לא מציאותי 2


רמונה מחווה את דעתה על שני הפרקים הראשונים של הסדרה UnREAL

הצפייה בשני הפרקים הראשונים של UnREAL הביאה אותי למסקנה שאני מתקשה להשתתף בהתלהבות הרבה מהסדרה או מהביקורת שלה על עולם הריאליטי ושיש משהו קצת צפוי ושטחי מדי בביקורת הזו. במקום להעניק לי תובנות חדשות על עולם הריאליטי ועל האנשים הנוטלים בו חלק משני עברי המתרס ובמקום לגבש איזושהי אמירה מעניינת על העולם הזה הסדרה בוחרת להפציץ אותי במסרים פשטניים וצעקניים: תראו כמה כולם מושחתים וציניים! גם ההפקה! גם המשתתפים! גם המשפחות! והכול כל כך עמוס ודחוס ומופרז ומוגזם שקשה לי להתייחס לזה ברצינות.

אחד הדברים שהפריעו לי זו העובדה שמדובר בהפקה פח. אני רגילה לחשוב על ההפקה הישראלית כחאפרית מול ההפקה האמריקאית המהוקצעת, אבל להפקת "אהבת נצח" [במקור: Everlasting] (תכנית ריאליטי תואמת "הרווק"), לא הייתי נותנת להפיק גם סרטון לבת מיצווש. בכל רגע נתון רואים המון אנשים על הסט, כולם נראים עייפים ומותשים כאילו הם סגרו עוד חודש במילואים בלבנון ואנחנו אמורים להעריך אותם על עבודתם הקשה והמאומצת אבל בפועל, על הערב הראשון קורות כל כך הרבה פשלות וכל הצוות נראה תמיד בהלם, מתרוצץ אחרי התרחשויות שכל אחד היה יכול לצפות אותן מראש, ורק המפיקים המנוסים מופתעים מהם משום מה כל פעם מחדש. סתם דוגמה קטנה: המפיקה הראשית למשל מופתעת מכך שאדם בחר להדיח את בריטני, למרות שהוא כנראה קיבל הוראה להשאיר אותה. ממה את כל כך מופתעת גברת ומדוע השוק מכך שאדם לא מציית להוראות? הבחור כבר כמעט הבריז לכם מכל התכנית על הערב הראשון, הוא לא חתום על חוזה, הוא מחזיק את כולכם בביצים ואת מופתעת מזה שהוא עושה מה שמתחשק לו? מה ההלם הגדול? זו לא הדוגמה היחידה, הם כולם שם בהלם כל הזמן מדברים שהם ברורים מאליו.

כל ההתנהלות הזו הזכירה לי לרגע קט את הסדרה הקוריאנית "מלך הדרמה" ואת הלחץ והכאוס שהיה על סט הצילומים, אבל ההבדל הגדול הוא שב"מלך הדרמה" מדובר בהפקת סדרה שאינה ריאליטי, אלא דרמה תקופתית, כלומר, דורשת חזרות וצילומים חוזרים ונשנים של כל מיני סצנות ונסיעות ללוקיישנים שונים, תפאורות מתחלפות וכולי, ומדובר בסדרה שמשודרת פעמיים בשבוע ומקבלת הארכה, ובנוסף לכך, הסדרה מצולמת (ונכתבת) בסמוך מאוד למועדי השידור שלה. לעומת זאת, בריאליטי העבודה הגדולה היא בעיקר בעריכה, לצפות בכל החומר שצולם ולחבר ממנו נרטיב לפרק השבועי. ברור שיש גם המון עבודה יומיומית, אלתורים ולחצים בשטח, בעיקר באירועים כמו הדחות או משימות, אבל הדרך היחידה שהצלחתי לסספנד את אווירת מלחמת יום הכיפורים על הסט היא שכולם ממש גרועים בעבודה שלהם.

זה בעיקר בלט בפרק השני, עם אנה. אל גיבורת הסדרה, המפיקה רייצ'ל, מגיעה הידיעה שאביה של אנה במצב קשה ומאושפז בטיפול נמרץ, וכמובן שרייצ'ל, שהיא סוג של פצצה מתקתקת, מחליטה באחד מהתקפי המצפוניות הפתאומיים שלה לספר זאת לאנה, שמגיבה כמו בן אדם נורמלי ורוצה הביתה (אל דאגה, זה יעבור לה, כלומר, הנורמליות). כשקווין מגלה שאנה ברחה, היא לרגע לא כועסת על רייצ'ל שסיפרה לה, נראה כי זה בכלל לא עולה בדעתה, וכרגיל על הסט, נוצר כאוס ממצב נקודתי שאפשר היה למנוע אותו ולפתור אותו בהמון דרכים שונות, חלקן גם מוסריות לחלוטין, אבל אף אחד לא עושה שום דבר חוץ מלחכות שהכול יתפוצץ.

אנה ורייצ'ל

אנה ורייצ'ל

למה רייצ'ל מספרת לאנה? כי רייצ'ל היא דמות שההתנהגות שלה היא כאילו ריאליסטית אבל בעצם היא לא. זו דמות שמונעת מדחפים בלבד ונראה כאילו כל פעם היא מקבלת שדר אחר: תהיי מוסרית! אל תהיי מוסרית! המזל הגדול של הדמות הזו שמשחקת אותה שחקנית שמקלה עלי להרגיש משהו כלפי הדמות המופרכת הזו, אבל אני מודה שזה היה קשה לי במיוחד בסצנות כמו סצנת המקלחת. רייצ'ל רוצה להתרחץ כי היא מסריחה ולא התרחצה (כמה זמן? לא ידוע, בכלל כל עניין הזמנים מאוד מטושטש בסדרה הזו). כמו כל מי שחזר אי פעם מטיול שנתי או מטירונות אני יכולה להזדהות עם התשוקה למקלחת אבל אני לא יכולה להבין איך הצורך הזה גורם לבחורה להיכנס לפתע עירומה למקלחת עם בחור זר שהיא עובדת אתו (ולנבוח עליו בה בעת שלא יסתכל). זו הייתה אמורה להיות סצנה סקסית או מה? סוג של הכנה תסריטאית מגושמת לרומן עתידי ביניהם? אני מרגישה בקטעים האלו שרייצ'ל מתנהגת כמו קירק מ"בנות גילמור" או קריימר מ"סיינפלד", אותן דמויות מופרכות ומוזרות שמשמשות כאתנחתא קומית, אבל ברגע שהן תופסות את מרכז הבמה הן מתחילות להעיק. אני רוצה להבין למה הדמות הראשית מתנהגת כפי שהיא מתנהגת, שיהיה לה היגיון פנימי ואצל רייצ'ל אני לא מוצאת הרבה הגיון. זה לא שאני לא מבינה מה היא אמורה להיות. על הנייר, רייצ'ל אמורה להיות הבחורה שנקרעת בין העולמות, בין המוסר לבין תחושת הכוח, בין הנאמנות להפקה ובין הנאמנות לעצמה, אבל הדמות משורטטת בקווים כל כך גסים ופשטניים ומתנהגת בצורה כל כך שרירותית שקשה לי להזדהות אתה או למצוא בה עומק.

למשל הקטע עם השותפה והלפטופ בן הערובה. נגיד שרייצ'ל חטפה התמוטטות עצבים אז היה לה נוח לשכוח כמה חודשים מהשותפה שלה, מכך שהיא חייבת לה כסף ומהמחשב שלה שמכיל הרבה דברים נפיצים. השותפה שלה דורשת את הכסף או שהיא תפיץ את מה שבמחשב, ומה רייצ'ל עושה? משתתפת בהימור הטיפשי של ההפקה על הביץ' המנצחת בו יש לה סיכוי של 1:3 לנצח, במקום פשוט לגשת לג'רמי, האקס שלה, ולבקש ממנו הלוואה לנוכח המצב שמסכן את שניהם. ואם זה כל כך קשה לה, ואני מבינה שזה מאוד לא נעים, אז לקווין. אבל היא מעדיפה למכור בשקל תשעים את אנה ששכלה את אביה, אותה אנה שבסצנה קודמת נראה שרייצ'ל כן מרגישה אמפתיה אליה והיא אפילו מעוררת בה תחושת אשמה, ובסוף מה? היא מאחרת את המועד והחברה מפיצה את האינפורמציה המביכה בתפוצת נאטו ואני רק רציתי לשאול את רייצ'ל: א. אין לך שעון? ב. ונניח שהיית מקבלת את הכסף בזמן, איך היית מעבירה לה אותו בזמן? צריך ללכת לבנק ולעשות העברה בנקאית, כי זה מזומן. זה היה פשוט כל כך מופרך, גם מהרמה הטכנית וגם מהרמה המוסרית. ואם אני כבר בשוונג, גם ברמה הטלוויזיונית. כי קווין מעדיפה ללכת על הקטע הסנסציוני שהביאה רייצ'ל על אנה, ולשדר את ההתפרצות שלה אחרי שהיא שמעה על מצבו של אביה. אבל איך בדיוק ההפקה הולכת להסביר את הנרטיב הזה? מה הביא את אנה לשחרר את "הצד האפל" הזה? הרי יצטרכו להראות משהו בפרק עצמו שגרם להתפרצות הזו ואין להם כלום בעצם. ומה יהיה אם אנה לא תראה את "הצד האפל" הזה שלה בעתיד כי אין לה עוד אבות לשכול? למה להסתמך על ביצ'יות מפוברקת שאחר כך יהיה לכם קשה לשחזר שנית? ומה ההפקה תעשה כדי להוציא מאנה שוב תגובה כזו? תהרוג את אחיה? ובכלל, למה רייצ'ל הייתה צריכה לעבוד על זה כל הלילה בחדר העריכה כדברי קווין? זה קטע שהתרחש בזמן קצר ומוגדר ורייצ'ל יצרה ממנו קליפ של חצי דקה גג, זו אולי שעה וחצי עבודה עם שתי הפסקות קפה. היא הייתה יכולה ללכת להתרחץ ולישון מוקדם.

וגם ההתנהגות של אנה הפריעה לי. עד המוות של אביה היא התנהגה כמו בן אדם נורמלי, אבל ישר אחרי ההלוויה היא בשמחה קופצת חזרה למשחק הטלוויזיוני אחרי מחאה רפה מהשפה ולחוץ. גם אחיה בן ה-16 נראה אדיש לחלוטין למות אביו מולידו ושמח לסרסר באחותו עבור אקס בוקס. זה די מעקר את הביקורת לדעתי על תעשיית הריאליטי כי אם כולם ציניים ומניפולטיביים אז למי אכפת? כולם מנצלים ומנוצלים במשחק הזה.

הדמות הכי עגולה ומעניינת כרגע מבחינתי היא של אדם, הרווק הנחשק. הוא אדם מודע, הוא בא לנצל אבל הוא לא עושה רושם של מניאק, יותר של קצת ילד מפונק. הבעיה היחידה שיש לי אתו זה שהשחקן די אנמי כרגע, אולי הוא יתפוס נוכחות בהמשך אך אני מודה שכבר למחרת הצפייה בפרקים הללו היה לי קשה להיזכר כיצד הוא נראה.

והוא עדיין עדיף על היוצמח ג'רמי.

UNREAL עונה 1 פרק 2

פיית', אדם ואתנה. תמונות באדיבות yes.

הקטע היחיד שבו הרגשתי איזשהו דה-ז'ה-וו לתכנית ריאליטי שבה צפיתי היה הקטע שבו אחת משתי המתמודדות השחורות, אתנה, נותנת שם את סצנת ההיעלבות הקורבנית שלה ומאשימה את המתמודדת פיית' בגזענות. נזכרתי בטהוניה מ"האח הגדול", אבל זה היה עשוי בצורה גסה ומופרכת, כמו בפרודיה של ארץ נהדרת על טהוניה. בכלל, אני תוהה לפעמים בקטעים מסוימים אם זו לא פרודיה ששכחה בדרך את ההומור. למשל בקטע שאחת המתמודדות, בריטני, רואה את אדם לראשונה וישר מצרפתת אותו וחופנת את ישבנו (רק כי רייצ'ל אמרה לה שהוא אדם יצרי ואני תוהה אם זה שפלוני יגיד לאלמוני על בחורה שהיא אדם יצרי ייתן לאלמוני גושפנקא להטריד אותה מינית). אני יכולה להבין שמתמודדת תעשה דבר כזה בריאליטי טראש, אבל בתכנית נוסח "הרווק" שמיועדת לכל המשפחה?

כל ההגזמות האלו גרמו לי להרגיש מופגזת מכל כיוון. העומס הזה, הצורך להראות לנו בפרק אחד שצ'ט, יוצר הסדרה והמפיק הראשי, גם בוגד באשתו (אשתו באה לסט וכמובן שהוא מכנה אותה "אשתי" כדי שכולנו נבין צ'יק צ'ק שהיא אשתו) עם קווין, גם הכניס את אשתו להריון, גם בונה בית לקווין וגם עושה קוקאין. לא פלא שעם סדר יום כל כך קדחתני אין לו זמן להקדיש לצילומי הסדרה שלו.

כשמדברים על מאפיינים של סדרות הטלוויזיה של הדור הנוכחי, מדברים בדרך כלל על דמויות אמביוולנטיות, אפילו כאלו שבעבר היינו מתייחסים אליהם כאל הרעים שבסיפור ועל הקצנה בסצנות אלימות ובסצנות מין. עוד מאפיין מאוד מובהק של התקופה הנוכחית בעיני הוא הביקורת החברתית על תופעות חברתיות שונות. לא די במבט האירוני והציני של הדור הקודם, צריכה גם להיות אמירה ביקורתית נוקבת על הגלובליזציה, הקפיטליזם, תרבות המותגים, התקשורת הממוסדת ותקשורת ההמונים או כל נושא פופולרי אחר כי הדור שלנו לכאורה הוא הדור שאכפת לו, שמתעניין, שרגיש לעוולות ועיוותים. ב- UnREAL למעשה מגולמות כל המגמות האלו, מה שהופך אותה לסדרה שמאוד מאפיינת בעיני את הדור הנוכחי בטלוויזיה, והבעיה העיקרית שלי איתה הוא עניין הביקורת והמסר. הסדרה UnREAL מתיימרת לחשוף לנו את המניפולציות שמאחורי עולם הריאליטי, מניפולציות שאולי כצופים היינו מודעים ברמה כלשהי לקיומן אך הסדרה ממש מציגה לנו כיצד המכונה עובדת. עם כל הביקורת שלי עד כה על הצורה המוגזמת והצעקנית וחוסר האמינות שבהצגה זו, אני תוהה אם הביקורת עצמה אינה לא יותר מאשר עוד מניפולציה שמכשירה את הסיפור שבאמת היוצרים רוצים לספר: אופרת סבון עם רשעים מניפולטיביים, מריבות דרמטיות והרבה יצרים גועשים. אם בניינטיז היינו נהנים לצפות בתככיהם ומזימותיהם של קימברלי ומייקל מ"מלרוז פלייס", היום כבר אין גילטי בפלז'ר ואת מקומו החליפה התחושה שאנו בעצם שותפים לביקורת חריפה על עולם הריאליטי הנצלני, צופים אינטליגנטים ומודעים שכמונו.

לזכות הסדרה אני יכולה לומר שלא השתעממתי, שהיה לי מעניין, שרציתי לראות מה יהיה עכשיו על הסט ואיך יתפתח הריאליטי שבסדרה. זה באמת משהו שאני יכולה להתרווח מולו בכייף וליהנות כל עוד אני זוכרת לכבות את החלק בראש שמחפש היגיון ומשמעות. תכלס, גם מ"מלרוז פלייס" נהניתי פעם.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 מחשבות על “לא מציאותי