חסרת מנוחה

זהות בדויה

אחרי קוונטין טרנטינו, הגיע דיוויד קרוננברג להתארח ב"אליאס" לפרק ייחודי ומרתק. ניתוח הפרק התשיעי בעונה השלישית של "זהות בדויה"

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "המסך המפוצל" ב-16/05/2005

כל סדרה אוהבת להתהדר בכוכבים אורחים. הם מעלים את הרייטינג של התכנית ואת היוקרה שלה, ואם אפשר להכניס גם כמה בדיחות פנימיות העבודה בכלל הופכת לכיף גדול. "זהות בדויה" שהפכה לסדרת קאלט מייד לאחר עלייתה, אינה יוצאת דופן מבחינה זאת, אבל שם אוהבים גם לארח במאים. המעניין בגישה שלהם הוא שכאשר הופיעו בסדרה במאים ההופעה שלהם הייתה הרבה יותר מאשר התארחות גרידא, אלא הפכה גם להשפעה ולהשראה לפרק עצמו.

כבר בפרק 12 ("הקופסא") התארח קוונטין טרנטינו. הפרק הזה מושפע, יותר מכל דבר אחר, מ"מת לחיות" (אדם בודד שנשאר בטעות מחוץ לבניין מבודד מצליח לחלץ כמעט לבדו את היושבים מחוטפים מסוכנים), ולא סתם מופיע על צדי הטנדר שדרכו חודרים לבנין השם "מקטיירנן" – מחווה של כבוד לג'ון מקטיירנן, במאי שהחזיר לחיים, לגמרי לבדו, את כל ז'אנר סרטי האקשן עם הלהיט המפתיע בכיכובו של ברוס ויליס. אבל הפרק כולו גם נראה ומרגיש כמו סרט של טרנטינו. הדיאלוגים שקוונטין נושא, הדמות המופרעת ומלאת המניירות שלו, הקצביות, קטעי האקשן והבחורה האסייתית המתבקשת, הכל כמו חזרה גנרלית ל"קיל ביל".

גם הפרק "Concious" ("מודעת") מתחיל כמו כל פרק רגיל. סידני חולצה ממלתעות ה-CIA, החבורה שמסביבה מתכננת כיצד להחזיר אותה לחיים הרגילים בבטחה וכיצד לנסות למצוא את הזיכרון האבוד שלה באמצעות הליך ניסיוני. כשהם נוקשים על דלת המעבדה לא פותח את הדלת המדען, אלא מופיעה רגל חשופה של בחורה לא מאד לבושה, ומאותו הרגע הכל מתחיל להשתולל. התגובה של הג'ינג'ית המסתורית (וקצת מסטולית) לג'ק שמבקש לראות את ד"ר בריזל היא "וואו… תגיד עוד משהו!". היא מכניסה אותם פנימה וקוראת "פרופסור, יש פה אנשים יפים שבאו לראות אותך".

את המדען, ד"ר בריזל, משחק דייויד קרוננברג – במאי קנדי מוערך של סרטי אימה ומד"ב ("הזבוב", "אקזיסטנס", "קראש"). וכמו אצל טרנטינו, גם כאן הפרק (בחלק שבו הוא משתתף) נראה בדיוק כמו אחד מסרטיו. אלא שבפרק הזה השילוב הופך להיות שלם ברמות גבוהות עוד יותר, וברגעיו הטובים מביא את הפרק לשיאים סגנוניים וקומיים.

איך רואים לראשונה את ד"ר בריזל? הוא מופיע תוך שהוא רוכס את מכנסיו, נראה גם-כן קצת מסטול, ושורת הפתיחה שלו היא "לא ציפיתי לך עד יום שלישי ואז קלטתי שזה… יום שלישי…" – בהחלט לא מה שחשבתם כשהבטיחו לכם מדען חדשני. גם המעבדה שלו נראית בצידה האחד כמעבדת אוניברסיטה מוארת באור פלורסצנטי קר, ובצדה השני כמין חושה בהודו שמוארת באור נרות. מה שמראה על עיכובים במחקר מצד אחד, אבל מתאר את ההתקדמות בו בתיאור המדעי "טריפ אמיתי".

כבר באקספוזיציה הזו (הנקטעת במקומות בלתי-צפויים על ידי האסיסטנטית חובבת החיבוקים) אפשר להבין שהוא האנטי-תזה לכל מה שהוא ג'ק בריסטו, ולכל מה שהיא "אליאס".

קרוננברג הוא אמן הזוועה הפוסט-מודרניסטי. כמעט כל הנושאים החוזרים בסרטיו מוצאים את דרכם לפרק – על-טבעי ("Dead Zone" הסרט), השילוב בין אדם ומכונה ("אקזיסטנס", "קראש"), סמים וגבולות התודעה, ועוד נושאים שנזכיר בהמשך. לכן, כיאה לבמאי שעוסק רבות בסימולציה ובטשטוש הגבולות בין אשליה למציאות, שברבים מסרטיו מתפלסף על מהותו של "הבשר", בדיאלוג העיקרי שלו כלל לא ברור אם זו הדמות שמדברת או קרוננברג בעצמו.

"פייקון, סויה מעובדת שעוצבה ונצבעה במטרה לחקות את מהותו של בשר חזיר מעושן. אנו חיים בעידן של סימולציות, אבל פייקון הוא רק אחת מאשליות רבות בעולם הפוסט-מודרני. אני לא יודע שום דבר עליך, רק שאני לא אמור לדעת שום דבר עליך".

כאן מתחיל הכיף הגדול. כשהרופא מתאר את התאונה ואת הנסיבות שהובילו לרעיונות שלו ("אבל לא הגרסה הארוכה") ג'ק יושב עם מבט מעונה וחמוץ אפילו מהרגיל. כל דקה של שהות במחיצת בריזל מענה אותו עוד ועוד, והאינטראקציה חסרת-המילים בין שניהם יוצרת אפקט קומי מדהים.

בהשוואה לדיבור המחושב, הליניארי של ג'ק, (או ווהן, או סידני) זה של ד"ר בריזל הוא קו מתפתל וקטוע – עם משפטים חסרים, עצירות משונות והאצות משונות עוד יותר. הוא מתלהב, מדבר תוך כדי אכילה, ומתקשר בטבעיות עם ה"סטודנטית" שהיא אף פחות מובנת ממנו – וזה מטריף את ג'ק. שפת הגוף של ג'ק ושל בריזל גם היא הפוכה לגמרי, והשילוב של הדיאלוג בין שניהם, כשהמצלמה עוברת מאחד לשני ללא הפסקה יוצר תחושה משונה של שני עולמות שונים לגמרי שלא ברור מה הקשר ביניהם.

וזה בדיוק מה שקורה כאן. אל תוך העולם הסינתטי של הסדרה, הרציונלי-בדרך-כלל (אם נדחיק לרגע את רמבאלדי), חודרים שני אנרכיסטים מסוממים והופכים אותו על פיו. ומהרגע שהם נכנסים ומתחילים לעשות כרצונם, אנחנו נשאבים, כמו ב"אקזיסטנס", מן העולם האמיתי אל החלום. ההשתקפויות (סידני מופיעה על מסכים ובהשתקפויות במראות שונות), הסם שהוגדר כ"קוקטייל שמח של אורגני וסינתטי" (לא ניסוח סתמי – עוד מוטיב נפוץ ביצירתו הוא השילוב בין האדם למכונה) וההזיות הפסיכוטרופיות, אפילו עיצוב המעבדה המאולתרת-למחצה כולם נראים כקפיצה לתוך ראשו של קרוננברג. ויש שם הרבה מה לראות.

סצנת החלום מתחילה (כמו ב"אבודים") בעין שנפתחת בפתאומיות. בתחילה סידני לא מבינה שהיא בתוך חלום, ואז מגלה שהיא ב"עבר". את זה היא מנצלת כמובן כדי לנשק את ווהן, שנהפך (במהלך מפחיד ביותר) להיות ארווין סלואן, ומדבר אליה בקולו של בריזל. כאן רואים עוד השפעה על הפרק – "מטריקס" כמובן, עם הגיחות המנוטרות לתוך הסייבר-ספייס, הקרבות, האפשרות למות מעוצמת החוויות בעולם הדמיוני, והחזרה פנימה בכוחות מחודשים. אבל ההשפעה המעניינת יותר תופיע מייד.

מתברר שזהו לא זיכרון אלא חלום דמיוני, וסלואן שדוחף את סידני בכוח אל תוך הזיכרון האמיתי, מחזיר אותה ואותנו לשחזור כואב של הקרב נגד "פראנסי" המזוייפת, שאחריו סידני איבדה את הכרתה ושנתיים מחייה.

ההפתעה היא שגם היצ'קוק מוצא את עצמו בפרק – העלילה העיקרית מזכירה מאד את סרטו "בכבלי השכחה" – מן הסרטים הראשונים בתקופה שבה הפסיכואנליזה הפכה לאפנתית בהוליווד. בסרט המצוין הזה אדם שאיבד את זכרונו ואת זהותו נאלץ לשחזר אותם באמצעות פסיכיאטרית (המתאהבת בו כמובן) ודרך החלומות שמסמלים את האירועים שהדחיק. הסרט זכור במיוחד מפני שאת סצינות החלום הסוריאליסטיות שלו עיצב סלבאדור דאלי. אך מעבר לכך, מהרגע שנכנסו לזיכרון ה"אמיתי", הכל מתחיל להרגיש כמו "ורטיגו" של היצ'קוק. קשה למצוא קשר ישיר לעלילה של יצירת-המופת הזו פרט לעובדה שגם שם הגיבור סקוטי פרגוסון, מרגיש (כמו סידני) חסר-אונים וקרבן של מניפולציות מצד אנשים בלתי-ידועים. "ורטיגו" גם לא עסק כמעט בחלומות, אבל רבים שמו לב לכך שכל הסרט, גם בקטעים ה"ריאליסטים" שלו, ספוג באווירה חלומית, שיש בה משהו מטריד ולא אמיתי. ולמה נדמה שדווקא "ורטיגו" משתלב פתאום בתוך הפרק? קודם כל – המוסיקה שתעורר מייד את תשומת לבו של כל מי שמכיר את הסרט. המוסיקה שנשמעת ברוב סצינות הזיכרון החל מרמז בנשיקה עם סלואן ועד לשיא בקרב עם "פראנסי", היא ציטוט כמעט מדויק של הכנורות המנסרים בפסקול המופתי שהלחין ברנארד הרמן. היא מופיעה בתחילה לבדה ובהמשך גם משולבת בתוך מוסיקת "אליאס" טיפוסית יותר. התמונה של סידני שרואה את עצמה כאשר כל החדר מואר באדום היא השפעה ברורה של הסצנה המפורסמת שבה סקוטי רואה עצמו נופל בסיוט שכולו צבוע בצבעים שונים שהאדום הוא השולט בהם. עוגת יום-ההולדת שלא ברור אם היא מתקרבת או מתרחקת מצולמת בטכניקה שהדהימה את העולם לראשונה ונקראת עד היום Vertigo Shot, וכמובן שאי אפשר בלי צילום של מדרגות לולייניות מלמעלה…

אבל נניח להיצ'קוק ז"ל ונמשיך לחלומות של סידני, שרואה את עצמה כילדת יום-הולדת שחותכת עוגה שמדממת והופכת להיות ידו של ויקטור לזרה. משיחות הרקע ברור לנו שמשהו יוצא-דופן כאן, זה אינו זיכרון אבל גם לא ממש חלום – האם זו תת-ההכרה? האם זה אישוש לכך שהיא ה"בעלים" של היד הכרותה? לא ברור לגמרי. סידני נחלצת מהמצב הבלתי-מוגדר וממשיכה אל זיכרון חטיפתה, שם היא מתנתקת שוב מן הזיכרון כשהיא פוגשת במפתיע את לורן, לבושה שחור. כרגיל, יותר שאלות מאשר תשובות – מה היא מסמלת, האם זו לורן האמיתית או התגשמות של דמות אחרת? האם גם סידני תראה תוכי?

סידני מתה וחוזרת לחיים, אבל אז קורה משהו מוזר. במין תמונת-ראי לתחילת ה"טיפול", וכמו בסיוט קרוננברגי טיפוסי, היא מתעוררת ובטוחה שהיא עדיין בחלום. בהיפוך של הפעם הקודמת, שם חשבה שהיא ב"מציאות" במקום בחלום, עכשיו בדיוק להפך – הגבולות הולכים ומיטשטשים. גם כאן ווהן איתה, וגם כאן כל תירוץ טוב להדביק נשיקה לגבר הנשוי. אבל אז מתגלה האמת, וסידני – שהטיפול השאיר אותה במסתורין גדול עוד יותר – מתעקשת לחזור בחזרה ל"מטריקס", ולאחר סצנה הזויה נוספת של פנטזיה אישית (וייס ומרשל משתמשים במתקן של רמבאלדי בתור מאפרה!) חוזרת למקום הקודם להתמודד עם לורן המסתורית – שהופכת להיות סידני עצמה לבושה שחור. סידני האפלה גוערת בתאומתה התמימה – "את היית צריכה לדעת! את היית חלק מזה! אנחנו רוצים לא להיות שם, אנחנו יודעים שהיינו ב"אמנה". את חושבת שזו תאונה שאנחנו לא זוכרות?"

ואחרי המשפט הבלתי ברור "תבטחי בלזרה", סידני מצליחה להכריע את דארק-סידני, ויורה בה (בדיוק באותה צורה שירתה בכפילה של פראנסי), וכשהיא רצה לחדר 47 ומגלה שם משהו שעוצר את נשימתה, הפרק נגמר בקליף-האנגר.

וכאן שוב ראינו את ההשפעה של קרוננברג, האיש שביים את הסרט "תאומי המריבה" על שני אחים תאומים שהם שני פנים של אישיות חצויה אחת. סידני שבחלום מסתכלת על עצמה המעולפת. מדוע היא רואה דמות זהה לה – ואולי זו היא עצמה? והחשוב מכל – אם סידני התאומה מתה בדיוק כמו פראנסי המזויפת, האם גם היא שכפול, שיבוט? האם זו באמת סידני או שוב הגשמה של רעיון או אדם אחר?

לסיכום, בין האחים ואשאבסקי, היצ'קוק, וקרוננברג, הפרק עמוס בהשפעות, ציטוטים ומחוות (ועוד לא דיברנו על הדמיון ל"עליסה בארץ הפלאות") כמו גם אינטראקציה עם הבמאי האורח. מעניין לראות שכיאה לבמאי שרבים מסרטיו עוסקים בפחד ממגפה, מהידבקות, שאמר פעם כי מנקודת המבט של נגיף האיידס ההדבקה שלו הופכת את הגוף ה"מארח" למשהו טוב ושלם יותר (עבורו), קרוננברג עושה את אותו הדבר בדיוק. הוא לא סתם מופיע בפרק – הוא ויצירתו חודרים פנימה וכמו וירוס מזריקים את המטען הגנטי שלהם פנימה לשכפול שמשתלט על המארח המקורי. והתוצאה היא תענוג אמיתי. עכשיו נותר רק לייחל להופעת האורח של דיוויד לינץ'…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.