חלק שלישי – פרשנות. והפעם נתמקד בצמד יוכי ולינור ובפחד העומד בפני הרצון

גדפי בזעם את ילדך,
על כל עיטוש – סנוקרת:
הוא מכוון את זה נגדך,
אין לו סיבה אחרת.

(אליס בארץ הפלאות, מאת לואיס קרול, תרגום: רנה ליטווין)

בכל רגע, אפילו במרחב מצומצם, מתרחשים אלפי דברים ואלפי תחושות נחוות, וכיוון שכך, האדם אינו יכול להיות מודע לכל מה שמתרחש בו ברגע וסביבו. מכיוון שיכולת הקליטה של האנשים את הרגע משתנה מאדם לאדם, ומכיוון שתפיסת העולם של האנשים משתנה מאדם לאדם, הרי שגם כאשר אנשים שונים נמצאים באותו מקום ובאותו זמן, ובאמת נוכחים ברגע, עדיין אין זה אומר שהחוויה שלהם ברגע דומה. וכשהחוויה שונה גם הפרשנות הניתנת לחוויה ולתגובות של האחר היא שונה.

יש את אלה שרואים את השונות כמקום לגדול ממנו. החוויה השונה של האחר מאפשרת להם ללמוד זוויות ראייה חדשות, ולהעשיר את עולמם. לעומתם יש כאלה שפרשנות שונה של האחר את הרגע מערערת אותם, והם רואים במי שלא חווה את הרגע כמותם, רק גורם המפריע להם להיות ברגע איפה שהם באמת היו רוצים להיות.

אחד הרגשות שמעניין לבדוק בהקשר הזה הוא רגש הפחד. אנשים מפחדים מדברים שונים, חווים את הפחד באופן שונה, מגיבים באופן שונה, ומצליחים להתגבר על הפחד שלהם בדרכים שונות. מכיוון שהפרשנות לפחד של כל אדם היא שונה, גם הפרשנות שלו לכיצד לנטרל את הפחדים שלו או של זולתו היא שונה. יש אנשים שהפחד של הזולת יגרום להם לקחת את תפקיד האחראי הבטוח בעצמו בסיטואציה ולעומת זאת אחרים ירגישו חסרי פחד רק כאשר נמצא על ידם מישהו שהם יכולים לסמוך עליו ושאינו מפחד בעצמו.

אבל מכל סוגי הפחד, אני רוצה לדבר על חרדה משתקת, כזו המונעת מהאדם לא רק לזוז אלא אפילו לנשום באופן סדיר. אם ניתן לתאר אדם שברצונו להגיע למטרה כלשהי, כמי שנמצא בדרך אל עבר יעד מסוים, הרי שאת האדם שנקלע לרגע של חרדה משתקת, ניתן לתאר כאדם שנמצא באותה דרך ובאותו מקום, אך פתאום התווספה לכל איבר מאיבריו משקולת של 40 קילו של פחדים, וברור שאדם עם משקולת של 40 קילו על רגלו יתקשה לעשות אפילו צעד אחד קדימה.

לו למישהו הייתה על רגלו משקולת מוחשית של ארבעים קילו, היה ברור לכל אחד שצריך לשחרר אותו מהמשקולת כדי שהוא יוכל להמשיך בדרכו, וגם היה די ברור כיצד לעשות זאת, אולם כשהמשקולת אינה נראית מבחוץ, קשה הרבה יותר לדעת מה ישחרר ממנה, במיוחד כשנדמה שהמפתח לשחרור המשקולת הזו, יכול אף הוא להשתנות מאדם לאדם.

יוכי ולינור – מקום שלישי

אחרי שיוכי ולינור כבר ויתרו על ביצוע משימת הגמר, לינור אמרה ליוכי  "נשבעת לך שהייתי מוכנה לעשות את זה 200 פעם לבד בשביל שיהיה לך טוב, נשבעת לך" ויוכי הסכימה אותה, ואני האמנתי ללינור שהיא באמת מתכוונת לזה (חוץ אולי מההגזמה הקלה בעניין ה200 פעם), העניין הוא שהרבה פעמים גם כשאנחנו מאוד רוצים לעזור למישהו, יש פער בין מה שאנחנו יכולים לתת ובין מה שהצד השני צריך לקבל.

אם במשימת הגמר של המרוץ למיליון, הייתה אפשרות שבמקרה שאחד מבני הזוג לא יכול לבצע את המשימה, השני יבצע במקומו את אותה המשימה, או משימה השקולה לה כמה פעמים, אין לי ספק שיוכי ולינור היו מצליחות לבצע את משימת הגמר. אך משימת הגמר דרשה ביצוע של שני בני הזוג, ואת יוכי המשימה תפסה בתוך התקף של פחד משתק שמונע ממנה כל יכולת לזוז.

יוכי הצטיירה בתכנית כבחורה חזקה פיזית אך עם חיבה מועטה ביותר לפעילויות אקסטרים, ועם חרדות ממים ומגבהים, שהפכו מראש חלק לא מבוטל מהמשימות לסיוט עבורה, בעוד שלינור הצטיירה כנלהבת ממשימות האקסטרים וכאדם הרבה פחות חרדתי באופן כללי.

במשימת הגמר היה על יוכי להתמודד עם הפחד שלה מגבהים, שכן המשימה דרשה מהזוגות להלך על ארבע קורות מתנדנדות המחוברת למנוף ומורמות לגובה של 100 מטר בקירוב, ולאסוף מספרים הנמצאים בקצה כל קורה (כל אחד מבני הזוג אמור ללכת ממרכז הקורה לקצה בכיוון המנוגד לזה של בן זוגו וחזרה).

כבר בשלב שבו יוכי ולינור עלו לאצטדיון וקלטו את הגובה של המנוף שעליו הן יצטרכו לבצע את משימת הגמר, רואים את לינור מחייכת בהתלהבות, ואת הפחד מתיישב על פניה של יוכי, אולם כל זמן העלייה שלהן לגובה אנו שומעים רק את לינור מעודדת, ויוכי לא אומרת מלה, ורק כשהן כבר נמצאות על הקורה בגובה, יוכי מודה שהיא מפחדת ושהיא חשבה שהיא תצליח אבל עכשיו היא  מבינה שהיא לא יכולה, ומבקשת מלינור שאינה ששה לעשות זאת לחזור אל הקרקע. כאילו היא אפילו פחדה להודות בפחדים שלה קודם לכן, עד שכבר לא הייתה לה ברירה.

אי אפשר לדעת האם יוכי הייתה מצליחה להתגבר על פחדיה במשימת הגמר לו הסיטואציה הייתה מתפתחת אחרת, כי יכול להיות ששום דבר לא היה יכול להוציא את יוכי מתחושת המצוקה אותה הרגישה באותה שעה (כמו שכבר אמרתי, אני לא מאמינה ש"הכול בראש"), אבל כשבוחנים את הדיאלוג שהתנהל בין יוכי ולינור בזמן הניסיונות שלהן רואים כמה דברים מעניינים.

לינור בניסיונות העידוד והשכנוע שלה את יוכי פונה שוב ושוב לניסיון להפעיל את "שריר" המוטיבציה שלה, באיזכורים של מיליון השקלים שמחכים למי שמצליח לעשות את המשימה, באיזכורים של החיים הקשים שאליהם יוכי תאלץ לחזור אם היא לא תצליח, ובכך שכדאי לשים את הפחד בצד כי זה רק 10 דקות של פחד אבל מיליון שקל בסופם. דברי העידוד של לינור כולם נועדו להגדיל את הרצון של יוכי לבצע את המשימה, ולפיהם לינור מצטיירת כמאמינה גדולה בסיסמה "אין דבר העומד בפני הרצון" אבל הבעיה של יוכי לא הייתה שהיא לא רוצה, הבעיה של יוכי הייתה שלמרות שהיא מאוד רוצה – ואני בטוחה שיוכי רצתה לזכות במיליון ולשפר את חייה לא פחות מלינור, כי אחרת היא לא הייתה יוצאת בכלל להשתתף בתכנית הזו שמלאה במשימות שאינן מתאימות לאופייה הלא הרפתקני –  היא לא ידעה כיצד ליצור לעצמה מרחב ביטחון שבו היא תוכל להשתחרר מפחדיה, ולינור לא ידעה לעשות זאת עבורה גם כן.

וגם כאן נראה לי שהאופן השונה שבו יוכי ולינור בד"כ חוות את הרגע, משחק תפקיד.

יוכי הצטיירה לי במהלך העונה כמי שיודעת להיות ברגע יותר מלינור שהייתה מאוד מכוונת מטרה והרבתה להשתמש בביטוי "אין זמן": אין זמן לקנות לחם עכשיו, אין זמן להתלהב מהאופן שמכינים את הבדים מהצמר וכו'. וגם במשימת הגמר לא הייתה פעם אחת שהראו שלינור מעודדת את יוכי בסגנון 'כדאי לך בשבילך להתגבר על הפחדים שלך עכשיו', זה תמיד היה 'כדאי לך להתגבר, כי בעתיד יש פרס של מיליון שקל'.

במהלך העונה שמתי לב לכך שהמשתתפים שנתפסו בעיניי כיותר כאלה שהם מכווני מטרת על, מתאפיינים בכך שכאשר עליהם לעשות משהו שהם מפחדים ממנו, הם משתמשים בכלי הניתוק. לינור למשל בדבריה ליוכי חזרה על אמירות כגון: "תירגעי, תתנתקי" "שימי את הפחד בצד", "זה פאקינג פחד, תעיפי אותו ממך". שי, שגם הוא יותר מכוון למטרה מאשר לרגע, תיאר את ההצלחה שלו להתגבר על הפחד במילה "התנתקתי", ואלכסה הגדילה לעשות כשתיארה את הצלחתה להתגבר על הפחד מהחרקים ולגעת בעכביש בכך שהיא הרגישה שזו הייתה "יד אלוהים" ולא היד שלה שביצעה את המשימה. איכשהו יש לי הרושם שהיכולת לצאת כביכול מהגוף שלך ולהתנתק, ולא להיות מחובר, קשה הרבה יותר למי שבאופיו הרבה יותר נוכח ברגע, ומכיוון שאני רואה את יוכי ככזו, אני לא מתפלאת שהעצה המופלאה "תנתקי את הפחד", לא עבדה עבורה. במובן מסוים נראה כי יוכי ניסתה לנתק את הפחד ולהתכחש לו, כל הדרך למעלה, אבל שם, בגובה 100 מטר, היא כבר לא יכולה הייתה לשקר לא לעצמה ולא ללינור שהיא לא מפחדת, וייתכן אפילו שהפחד המודחק, רק הפך את התקף החרדה שלה בגובה לגדול יותר.

האופן השונה שבו יוכי ולינור מפרשות את הרגע, הפריעה להן לא פעם גם במשימות שאינן בדיוק משימות אקסטרים, כמו משימת הולכת הכוסות על האופניים שהזכרנו בכתבה הקודמת בסדרה, יוכי ולינור ביצעו אותה כשכל אחת מהן מרגישה בכל צעד שהדבר הנכון לעשות הוא שונה ממה שחברתה חושבת, ושחברתה לא רואה אותה, לא מקשיבה לה, ולא סומכת עליה ולכן הן רבו כמעט לאורך כל הדרך: "תלכי לכאן", "תסתכלי לשם", "את לא מקשיבה לי", "את לא סומכת עלי".

ואם על הקרקע, היה ליוכי קשה לפעמים לסמוך על לינור, בגובה של 100 מטר, באמצע התקף חרדה זה הרבה יותר קשה, במיוחד שכשמהמילים שלינור אומרת, נראה שהיא לא מסוגלת להבין בכלל עם מה יוכי מתמודדת.

באופן פרדוקסלי הרבה מהדוגמאות שלינור הביאה ליוכי כדי להגביר את המוטיבציה שלה, גם הראו עד כמה היא לא מבינה מה עובר על יוכי למרות שהיא טוענת שגם היא מפחדת. אם לינור מזכירה לה את כישלונות העבר, מתוך מטרה לעורר בה רצון לשפר את חייה, הפחד יכול ללחוש על אזנה של יוכי שאין לה סיכוי דווקא עכשיו לשבור את שרשרת הכישלונות, ושזה עלול להיות לה מסוכן יותר. אם לינור מפרשת את הפציעה בידו של שי על הקורה (שקרתה בזמן שהן ירדו להירגע על הקרקע לפני הניסיון הבא שלהן), כהזדמנות עבורן להדביק פערים ולסיים את המשימה, הרי שהפחד יכול ללחוש על אזנה של יוכי שגם אם היא מוגנת מפני נפילה אל מותה על ידי כבלי הביטחון, הרי שהיא אינה מוגנת בגובה הזה מפציעות שונות ומשונות.

ובאורח פרדוקסלי אף יותר, מה שנראה לי שמשותף לשתיהן בתפיסת עולמן, גם הוא משהו שלא עבד לטובת יוכי ולינור בסיטואציה, וזו התחושה שאסור להפריע למישהו להגיע אל מטרתו ולהיות עול בדרכו, יוכי הביעה המון אשמה על כך שהיא מונעת מלינור את הזכייה, ולכן גם המשפט של לינור "זה מגיע לי, זה לא פייר, זה גם מגיע לך" מצליח באמת בעיקר לטעת ביוכי תחושת אשמה, אבל תחושת אשמה גם היא אינה תחושה שיוצרת מרחב ביטחון.

אך גם כשלינור מנסה להרגיע וליצור מרחב ביטחון במילים מעודדות כמו, "את יכולה", "את חזקה", "את היא זו שכולם גאים בך ולא אני" קשה לה להסתיר את הלחץ שבו היא נמצאת בעצמה, מכך שההזדמנות לזכות במיליון בורחת לה מבין הידיים, וכך המשפטים המרגיעים מלווים לא פעם גם במשפטים מלחיצים דוגמת "וזה לא שיהיה לך סיכוי כזה בחיים, אין לך מה לפחד".

ומעניין בעיניי להשוות את האמירה הזו שלה למשהו ששני – הגרסה הנשית של וובה לענייני אופטימיות במרוץ –  אמרה. כאשר שני הרגישה שמשימת העברת העכביש לכלוב היא מעבר לכוחותיה, ושהתקף החרדה שלה הולך "להרוג" אותה. המשפט שהיא הוציאה מהפה היה "בשביל מה הייתי צריכה את המרוץ הזה? אני את המיליון שלי כבר אעשה בדרך אחרת". כלומר גם בנקודת השפל של שני במרוץ היא מרגישה ביטחון שהיא תגיע למטרה הסופית, היא רק לא בטוחה באיזה דרך זה יקרה, והאמונה הזאת פוטרת אותה מן הסתם מלחצים רבים ועוזרת לה ליהנות יותר מהרגע. יוכי ולינור היו בלחץ של הגעה למטרה, כשבהרבה שלבים בדרך לינור חושבת שיש רק דרך אחת להגיע אליה, ולכן הגיוני שכשסוטים מהדרך מדובר באסון ויש כעסים ויש האשמות.

לי אגב נדמה שבפרק חצי הגמר הן הצליחו דווקא בגלל שהן איבדו את הארנק שלהן והבינו שחוסר הצלחה שלהן במצב כזה יתקבל ביותר הבנה, ולכן היו משוחררות יותר.

יוכי ולינור הצליחו להגיע לגמר חרף המריבות ביניהן וזאת בשל היכולת האישית הגבוהה של כל אחת מהן, המזל ששיחק להן לא פעם (הגיעו אחרונות בפרק ללא הדחה, מצאו נהגי מוניות שלקחו אותן חינם כשאבד להם הכסף), והעובדה שבשלב חצי הגמר הן הצליחו באמת לראות אחת את השנייה ולהיות מסונכרנות אחת עם השנייה. אבל מכיוון שהחיבה של יוכי למשימות אקסטרים מראש הייתה קטנה, זה השאיר את יוכי עם הרבה מאוד רגעים שהיא הייתה בהם, אבל לא נהנתה מהם, תוסיפו לזה את כל המריבות שהיו לה עם לינור במהלך העונה, שמן הסתם לא תרמו לה הנאה מהדרך, ולא תתפלאו שהעצה שניתנה על ידי יוכי בפרק הסיכום – בשעה שנשאלה מה היא המלצתה למי שרוצה להשתתף במרוץ למיליון – הייתה לשקול האם בכלל כדאי להם להשתתף, ונראה היה באותה תכנית שהיא מתחרטת על השתתפותה בתחרות הרבה יותר מהרבה מתמודדים אחרים שסיימו אחריה.

במקרה של יוכי ולינור ברור שהעובדה שהן לא ביצעו את משימת הגמר היא זו שמנעה מהן את הזכייה, ובמקרה של יוכי, על פי דבריה בפרק הסיכום, גם מהדרך היא לא כל כך נהנתה.

מסקנה 3: כשאדם יודע שהדרך מעצם טבעה אינה מתאימה לאופיו, כדאי לו ללכת בדרכים אחרות להשיג את מטרותיו.

בכתבה הבאה: טום ואוריאל