כדאי לך לשמוע לי – איך פגשתי את אמא/צעצוע של סיפור 4


איך יודעים אם מה שאנחנו רוצים בשביל חברינו הוא באמת בשבילם, ולא פרי השלכה של הרצונות שלנו עבור עצמנו, ואם זה כן פרי רצון כזה, האם זה בהכרח דבר רע? השוואה בין העונה השמינית של "איך פגשתי את אמא" והסרט "צעצוע של סיפור 4"

הטור כולל ספוילרים לסרט "צעצוע של סיפור 4", ולסדרה "איך פגשתי את אמא" עד פרק 13 בעונה השמינית, ומניח היכרות בסיסית עם הדמויות ב"איך פגשתי את אמא".

הפסקתי לצפות ב"איך פגשתי" מתישהו ב-2012. היא כבר לא הייתה מצחיקה כמו פעם, ובנקודה הזו כל מה שהיה צריך זה פרק אחד מדכא כדי לשבור אותי (7X12 – ההוא שבו רובין מגלה שהיא לא יכולה להביא ילדים לעולם).

בחיפושיי אחר תוכן אופטימי יחסית בנטפליקס, נתקלתי בה שוב והחלטתי להמשיך מהיכן שעצרתי. לא בטוח שמצאתי בה את מה שחיפשתי, אבל אולי זו הייתה תחילתו של מסע שהגיע למקום הזה בסוף.

אע"פ ש"איך פגשתי" עדיין מרגישה כמו סדרה עם הברקות כתיבה ועריכה מזדמנות ומשחק מעולה, הרבה מההומור שלה, במיוחד החלקים היותר מטרידים שלו, לא שרד את מבחן הזמן. קל כמובן להזכיר את הדמות של בארני – שוביניסט שמטרתו העיקרית לאורך רוב הסדרה היא להשכיב כמה שיותר נשים, אבל בארני הוא הפיל הענק בחנות החרסינה בשעה שמסביב חומקים להם שודדי הקברים: מאחורי הקריקטורה המטורפת של בארני מסתתרת סדרה שיש בה דוגמאות שליליות מאוד ליחסים גם בין בני האדם "הנורמליים" יותר שלה – כדוגמת טד ורובין, לכאורה דמויות נורמטיביות ועדינות יותר מבארני.

 

"איך פגשתי את אמא", עונה 8 , תמונת יח"צ © 2012-2013 Twentieth Century Fox Film Corporation.
"איך פגשתי את אמא", עונה 8 , תמונת יח"צ © 2012-2013 Twentieth Century Fox Film Corporation.

דוגמה בולטת אחת לבעייתיות הזו אפשר למצוא באופן שבו נבנתה עלילת הצעת הנישואים של בארני לרובין.  הצעת הנישואים שלו היא שיאה של מניפולציה ארוכה שנועדה לגרום לרובין להסכים להתחתן איתו, וכוללת בין היתר הודאה בשכרות-לכאורה על אהבתו אליה, יציאה עם קולגה שלה, וריגול אחריה ואחרי החברים שלהם (שלאחר מכן נרמז שהוא לא באמת מפסיק בנקודה הזו).

בפרקים שקודמים לחשיפת המניפולציה אנחנו רואים כיצד היא עובדת: הסדרה מתארת את רובין כמי שבדיעבד נופלת בפח המניפולציה, ונהפכת לאובססיבית לבארני, עד כדי צורך בהתערבות של חבריה – זה עולה לה במחיר חברתי ונפשי.

לאחר שבארני חושף את המניפולציה, רובין מסבירה לו מדוע משמעותה היא שלעולם לא יוכלו להיות יחד, ואז הוא מציע נישואין, והיא מסכימה.

האם האהבה שיש בין בארני ורובין חזקה יותר מהמניפולציה הזו? הקשר בין בארני ורובין מתחיל בעונה הרביעית, ומסתיים זמנית בהחלטה משותפת של שניהם שהם לא טובים זה לזה. על החלק של הקשר שבא לאחריו, בעונה השמינית, מאפילה המניפולציה של בארני. כלומר – להסכמה של רובין חסרה כמות נכבדה של הקשר על המסך שיסביר מדוע זה הצעד הנכון עבורם – לפחות נכון לפרק של הצעת הנישואים. כמובן, ההנחה שלרובין אין את ההקשר הזה אינה בהכרח נכונה, אבל כאן נכנס אלמנט נוסף ולא פחות בעייתי בדרך שבה רובין מגיעה להחלטה הזו, והוא חלקו של טד בעניין.

טד הוא גם אחד מהקורבנות של אותה המניפולציה, כאשר בארני מכוון אותו לספר לרובין שבארני עומד להציע נישואים לקולגה שלה, פטריס. זאת מתוך המחשבה שאם טד יצליח לעשות זאת, הרי שהוא בסדר עם זה שבארני ורובין יתחתנו (כי *כמובן* שנדרש האישור שלו, כפי שנדרש האישור של האב הלא-נוכח בחייה של רובין בפרק שלאחר מכן). לכאורה, עבור טד זה אקט של הקרבה: הוא עדיין מאוהב ברובין. בפועל, כאשר טד יושב עם רובין בלימוזינה ומשכנע אותה לתפוס את בארני טרם הצעת הנישואים, הוא עושה משהו *גרוע לא פחות* מהמעשה של בארני: הוא עושה השלכה של הרגשות שלו כלפיה על הרגשות שלה כלפי בארני, תוך לחץ מתון לקבלם כשלה.

רובין מסכימה להתלוות לטד כדייט (אפלטוני) לאירוע שלו, ובלימוזינה כשהוא מספר לה שבארני עומד להציע נישואים לפטריס, היא אומרת שהיא לא מאוהבת בבארני, ואין לה עניין להמשיך לרדוף אחריו. טד לא מבין למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא", והלימוזינה ממשיכה (ללא ידיעתה) אל אתר הצעת הנישואים של בארני. כשהם מגיעים לשם, טד טוען שהיא כן מאוהבת בבארני, ומצליח לשכנע אותה לנסות לעצור את ההצעה של בארני לפטריס, ולרדוף אחריו, אפילו שהמשמעות יכולה להיות "עשיית צחוק מעצמה" – כפי שטד עשה לדבריו ברדיפה שלו אחריה.

הבעיה של טד היא שהוא מאוהב ברובין אך קיבל "לא" מוחלט, אבל זו *אינה* הבעיה של רובין, שמצליחה לומר בבירור שהיא לא מעוניינת בבארני. גם אם נניח שרובין לא כנה עם עצמה בנושא זה, הסירוב הראשוני המובהק שלה נדמה עוצמתי לא פחות מהשכנוע על ידי טד – מי קבע שאחד מהם יותר משמעותי מבחינת הרגש שלה, או מבחינת השיקול הרציונלי? האם חבר של רובין לא אמור לעודד אותה לשים את כלל השיקולים על השולחן ולהגיע להחלטה פחות נמהרת? גם אם התשובה לשאלה הזו עבור טד היא "לא", הוא אמור לכל הפחות להימנע מלהלחיץ את רובין להגיע לאותה התשובה שלו.

הנכונות של רובין לומר "כן" למרות היחס הדואלי שלה הן לשאלה של טד, והן להצעה והמניפולציה של בארני, יוצרת רושם של דמות שמצויה בקשרים שאינם תומכים או מקבלים – וזו, יש להניח, לא הייתה כוונת היוצרים.

צעצוע של סיפור תמונת יח"צ Disney\Pixar, "איך פגשתי את אמא" , תמונת יח"צ © 2012-2013 Twentieth Century Fox Film Corporation.
צעצוע של סיפור תמונת יח"צ DisneyPixar, "איך פגשתי את אמא" , תמונת יח"צ © 2012-2013 Twentieth Century Fox Film Corporation.

חשבתי על כך תוך שאני צופה ב"צעצוע של סיפור 4". אקדים ואכתוב: זהו סרט נהדר, ואני מאוד ממליץ לצפות בו. הוא כולל עיסוק בסוגיות דומות לאלו שציינתי ב"איך פגשתי", שהוא אמנם לא חף מבעיות, אבל בסופו של דבר מעמיק ורגיש בהרבה.

גיבורו של הסרט הוא וודי (צעצוע) השריף, שכמיטב גיבורי הקולנוע ההוליוודי, נמצא במעגל-בלתי-פוסק של ניסיון לתקן את העולם שסביבו עבור אחרים, ובחלק נכבד מהזמן מבלי להבין את מלוא ההשלכות של ניסיון זה על אחרים. הסרט מציין זאת במפורש ומבקר על כך את וודי – וודי ננטש על ידי הילד הראשון שלו, אנדי, שהתבגר, ואצל הילדה החדשה שלו, בוני, הוא מורד לדרגת צעצוע משני. המוטיבציה העיקרית של וודי בסרט היא לייצר עבור בוני קשר עם צעצוע אחר – פורקי, כדי לייצר מעין תחליף לקשר שהיה לו עם אנדי – וזאת על אף התנגדות ראשונית של פורקי. מאוחר יותר בסרט, וודי פוגש את גבי – צעצוע שהתקלקל – ומסייע לה לייצר *עבורה* קשר עם ילדה שדומה לזה שהיה לו עם אנדי. גם כאן וודי נתקל בהתנגדות מסוימת מצדה, לאחר שכשלה בניסיון להקסים ילדה אחרת, הארמוני. בשני המקרים יש הקבלה ברורה והשלכה מתוך הטראומה של וודי על הצעצועים שהוא עוזר להם, אבל בשניהם יש משקל ברור לזהותם של פורקי וגבי על ההחלטה הסופית שלהם.

הסרט שם את ההתערבות של וודי בחיי אחרים בהקשר של הטראומה שלו, אבל לפחות בנקודה אחת בוחר לא לבקר את אופן ההתערבות: פורקי מתעקש לזהות את עצמו כ"זבל" (וניכר כי ההגדרה הזו מייצגת עבורו משהו חיובי), אל מול ההסבר העיקש של וודי שזהותו של פורקי היא למעשה "צעצוע", ולפיכך מקומו עם בוני. אבל כפי שוודי בעצמו מגלה לאורך הסרט, לדרך החיים של להיות "צעצוע" אין בהכרח פירוש אחד, והנתיב שהוא מתווה לפורקי אינו הנתיב היחיד. על הרקע הזה ההתעקשות המוקדמת של וודי לגבי זהותו של פורקי יכולה אולי להיתפס כשטיפת מוח. עם זאת, החלטתו הסופית של פורקי בבירור מושפעת רק בחלקה מוודי: פורקי מגיע בעצמו להבנה ש"צעצוע" ו"זבל" זה לא משהו כזה שונה, אחרי שהיחסים עם וודי עוברים מהסגברה לחברות.

עם גבי, וודי נתקל באמונה שלה שהארמוני הייתה הסיכוי היחיד שלה למצוא ילדה, ומסייע לה להחליט להמשיך לחפש. הצורך של גבי בילדה נראה על פניו כתוצר של מחשבה עצמאית שלה. לעומתו, המחשבה לפיה הארמוני היא הביטוי היחיד האפשרי של הצורך הזה, ושבנקודה הזו כל מה שגבי יכולה לעשות הוא לוותר – הם רעיונות שנובעים לא מהשפעה חיצונית, אלא דווקא מאי היכרות עם העולם שבחוץ, שוודי משתף מניסיונו לגביו.

לעומת "צעצוע 4" שבו מוצגות התובנות שאליהן מגיעים גבי ופורקי בעצמם וניתן הקשר להחלטות שלהם שהוא בלתי תלוי בזהותו של וודי, ב"איך פגשתי" טד ובארני מצליחים לשכנע את רובין בצדקתם, מבלי שברור האם יש כאן איזושהי תובנה חדשה שרובין גיבשה בעצמה או הקשר חיצוני קודם שנראה כמשמעותי יותר מהמניפולציה שעברה. אולי בהיותה קומדיה רומנטית, "איך פגשתי" מתארת במודע תרחיש נוח תסריטאית שבמסגרתו ניסיון החיים של טד באמת תואם במדויק את הבעיה של רובין, או שאולי אופן הגשת "איך פגשתי" כסדרה המסופרת על ידי טד גורמת לו לקחת קרדיט על ההחלטה של רובין, כאשר לרובין יש סיבות נוספות שטד פשוט אינו זוכר. אבל התרחישים האלה עושים הנחה לסדרה: טד ורובין הן לכל הפחות דמויות שהצופה אמור להזדהות איתן, ונוצרה אצלי הציפייה ליותר יחס למניעים של רובין, ולהבנה מורכבת יותר של הסיטואציה על ידי טד. מן הסתם, בראייה הזו יש גם השלכה של עצמי על הסדרה – של חוויותיי האישיות, של אופן הצפייה המוזר שבו חזרתי לצפות בסדרה חמש שנים אחרי שהסתיימה ושל ההשוואה ל"צעצוע של סיפור 4".

ההשוואה בין שתי היצירות מבליטה את ההבדלים בין השלכה מהאישי שנעשית תוך לחץ ומתקבלת בהיעדר שיקולים נוספים, להשלכה שמתייחסת לאדם שבצד השני ומשמשת עבורו ככלי עזר בהחלטה.

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

מייקל צילום אוהד רומנו באדיבות yes' נערות דרי צילום channel 4

הכול נשאר במשפחה

בין אם אנו בישראל או בצפון אירלנד, משפחה היא משפחה, מעל הכול, ואפילו המוות לא יפריד בינינו. על הדמיון בין "מייקל" הישראלית ל"נערות דרי" הבריטית, ועל כוחה של הסולידריות נטולת האמפתיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.