על דמויות נשיות קצת שונות

כילדה קיבלתי את זוג המשקפיים הראשון שלי בגיל 10 (בערך), וכמובן שזה לווה במשבר קיומי שרק ילדות בגיל 10 מסוגלות לחוות כאשר הן מרכיבות משקפיים לראשונה. אחד הדברים שסייעו לי להתגבר על המשבר היה דמותה של ג'וייס דוונפורט ב"בלוז לכחולי

המדים". גם לה היו משקפיים וזו הייתה דמות יפה, מצליחה ומרשימה. המשבר חלף אבל מאז תמיד חיפשתי דמויות נשים על המסך שמרכיבות משקפיים (לא היו הרבה כאלו כנערה וזו ההזדמנות לומר תודה גם לבטי המכוערת).

הטלוויזיה מאפשרת לנו לבוא במגע לא רק עם הזר והשונה אלא גם עם המוכר והידוע לנו מעולמנו שלנו. הפילוסוף והמשפטן, ג'וזף רז, כתב בעבר על יתרון זה. תכנים טלוויזיוניים (ראויים – אני מוסיפה), המציגים סגנונות חיים שונים, חשובים לנו כפרטים החיים בחברה. הם מאשרים לנו שאנו לא לבד ושבעיותינו נפוצות יותר ממה שאנו חושבים. את הטור הזה ברצוני להקדיש לכמה גיבורות נשיות אשר הפציעו על מסכי הטלוויזיה בשנים האחרונות אשר סייעו לצופים רבים (וביניהם אני) לנשום ביתר קלות:

 

 

אני לא לבנה או רזה אבל בכל זאת אני הכוכבת

במשך שנים רבות הגיבורה הטלוויזיונית הקבועה הייתה בחורה לבנה ורזה (למעט רוזאן). בהחלט ייתכן שהסובבים אותה היו בעלי זהויות מגוונות יותר אך הם תמיד היו בתפקידי משנה. כך למשל מינדי קאלינג ("המשרד", "הפרוייקט של מינדי"), מספרת כיצד בתחילת דרכה כשחקנית נאמר לה שהיא תמיד תהיה על תקן החברה הטובה ולעולם לא בתפקיד הראשי.

רק בשנים האחרונות הנוף הטלוויזיוני החל להשתנות ודמויות נשיות אחרות החלו להופיע על המרקע, לא כדמויות משנה אלא כדמויות ראשיות. כך הפציעה קים קרדישאן שאומנם אין לי שום דבר חיובי לומר על התכנים שהיא מציגה אבל היא כן מציגה מבנה גוף אחר לצד אתניות אחרת (ארמנית למחצה אשר נשואה לגבר שחור). חברה אף סיפרה לי על ההקלה שהיא חשה כאשר היא ראתה כיצד קים קרדשיאן בעלת העור הכהה מתמודדת עם בעיית שיעור יתר של נשים. אני אישית שמחתי לראות את איימי שומר ("בתוך איימי שומר") וויולה דייויס (אנאליס קיטינג ב"מדריך לרוצח") שהציגו מבנה גוף נשי מלא ובמיוחד שמחתי לראות דמויות כמו ג'יין בינגהאם מ"גדולה מהחיים", מליסה מקארת'י ב"מייק ומולי" ואפילו פרסומות לחזיות כמו זו של ליין בריאנט שהמחישו כיצד אישה בעלת משקל יתר משמעותי, יכולה להיות יפה ומושכת.

אני אוהבת את עבודתי אפילו יותר ממשפחתי

משנות החמישים עד שנות השבעים, הטלוויזיה האמריקאית הציגה בעיקר עקרות בית מאושרות. בשנות השבעים נרשמה מהפיכה אמיתית כאשר נשים עובדות הוצגו על מרקע הטלוויזיה כדמויות ראשיות וחיוביות. במרוצת השנים, יותר ויותר נשים עובדות נראו על מסך הטלוויזיה – רופאות ואחיות, עורכות דין ושופטות, שוטרות ובלשיות. הסיפורים שהן סיפרו היו טובים וחשובים על נשים שעובדות קשה, שמנסות לשלב בין קריירה לבין משפחה, שמתמודדות עם תקרת הזכוכית ומצליחות לשבור אותה, מי יותר ומי פחות. אבל מעטות הסדרות שהיו מוכנות להסתכן ולהציג אישה שרק מעוניינת בעבודתה ולא רוצה להקים משפחה. "האנטומיה של גריי" העזה לעשות זאת והביאה לעולם את כריסטינה יאנג (סנדרה או), המתמחה השאפתנית שהופכת למנתחת לב מוכשרת ולמרות הכל, אינה רוצה להקים משפחה. באחד ממהלכי העלילה המעניינים ביותר שהוצגו בטלוויזיה בשנים האחרונות הראו כיצד כריסטינה נכנסת להריון מבעלה אואן ובוחרת להפיל על דעת עצמה שכן היא אינה מעוניינת להיות אם. נושא ההפלה הוא נושא מורכב בחברה ובתרבות האמריקאית, דמויות שמבצעות הפלה הן או נערות צעירות ("הורים במשרה מלאה", "אורות ליל יום שישי", "עמוק באדמה") או דמויות שוליות ומשניות ("אוורוד", "צ'יינה ביץ'") או נשים בוגרות שנשקפת סכנה רפואית לחייהם ("משפחת פוסטר"). בדרך כלל הריון לא צפוי בסדרות טלוויזיה מסתיים או בהחלטה ללדת ("סקס והעיר הגדולה", "מרפי בראון", "דוסון קריק") או בהפלה טבעית ("שולחן לחמישה").

 

בסדרה "האנטומיה של גריי", לא רק שדמותה של כריסטינה בוחרת להפיל, גם בפרק שבו היא מדמיינת את עתידה כאם, היא מבינה שהיא לא יכולה להיות אימא טובה. בחברה שממשיכה לקדש אימהות ומשפחה, כריסטינה גריי שברה טאבו. יתר על כן, בסדרה שנוהגת להרוג את הגיבורים שלה על בסיס קבוע, שונדה ריימס בחרה להעניק לכריסטינה סיום טוב ובכך העניקה לגיטימציה גם לבחירות יוצאות הדופן שכריסטינה עושה בחייה.

נשים שהיו גברים

הקבוצה השלישית שיותר ויותר מפציעה על המסך הוא קבוצת הנשים שהיו פעם גברים ובשמם המוכר יותר "טרנסקסואלים". דמויות אלו אינן חדשות למסך הקטן. בדומה למיעוטים אחרים, הייצוג הטרנסקסואלי בהדרגה תפס תאוצה. בתחילת הדרך, היו אלו דמויות שהופיעו לפרק או שניים, כך למשל בסדרה "הג'פרסונים" הופיעה דמותה של אדי / אידי (בגילומה של ורוניקה רד) כחבר וותיק מהצבא של ג'ורג' ג'פרסון שעבר ניתוח לשינוי מין. בהמשך היו אלו אופרות הסבון שהציגו קווי עלילה מתמשכים של דמויות טרנסקסואליות. כך למשל הוצגה דמותה של היילי בתכנית "רחוב קורוניישן" הבריטית או זואי בתכנית "כל ילדי" האמריקאית. רק בשנה האחרונה נרשם הישג משמעותי עם עלייתה לאוויר של הסדרה "טרנספרנט" באמזון, שבמוקדה ניצב סיפורה של מאורה פפרמן (לשעבר מורט פפרמן) בגילומו של ג'פרי טמבור, שמחליטה לחיות את חייה כאישה.

הסדרה וג'פרי טמבור אף זכו בפרסי גלובוס הזהב. זמן קצר לאחר מכן, ברוס ג'נר (ספורטאי אולימפי ואביהן החורג של הבנות לבית קרדשיאן), יצא בהצהרה פומבית על כך שאף הוא עובר תהליך לשינוי מינו מגבר לאישה. הצהרה זו אף הובילה לעלייתה לשידור של תכנית הריאליטי "I am Cait" שעוקבת אחר חייה של קייטלין ג'נר (לשעבר ברוס ג'נר). במקביל בשנה האחרונה, בסדרות כגון: "גלי", "היפים והאמיצים" ואף "האנטומיה של גריי", הוצגו קווי עלילה של דמויות טרנסקסואליות. נדמה כי מצבה של הקהילה הטרנסקסואלית מעולם לא היה טוב יותר, לפחות במונחי ייצוג טלוויזיוני.

אלו הן רק שלוש דוגמאות קטנות מהתקופה האחרונה לדמויות מעט שונות לטעמי שהפציעו על המסך. כמותן יש עוד רבות וטובות שכל אחת מהן ראויה לטור נפרד, ובכל זאת, אם נסיים בנימה ביקורתית, שפע הדמויות השונות אכן מסחרר אך יחד עם זאת חשוב לזכור אילו דמויות אנחנו לא רואים. כך למשל אנו כמעט לא רואים אישה ששלמה עם חייה כאימא ועקרת בית במשרה מלאה או זוג הומואים מקריח ושמנמן. כאמור הדרך עוד ארוכה ואנא, אם זה לא קשה, תעירו אותי בבקשה כאשר קשת תעלה לשידור סדרת דרמה על משפחה אתיופית שחיה בארצנו הקטנטנה.