספירציה, ולכן אין להתפלא שהיא מביאה תיאורים כאלה של עוולות המתרחשות בזירות שבהן האנשים מבפנים מודעים לבריונות המערכת בה הם נמצאים, ומשתמשים באמתלת הגנת החלש כדי לחזק את מעמדם. יש שיטענו שתיאורים אלה מלמדים יותר על הדמיון של היוצרים מאשר על המציאות, אבל אני חושבת שמעניין בכל זאת לבחון את המקרים הללו כיוון שייתכן מאוד שבלעדי האינטרס הפסול של אותם גורמים, הצד החלש היה ממשיך להיפגע, כי אף אחד לא היה מושיט לו יד לעזרה ובכוחות עצמו בלבד הוא לא היה נחלץ.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לקוחה מהעונה הרביעית של “Veep" , סדרה אמריקאית סאטירית המתארת את התככים הפוליטיים של אנשי הבית הלבן, ושל אלו הרוצים להיות קרוב לצמרת. אחד מקווי העלילה בעונה זו עקב אחר דמותו של ג’ונה, לוביסט בבית הלבן, שהוטרד מינית על ידי אחד מהבכירים ממנו. ההטרדה הייתה הכי ברורה שאפשר, המטרידן תפס את ג'ונה בביצים בכל פגישה ביניהם, לפעמים גם בנוכחות עדים, אך ג'ונה, לא רק שלא חשב להתלונן, הוא אפילו פחד להודות בפני עצמו שהוא מוטרד מינית. סלינה מאייר, נשיאת ארה"ב המכהנת באותו הזמן, היא זאת שמצילה את ג'ונה מהמשך ההטרדות. העניין הוא שהיא לא עושה זאת מטוב לבה, ולא מפני שהיא מתנגדת להטרדות מיניות באופן עקרוני (סביר להניח שהיא תאמר שכן אם ישאלו אותה, כי היא יודעת שזה הדבר הפוליטיקלי קורקט לומר). סלינה מביאה לכך שההטרדות ייפסקו רק כאשר זה משתלם לה פוליטית ולא דקה אחת קודם לכן.

בפרק החמישי בעונה הרביעית סלינה רוצה שדויל, סגן הנשיא שלה, יתפטר מתפקידו ויסביר את ההתפטרות בסיבות רפואיות, בשעה שדויל רוצה להתפטר מסגנות הנשיאות על סעיף עקרוני. כדי להשיג את מבוקשה, סלינה סוחטת את דויל שהיה המעסיק הישיר של המטרידן כדי שיסכים לתנאיה, או שאחרת הוא יוצג כאחראי לעניין ההטרדות שלא היה לו מושג לגביהן. דויל נכנע והקריירה של המטרידן מסתיימת בפיטוריו. מתי, אם בכלל, הייתה סלינה מחליטה לפעול בנושא ההטרדות של ג'ונה אילולא הייתה לה אג'נדה משלה? אין לדעת. אבל לפחות ההצקות הללו פסקו.

דוגמה מעניינת נוספת הקשורה לעניין ההגנה על החלשים, שאינה מתחום ההטרדות המיניות, היה אפשר לראות בפרק החמישי של הסדרה הקוריאנית "אישה במסכה" (Mask), סדרה העוקבת בין היתר אחר קורותיו של יורש תאגידים עשיר בשם מין-וו שחלק מהסובבים אותו מנסים להכשיל אותו באמצעים שונים. בפרק החמישי, הוא נדרש על ידי אביו להשיג מראש העיר אישור לבניית קניון של התאגיד שלהם בעיר. השגת החוזה תסמן בעיניי האב הוכחה לכשירותו של בנו לרשת את התאגיד ולנהל אותו, ולכן, הגורמים המנסים לחבל בהצלחתו דואגים להדליף לציבור את המגעים לקיום העסקה  עוד בטרם צאתה לפועל, תוך חשיפת מסמכים שעדיין לא נחתמו, ואנשי השוק המקומי, וכמה עסקים קטנים נוספים, פותחים במחאה על כך שמתן רישיון להקמת הקניון בסמוך לשוק יפגע בפרנסתם, ולבסוף מן הסתם אף ייאלץ אותם להיסגר.

לכאורה, המצב המתואר של עסקה הנסגרת בין בן עשירים לראש העיר על גבם של האזרחים הפשוטים, נשמעת לחלוטין כחלק מקשרי הון-שלטון בעייתיים אפילו אם הם אינם חורגים מגבולות החוק. אולם האנשים שמדליפים את העסקה הנרקמת לציבור לא עושים זאת מתוך רצון אמיתי להגן על פועלים קשיי יום, אלא מתוך רצון אישי להכשיל את היורש. אם הצלחת העסקה הייתה מבטיחה את קידומם שלהם הם לא היו בוחלים באמצעים כדי לקיים אותה, אך כיוון שהיא מבטיחה את קידומו של היורש הצעיר על פניהם, הם לא בוחלים באמצעים כדי להכשיל אותה ואותו. לשם כך הם אפילו שולחים בריונים, כביכול בשמו, שיאיימו על אנשי השוק כדי ליצור לו תדמית אלימה בתקשורת, בה בשעה שהם מנסים לשכנע אותו שכדי להתגבר על הנזק התדמיתי ולהגיע לעסקה יהיה עליו לשחד את ראש העיר על מנת לקבל את האישור. עצה שניתנת לו רק כדי שהם יוכלו לתפוס אותו על חם בשעת מעשה, ולהבטיח את חיסול הקריירה שלו באופן סופי.

צפייה באנשי השוק הנלחמים על פרנסתם וחייהם בפרק, גרמה לי לחשוב שלו הייתי צופה בידיעות שכאלה דרך מהדורת החדשות בטוח הייתי לצידם, אבל איכשהו הצפייה בפרק גורמת לי לראות גם את בן העשירים כקורבן, ואת אלה שכביכול נלחמים את מלחמת הפועלים כרעים שבסיפור. לשמחתי הפרק מצליח להוציא את בן העשירים בשלום מהקנוניה הנרקמת נגדו, דווקא בשל העובדה שאשתו מצליחה לגרום לו לראות גם את הצד של אנשי השוק, והוא מחליט לשתף איתם פעולה, ומגיע עמם להסכם על פיו הם יספקו את הסחורה לקומה הראשונה של הקניון, וכך גם הם ירוויחו מהקמתו, וראש העיר סומך ידיו על ההסכם, מבלי שיהיה צורך להגיע למתן שוחד, ותוך כדי נטרול עוד כמה מקורות של שחיתות בדרך.

לו בן העשירים היה מתפתה לבצע את עסקת השוחד שהציעו לו והקמת הקניון הייתה מתבטלת כתוצאה מכך, עדיין אנשי השוק היו יוצאים נשכרים מהמהלך, למרות שזה ממש לא מה שהיה חשוב לאלו שיזמו אותו. אבל מעבר לכך, אם העסקה הראשונית לא הייתה מודלפת, היא הייתה מתבצעת כמות שהיא, וכנראה שהייתה באמת הרבה יותר גרועה לכל האנשים שמוצאים את פרנסתם בשוק, כיוון שלמין-וו, לא היה מושג על הקשיים שהקניון יגרום להם, וזה גם לא כל כך עניין אותו מראש. כפי שהוא טען במהלך הפרק כשאשתו ניסתה לגרום לו לראות ולהבין את הצד השני, חמלה אינה המניע של אנשי עסקים.

הדוגמה האחרונה שאני רוצה להתייחס אליה היא זו מהסדרה "UnREAL", סדרה העוקבת אחר הפקת תכנית הריאליטי "אהבת נצח" (תכנית דמוית "הרווק"). קווין, אחת ממפיקות התכנית, היא אדם שלא נראה שהמלחמה בהטרדות המיניות היא בנפשו. כשאחת המתמודדות בתכנית כנראה נאנסת על ידי אחד מאורחי התכנית בזמן שהיא שתויה לחלוטין, היא מעדיפה להעלים עין ואילו הרצון שלה ללחוץ על פיית', מתמודדת אחרת, לאבד את בתוליה בתכנית, נראה לי לכשעצמו לגמרי הטרדה מינית. כך שכאשר היא מחליטה לשדל את מדיסון, אחת העובדות הזוטרות על הסט, להתלונן כנגד צ'ט, הבוס הגדול על הטרדה מינית, ברור לחלוטין שהיא לא עושה זאת מטוב לב, או מדאגה כנה למדיסון, אלא מתוך רצון לנקום בצ'ט, על בגידתו בה, ולחסל לו את הקריירה. זה לא משנה את העובדה שיש ממש בטענה שלה כנגד צ'ט. בוס שמנהל שיחה עם עובדת שלו לא אמור לנהוג באופן שבו מדיסון תיארה את התנהגותו: "אנחנו סתם דיברנו ודבר הוביל לדבר ופתאום הזין שלו היה מולי", שכן, התנהגות כזו  מעמידה את העובדת במצב בו עליה לבחור אם לקבל את תשומת הלב הזו שלו כעלבון או כמחמאה, בשעה שברור שקבלתה כעלבון וסירוב להצעותיו, יכולה להביא לפיטוריה, שלא לדבר על העובדה שצ'ט מקושר מאוד בתעשייה ויכול לגרום לכך שלא רק שאותה עובדת תפוטר, היא גם תתקשה למצוא עבודה אצל אחרים.

מדיסון טוענת שתשומת הלב הזו שלו החמיאה לה, כיוון שאף אחד כמעט אף פעם לא מתעניין בה. מסתבר שמדיסון אינה הראשונה שתשומת הלב הזו החמיאה לה, גם לקווין היא החמיאה שנים רבות קודם לכן, והיא פצחה עם צ'ט ברומן ארוך שנים, שרק עכשיו היא מתפכחת ממנו. העובדה שהוא התנהל באותו אופן עם שתי עובדות שלו יכולה לרמז לכך שסביר להניח שלו הייתה מתגבשת תלונה כנגדו, היו מן הסתם צצות כנגדו עוד תלונות מנשים שאולי התנהגותו פחות החמיאה להן. מה גם שבפרק האחרון לעונה הוא הטריד מינית (רק מילולית הפעם) גם את אחת המשתתפות בתכנית שממש לא ראתה בכך מחמאה, ורייצ'ל, אחת מהמפיקות האחרות, הייתה צריכה "לנקות" אחריו, כדי לא לפגוע במהלך התקין של התכנית.

אבל למרות שאנו כצופים חווים את צ'ט כמטרידן, מדיסון, שאנחנו לא לחלוטין מודעים לכל מחשבותיה ומניעיה, חוששת לתבוע אותו ומרגישה שהיא לא יכולה לתבוע אותו על הטרדה, אחרי שהיא לא התנגדה לו בשעת מעשה. את המהלך של קווין היא מצליחה לנטרל על ידי פנייה לעזרתה של הפסיכולוגית על הסט שעוזרת לה (בתמורה לחוזה טוב יותר מצ'ט), וייתכן שמבחינתה היא צודקת לחלוטין; האם קווין עצמה הייתה מגיעה לעמדה כל כך בכירה כפי שהיא נמצאת בה כיום, לו היא הייתה מחליטה להיעלב בזמנו מאשר להיות מוחמאת? האם תלונה שכזו לא הייתה מביאה עליה אינספור השמצות? האם מדיסון בכלל יכולה לבטוח בקווין שתעמוד לצדה לכל אורך הדרך ולא תזנח אותה ברגע שצ'ט שוב ימצא את הדרך ללבה? ונניח שקווין לא תבגוד בה והיא תצליח להוכיח שאכן צ'ט הטריד אותה מינית, האם היא לא תהיה שרופה לעד בתעשייה בה היא מנסה בכל מאודה להתברג?

מה שעצוב בסיפור הוא שמכיוון שאין מי שיתלונן נגדו, צ'ט יוכל להמשיך להתנהל באופן כוחני ומטרידני ללא הפרעה גם להבא, כיוון שיש לו מספיק כסף, מעמד, פרסום וקשרים להדוף האשמות כאלה.

נכון שיש ברצון של קווין שמדיסון תתלונן נגדו הרבה צביעות, ואינטרסים זרים, והעמדה של מדיסון במצב לא קל, בעוד שהיא עצמה נותרת מוגנת מדעת הקהל, וזה אולי לא יפה מצד קווין לדרוש ממדיסון לספוג את כל האש, כדי שהיא תזכה לראות את צ'ט נהרס, אבל סביר להניח, שלאישה הבאה שתרצה לצאת בתלונות נגד צ'ט כדאי שיהיה מישהו חזק (גם אם בעל אינטרסים) שייתן לה גב כי אחרת הקרב שלה יהיה אבוד מראש.

כל הדוגמאות הללו שהבאתי גרמו לי לחשוב על כמה פרשיות שהסעירו את ארצנו ובהן גילויים על התנהגות פסולה מסוגים שונים בקרב אנשים יידועי-שם דוגמת משה קצב, אהוד אולמרט, חיים רמון, עמנואל רוזן, והמצטרף החדש, ינון מגל, ועל מה שנראה כספורט הלאומי בשעה שהפרשיות הללו צצו, שהוא חיפוש האינטרס הזר של המתלונן. כאילו ברור לאנשים, שאף אחד לא מתלונן רק כי הוא רוצה מדינה מתוקנת, שבה אין הטרדות ואין שוחד ואין איומים ואין מעשי בריונות,  וברור שאם מישהו מתלונן, יש לו עצמו אג'נדות אחרות או שעומדים מאחוריו אנשים בעלי אינטרסים.

אחת ההאשמות החוזרת ונשנית בכל המקרים כמעט היא שהאינטרס שעומד מאחורי התלונות הוא לחסל את הקריירה הציבורית של אותם אנשים, ואני מוצאת שזה אירוני שיש אנשים שהחשש של אנשי הציבור לקריירה שלהם מאוד מובן ומוצדק בעיניהם, בעוד שהחשש של אלה שעיכבו את תלונתם, והתלוננו מאוחר יותר או בזמן שכבר היו תלונות אחרות נגד אותו אדם, מסיבות דומות של חשש לפרנסתם נראה להם לא הגיוני ומעיד על אינטרסים זרים.

עוד אירוני בעיניי שיש אנשים החושבים שזה ממש לא בסדר להתלונן ולהשמיץ אנשים יידועי שם, אבל זה בסדר גמור עבורם להשמיץ את המתלוננים כשהם אפילו לא מכירים אותם.

אירוניה בצד, בסופו של דבר, במקרים  שבהם אכן מסתבר שהמדובר בדפוסי התנהגות פסולים של האדם הידוע והמוכר, האם  זה משנה אם היו או לא היו אינטרסים זרים מאחורי הגופים שהוציאו לאור את התנהגותו? אולי יש משהו שנשמע לא הוגן בכך שבדרך הזו רק מי שרוצים להפילו ייתפס בשעה שיש אנשים שנוהגים כמוהו ונגדם איש לא מתלונן, אולי זה נשמע כאילו ישנם מקרים בהם החוק לא באמת מצליח לשרת את מי שהוא אמור להגן עליו, אלא דווקא את אותם בעלי אינטרסים שזהותם נותרת לא ידועה. אך האם אין בכל חשיפה שכזו, גם אם היא נולדה בחטא, כדי להראות שבסופו של דבר ההתנהגות הפסולה אינה משתלמת ולא לעולם חוסן?

נכון שהיה מעולה אם היה אפשר לדעת שמאחורי כל פיצוץ של פרשיית שחיתות או הטרדה, עומדים רק אנשים צדיקים שעושים את מלאכתם נאמנה, אך גם אם הם לא צדיקים, האם זה כל כך גרוע אם מלאכתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים?