כמה הרהורים על שני הפרקים הראשונים בסדרה "לצבי יש בעיה"
בעוד כמה שנים זה בטח יעבוד בצורה הבאה: שחקן שירצה לחדש את ימי תהילתו, יבוא למפיקיו ויגיד להם: "למה שלא נפיק סדרה שבה אופיע בתפקיד עצמי כשחקן עבר שרוצה לחדש את תהילתו, נקבל קצת תובנות על האופן שבו חולפת תהילת העולם ותהייה לי הזדמנות להופיע בפריים טיים?". התשובה שהוא יקבל תהיה כמובן "השתגעת? כולם עושים את זה. אם אתה רוצה לבדל את עצמך צריך לחשוב על רעיון הרבה יותר מקורי מזה".
אולי בעצם לא נצטרך לחכות כמה שנים, שכן נראה שכבר עכשיו ניתן להרגיש תחושת אינפלציה של סדרות המבוססות על דמויות של שחקנים המגלמים את עצמם, אפילו שלא בכולן מדובר בשחקנים שהמניע שלהם הוא דווקא רצון לשחזר את תהילת עברם. במקרה של הסדרה "לצבי יש בעיה", אורי גרוס, יוצר הסדרה, אמר שכשהם התחילו את הכתיבה לסדרה לא היו כמעט סדרות מהז'אנר הזה בארץ, נראה שהוא וצביקה קצת מתבאסים מהעובדה שהסדרה שלהם יצאה אחרי שכבר שודרו בארץ סדרות דוגמת "צומת מילר" ו"איש חשוב מאד", והתסכול שלהם מובן. מה גם שאפשר להניח שכמי שכתב את "השיר שלנו", אורי גרוס נוטה חיבה לסדרות עם קריצות פנימיות די ממזמן.
סביר להניח שאפשר להאשים את עידן הריאליטי ביצירת הז'אנר הכביכול חושפני הזה. בעידן שבו הציבור מגלה צימאון להכרת האדם שמעבר לתפקיד (או במילים פחות נקיות מציצנות), ורוצה לדעת איך הוא מתנהל בביתו ("מחוברים"), בתנאי אקסטרים ("הישרדות"), ובתנאי מעבדה ("האח הגדול"), הרי שסדרות מתוסרטות החושפות את השחקן מבלי שהוא באמת יאבד שליטה על התוצאה נראות כמו הפתרון האידאלי למצב. צביקה הדר, שמככב בתפקיד עצמו בסדרה "לצבי יש בעיה", אף מדגים זאת בפרק הראשון בשעה שהוא מסרב להצעת ההשתתפות בתכנית "המרוץ למיליון", ומנסה למצוא דרכים אחרות לחדש את ימיו כקדם, כשהצופים בבית יודעים שהוא כבר מצא את הדרך אל ה"כמו" ריאליטי שלו בתכנית בה הם צופים.
העובדה שסדרה משתייכת לגל כלשהו של סדרות, יכולה להעיד אולי על רמת מקוריותה, אך לא בהכרח אומרת דבר על איכותה, לשם כך צריך לבדוק איפה היא מצליחה בכל זאת לצאת באמירות מעניינות, ועד כמה הן אמינות.
הקונספט המייחד העיקרי שהסדרה "לצבי יש בעיה" מתהדרת בו הוא שאורך כל סצנה בסדרה הוא קבוע, ונמשך דקה, כשעל המסך מצד שמאל מופיע מד שניות הסופר לאחור עד שהסצנה מסתיימת. בריאיון בתכנית הלילה של אסף הראל, אורי גרוס טען שעניין הדקה הגיע מסיבות טכניות, כי זה עזר לו לכוון את עצמו בתחילת הכתיבה. צביקה הדר לעומתו אמר בראיונות לגיא פינס וללוסי אהריש שקוצר הזמן של הסצנות מתכתב עם דור הסנפצ'ט והקצב המהיר שלו, שצריך חידושים כל הזמן, ושדרך המגבלה של הזמן הם ניסו לומר משהו עמוק יותר. חשבתי לי שאלמלא היו אומרים לי מאיפה הגיעה ההשראה למגבלת הזמן של הסצנות, התשובה של צביקה ממש לא הייתה עולה בדעתי. שלא לדבר על כך שבפועל לא הרגשתי שהזמן המצוין על המסך מקנה לי תובנות כלשהן על העולם (אם כבר, אז סתם הזכיר לי את כל השעונים המעצבנים המופיעים על רקע תכניות וסדרות בימי שידור גמר של תכנית ריאליטי כלשהי דוגמת 'כוכב נולד' או 'מאסטר שף' הסופרים את השעות והדקות לתכנית הגמר), אבל, איכשהו, דווקא האמירה על דור הסנפצ'ט חידדה לי פתאום את ההבנה שרק אם מתייחסים למונחים של ימינו בהם דקה נחשבת זמן ארוך, והזיכרון קצר, כאל מציאות אמת, הרי שניתן להתייחס אל ההצלחה הגדולה שידע צביקה הדר בחייו כאל כזו שהתרחשה לפני נצח.
זה בדיוק מה שמעביר אותנו לבעיית האמינות עם הרעיון העיקרי של הסדרה. הרעיון שצביקה הדר הוא "מי שהיה" – מי שימי תהילתו כבר מאחוריו, לא עשוי בצורה מספיק משכנעת. מצד אחד נכון שמאז ימי "הקומדי סטור" ו"שמש" חלפו יותר מעשור או שניים, אולם מצד שני צביקה הדר תמיד היה על המסך שלנו בצורה זו או אחרת, והעובדה שהוא הנחה יותר מעשור את תכניות "כוכב נולד" ו"בית הספר למוזיקה" מיצבה אותו במודעות לאורך השנים, לפחות כפי שהיא עזרה להחזיר למודעות זמרים נשכחים עת הפכו למנטורים או לשופטים בתכניות ריאליטי. נוסיף על כך את העובדה שעל פי שני הפרקים הראשונים בסדרה, יש בציבור הרחב עדיין כאלה המחכים לפרקים חדשים של "שמש", ונקבל את העובדה שבעצם ההתמודדות של צביקה הדר בסדרה עם חוסר הרלוונטיות שלו נראית נובעת מתחושה אישית, הרבה יותר מאשר מהמציאות. כך, אחת הסצנות שהכי התקשיתי להאמין להן בפרק הראשון הייתה זו שבה צביקה הדר שומע את תובל שפיר ואליאנה תדהר כוכבי הדור החדש מדברים עליו כעל שחקן פתטי שעבר זמנו, הן מפני שאני לא מאמינה שזה מה שאנשים שהוא פוגש ועומדים לעבוד אתו יאמרו עליו, והן מפני שלדעתי עבור רוב צופי ערוץ 2 צביקה הדר הוא עדיין שם הרבה יותר מוכר מהשמות שלהם.
עם זאת, כשצביקה נראה חוזר לביתו מושפל אחרי ששמע את מה שנאמר עליו על ידי שחקני הדור הצעיר מאחורי גבו, לא יכולתי שלא להתפעל מהשיבוץ ברקע של השיר "גשם" בביצוע אלי לוזון, השיר שידוע כשיר הנושא של הסרט "עפולה אקספרס" בכיכובו של צביקה הדר. השיר יכול לסמל גם את ימי שיא הצלחתו של צביקה הדר, שחלפו ואינם, אולם גם, אם מתייחסים לתוכן הסרט עצמו, את ההבדלים בין הדמויות שהוא מגלם אז ועכשיו. ב"עפולה אקספרס" צביקה הדר גילם את דוד, קוסם כושל, שחולם יום אחד להצליח בגדול, בעוד שעכשיו הוא מגלם דמות שמצאה הצלחה אך איבדה אותה ומנסה לשחזר את הקסם. שני כאבים הממוקמים מצדדיה השונים של ההצלחה, וקשה להעריך איזה מהם חזק יותר, אם כי נראה לי שעם הכאב הראשון קל יותר להזדהות, כי כולם היו פעם בתקופה של לפני ההצלחה, עם הכאב השני קצת פחות, כי לא כולם זוכים להגיע לתקופה שאחרי הגשמת החלום.
כאן נכנסת גם שאלת היכולת של הדמות הראשית לגרום להזדהות. מצד אחד, העלילות הכלליות שהיו יכולות להתאים לכל הורה לבת נעורים שאינו יודע מה בדיוק היא עושה עם החבר שלה בלילות, ולכל בעל בית מתוסכל מהעוזרת שאינה מקפידה על כללי היגיינה מסוימים, יש בכוחן לגרום להזדהות, אך לא צריך בשבילן שחקנים המגלמים את עצמם דווקא. מצד שני, המוכנות של דמותו של צביקה להודות בכך שהיא רוצה חזרה את שלושים אחוזי הרייטינג שלה, מציבה אותה על סקלת הדמויות המודעות לעצמן, ולמרות שיש בזה משהו מקסים ואמיץ יש בזה גם משהו לא אמין, אולי מכיוון שאנשים מודעים מדי, תמיד נתפסים כלא אותנטיים ומחושבים בתכניות ריאליטי. אולי זו גם הסיבה שהדבר הכי משכנע בסדרה בעיניי בינתיים היא דמותו של גל תורן, על תקן החבר היועץ של צביקה הדר שלא מבין הרבה מהחיים שלו, אך בטוח שהוא יודע איך לפתור לצביקה הדר את כל הבעיות. בחוסר מודעות עצמית, גם כשהיא לא אמינה, יש תמיד משהו משעשע.